מ"ג נחמיה ד יב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והבונים איש חרבו אסורים על מתניו ובונים והתוקע בשופר אצלי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַ֨בּוֹנִ֔ים אִ֥ישׁ חַרְבּ֛וֹ אֲסוּרִ֥ים עַל־מׇתְנָ֖יו וּבוֹנִ֑ים וְהַתּוֹקֵ֥עַ בַּשּׁוֹפָ֖ר אֶצְלִֽי׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והבונים" - כיצד הם בונים שהיו כולם חגורים איש חרבו על מתניו ובונים

"אצלי" - הוא היה תדיר אצלי

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)


מצודת דוד

"איש" - כל איש היה חרבו קשור על מתניו כשהוא בונה

"והתוקע" - היודע לתקוע בשופר עמד אצלי

מצודת ציון

"אסורים" - קשורים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "והבונים," שא"א לבנות ביד אחת בעת שאוחז שלח ביד האחרת, היה כל "איש חרבו אסורים על מתניו ובונים," שהבונה יוכל לשלוף חרבו בקל בעת ביאת האויב מן הנושא סבל, שהמשא תעכבהו מזה, ולכן אחזו השלח בידם, ויש הבדל בין שלח ובין חרב, שהשלח הוא החרב החד משני צדדיו שדוקרים בה, ואין מניחים אותה בתער רק יאחזה בידו כרומח. "והתוקע בשופר אצלי," להיות נכון ליתן אותות מלחמה בעת הצורך:


 

<< · מ"ג נחמיה · ד · יב · >>