מ"ג קהלת יב ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃
רש"י
"והאור" - זה החוטם שהוא תואר קלסתר פנים
"והירח" - זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים
"והככבים" - אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומלי"ש של לחיים שמצהיבים
"ושבו העבים אחר הגשם" - תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליואבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ואחר שהזכיר השמש מה צורך היה לו להזכיר האור והירח והכוכבים? בעבור שימצאו נבראים כמו עופות שלא יוכלו לעוף ביום מפני להט אור השמש. והקרוב, כי זה דרך המקר' להקדים או לאחר כמו (תהלים קכא ד): "הנה לא ינום ולא יישן" והתנומ' יותר קלה מן השינה.
יש מפרשים ושבו העבים על הבכי. ואחרים אמרו על הלחה המתגבר' עליו. והנכון בעיני שהוא כמשמעו, כי החולה בעת מותו יחשך לו העולם, ויתראה לו כאילו העבים הסתירו האור, וכן הוא ושבו העבים להגשים אחר הגשם: