פתיחת התפריט הראשי

מ"ג ישעיהו מו ד


פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבל ואמלט

מנוקד: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט.

עם טעמים: וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועד זקנה" - אשר זקנתם וכלה כחכם שאין לכם זכות אני הוא ברחמי ובמדת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת למלט לפי שאמר על יראתם שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט אמר אני הסובל אחרים ואת משאם אמלט

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועד זקנה", יאמר אבל נשיאת ה' את בניו לה יתר שאת מנשיאת ההורים את ילדיהם, כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו אבל אח"כ ישוב הדבר בהפך, כי אחר שיגדלו הבנים ויזקנו ההורים, אז ישאו הבנים את אבותיהם להספיק להם כל צרכם, אבל אני "עד זקנה אני הוא" הנושא לא אתם, וגם "עד שיבה" שהוא יותר מזקנה "אני אסבל" אתכם ואתם לא תסבלו אותי, "אני עשיתי" אומר במליצתו הנה האלילים ינשאו מן עובדיהם יען שעובדיהם עשו אותם ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם, אבל אנכי הלא "אני עשיתי" אתכם לכן "אני אשא" מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיהם ואמלט אותם מכל פגע, וא"כ:


ביאור המילות

"זקנה, שיבה". שיבה אחר הזקנה, ואני זקנתי ושבתי:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אני עשיתי וגו'" - לא כהפסילים אשר האומנים עשאום ואף המה נושאים אותם וסובלים משאם ובבוא האויב לא יכלו למלט את עצמם כי אני עשיתי את ישראל ואני אשא אותם ואסבול משאם ר"ל אהיה בעזרתם ואמלטם מן האויב בבואו

"ועד זקנה" - כמו שנשאתי אותם מעת צאתם מבטן כן אשא אותם עד הזקנה ועד ימי השיבה אסבול אותם על שכמי ר"ל כמו שהייתי בעזרתם מאז כן אהיה עד עולם

מצודת ציון

"שיבה" - הוא יותר מהזקנה

"אסבול" - ענין טעינת משא וכן יסור סובלו (לעיל י)