מ"ג משלי ו כז

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ
וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃

"היחתה איש" - הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה

"היחתה". הנה רמז שאי אפשר שיהיה איש חותה אש בבגדיו ולא תשרפנה בגדיו:

"היחתה" - ענין שאיבת האש ממקומו, כמו (ישעיהו ל): "לחתות אש מיקוד".

"בחיקו" - ר"ל בבגדו שממול החיק.

"היחתה" - וכי אפשר שישאב איש בחיקו את האש, ולא תשרפנה בגדיו?!

"היחתה", תפס שני משלים, (משל א') שיחתה אש בחיקו, שהיא אש ושמניחה בחיקו שאז תשרפנה בגדיו לגמרי: (משל ב')

(כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. טעם יחתה כמו 'נושא' או 'מביא', מגזרת "לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל, יד):