מ"ג שיר השירים א טז
<< · מ"ג שיר השירים · א · טז · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה׃
תרגום (כל הפרק)
רש"י
"אף נעים" - שעברת על פשעי והשרית שכינתך בתוכי וזהו קילוס של ירידת האש (ויקרא ט) וירא כל העם וירונו
"אף ערשנו רעננה" - ע"י נעימותיך הנה רעננה ערשנו בבנינו ובבנותינו שהם כולם נקבצים אליך פה שנאמר (שם ח) ותקהל העדה וגומר המשכן קרוי מטה שנאמר הנה מטתו שלשלמה וכן המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש (דברי הימים ב כה) בחדר המטות אשר בבית ה' על שהם פריין ורביין של ישראלרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אַף נָעִים – שֶׁעָבַרְתָּ עַל פְּשָׁעַי, וְהִשְׁרֵיתָ שְׁכִינָתְךָ בְּתוֹכֵנוּ. וְזֶהוּ קִלּוּס שֶׁל יְרִידַת הָאֵשׁ, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט,כד).
אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה – עַל יְדֵי נְעִימוֹתֶיךָ, הִנֵּה רַעֲנָנָה עַרְשֵׂנוּ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵינוּ, שֶׁהֵם כֻּלָּם נִקְבָּצִים אֵלֶיךָ פֹּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה" וגומר (ויקרא ח,ד). הַמִּשְׁכָּן קָרוּי מִטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (להלן ג,ז); וְכֵן הַמִּקְדָּשׁ קָרוּי מִטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹאָשׁ: "בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת" (דה"ב כב,יא) אֲשֶׁר "בְּבֵית הָאֱלֹהִים" (שם,יב), עַל שֶׁהֵם פִּרְיָן וְרִבְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
(טז) "הנך", משיבה הרעיה הנך יפה דודי מצד תוארך, גם נעים מצד שלמותך, והנה הגיע העת שנתחבר יחד ואחר כי לא נשכב עוד על מטת זהב וכסף ולא בבית ובהיכל, רק נלין ביערים על ערש של עצים וענפים לחים, הנה ערשנו הזה שבו נשכב משכב דודים, רעננה הוא מענפים לחים ורעננים, הערש רענן ורטוב והגיע עת דודים:
מליצה:
(טז) "הנך" (משיבה הנפש) הנך יפה דודי גם אתה משני פנים האלה, א) מצד האלהות שחוץ לנפש הנך יפה שהיופי הנמצא בסדר המציאות נמצא בך בעצם וראשונה כי אתה מקור היופי שמן המקור הזה תתפשט היופי על כלל המציאות. ב) מצד האלהות אשר בנפש אף נעים ירגישו בו הנפשות הנעימות והערבות והערך היותר שלם, אחר שבארו החושקים הקדושים האלה היחס אשר ביניהם מצד שני הקצוות האלהות אשר חוץ לנפש. והאלהות הצפון בנפש עתה תאמר כי הגיע העת לזווגם יחד האלהות שחוץ לנפש עם האלהות אשר בנפש הרוח הקודש השופע על העולם הגדול עם הרוח הקודש השופע בעולם הקטן כחלק המזדווג עם הכל שע"ז בקשה ישקני מנשיקות פיהו: ואף ערשנו ששם יהיה הזוג והחבור הקדוש הלז רענן ורטוב כי כבר הוכנו שניהם אל החבור הלז והתדבקות רוחא ברוחא הן הנפש מצד התעוררה לקראת האלהים בדרשה ובקשה אותו והן האלהים מצד שמוכן לשפוך רוחו ואהבתו עליה בחסדו:מדרש רבה
הנך יפה דודי אף נעים ר' אבהו ורבי חנינא ר' אבהו אמר: הוא קלסה בלשון כפול והיא קלסתו בלשון פשוט. הוא קלסה בלשון כפול, הנך יפה רעיתי הנך יפה, שאם בקש לו לעשות אומה אחרת שהוא יכול, היא קלסתו בלשון פשוט, הנך יפה דודי אף נעים. אמר ליה ר' חנינא: אף היא קלסתו בלשון כפול, שנאמר:הנך יפה דודי אף נעים אמרה לו: רבונו של עולם! אף שאת מביא עלי נעים הוא. למה? שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב.
אף ערשנו רננה זה בית המקדש. היך מה דאת אמר: (מלכים ב' י"א) ואת מניקתו בחדר המטות. מהו בחדר המטות? ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן ר' אלעזר אמר: בתאים. ורבי שמואל בר נחמן אמר: בעליות, ולא פליגי. מאן דאמר: בתאים, בימות הגשמים. מאן דאמר: בעליות, בימות החמה. דבר אחר: אף ערשנו רעננה. ר' עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון: למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה. התחיל מצטער בעצמו ומדחק באיבריו, כיון שנכנס למדינה, הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח איבריו. כך, עד שלא נבנה בית המקדש, הייתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים.
דבר אחר: אף ערשנו רעננה מה מטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך, עד שלא נבנה בית המקדש הייתה השכינה מטלטלת ממקום למקום, הדא הוא דכתיב: (שמואל ב' ז') ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. משנבנה בית המקדש, (תהילים קלב) זאת מנוחתי עדי עד. דבר אחר: אף ערשנו רעננה מה מטה זו אינה עשויה, אלא לנחת רוח כך ישראל, עד שלא נבנה בית המקדש היו מטלטלין ממקום למקום. "ויסעו ויחנו". משנבנה בית המקדש: (מלכים א' ה') וישב יהודה וישראל לבטח. דבר אחר: אף ערשנו רעננה מה מטה זו, אינה אלא לפריה ורביה כך, עד שלא נבנה בית המקדש: (ד"ה א' כ"א) לכו ספרו את ישראל. משנבנה, (מלכים א' ד') יהודה וישראל רבים. דבר אחר: אף ערשנו רעננה מה מטה זו, אינה אלא לפריה ורביה כך, עד שלא נבנה בית המקדש: (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא, משנבנה בית המקדש פרו ורבו. דאמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפרס, שישים רבוא עיירות היו והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים. וכדין, אפילו את מצנעה יתהון שישים רבוא דקני, לא מטחנא להון ולא נסב יתהון. אמר רבי חנינא: קפצה להם ארץ ישראל.
<< · מ"ג שיר השירים · א · טז · >>