מ"ג משלי יא כב


<< · מ"ג משלי · יא · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר
  אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"נזם זהב באף חזיר" - שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה "וסרת טעם" - פורש מן התורה

רלב"ג

לפירוש "רלב"ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"נזם זהב". הנה האשה היפה שהיא נעדרת השכל היא דומה לנזם זהב שיושם במקום הנבאש בתכלית והוא אף החזיר אשר הוא באשפו' נמצא וכבר הישיר בזה להתרחק מן האשה הזונה אשר היא יפה כי בלא ספק שהיא סרת טעם ולזה תפותה לזה השיקוץ והגנות ונרמז בזה אל היופי וההכנה אשר שם הש"י בחומר האדם ובכחותיו הנפשיות לעבודת השכל ואם יסור מן ההשתדלות במה שהוכן לו מהשלימות הנה יהיה זה היופי וזאת ההכנה מונחת במקום אחר מגונה מאד וזה כי האדם החסר הוא יותר רע מהרעים שבב"ח כי בהכנתו שהוכנה לו להשיג שלימות השכל ישתמש בפעולות המגונות ולזה יפליג להרע יותר מהחיות והב"ח:  

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת דוד

"נזם זהב" - כמו אילו ישימו נזם זהב באף חזיר, הנה לא תשמור העדי זה להתקשט בה אבל תלכלך אותה בצואה; כן דרך אשה יפה אשר סר ממנה טעם ועצת החכמה, כי לא תשמור יפיה להמותר לה כי-אם להנאסר לה. ונאמר למשל על מי שמצא חכמה ואינו משתמש בה לחכמת התורה כי-אם לרמות הבריות וכדומה. 

מצודת ציון

"נזם" - עדי יושם על האף, וכן (שמות לה): "חח ונזם".

"טעם" - ענינו העצה ותוכן הדבר, כמו (איוב יב): "וטעם זקנים יקח".

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

" נזם זהב באף חזיר", התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו, אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו. כיון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם, וכן "אשה יפה וסרת טעם", היופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מיפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה, והנה הטעם יבא על תכונת הנפש והמדות שיתגלו לחוץ, כמו וישנו את טעמו בעיניהם, וברוך טעמך וברוכה את, והושאל מן הטעם שבא על האוכל שע"י מרגישים ע"י החיך אם המאכל מר או מתוק טוב או רע, שכן ירגישו ע"י הרושמים והמדות והדבורים את תכונת האדם וטבעו טוב או רע חכם או סכל, וכשהיא סרת טעם שמתגלה ע"י דבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון, בהפך עוד תלכלך את היופי ותגנה אותו ע"י רוע תכונתה. ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ"ש כל מי שקורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו' מה הבריות אומרות אוי לרבו שלמדו תורה וכו:

 

<< · מ"ג משלי · יא · כב · >>