מ"ג ישעיהו מב כב


כב. וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב

מנוקד: וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב.

עם טעמים: וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

וְהוּא עַם בָזִיז וַאֲנִיס אִתְחַפִיאוּ בַהֲתָא עוּלֵימִין כּוּלְהוֹן וּבְבֵית יְסוּרִין עֲגִינִין הֲווֹ לַעֲדִי וְלֵית דִמְשֵׁיזֵיב לְבִזָא וְלֵית דַאֲמַר אֲתֵיב:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והוא" - העם הזה בזוי ושסוי וסוף הענין ולא ישים על לב כל זה לומר למה קראתנו זאת מי נתן למשיסה יעקב

"הפח בחורים כולם" - בחוריהם פחי נפש כולם (תוספות ד"א הפח בחורים כולם ישימו את עצמם בפחי האדמה ובחורים ובבתי כלאים החבאו יוכיח שכן הוא)

"ואין אומר השב" - כמו השב לפיכך הוא רפי אבל השב באמתחתינו הוא דגש

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא", ישראל הם "עם בזוז ושסוי" עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה' להצדיקם ולהובילם אל האושר היה סבה להשפילם, וחפץ ה' לא נתקיים, כאילו לא מצא ה' האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו? זה תוכן השאלה, אשר "הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו", הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב, ויוסיפו לשאול.

"הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל?" למה לא יצילם ה', ויותר מזה כי "היו למשסה" שהוא גדול מבזה, ומדוע "אין אמר השב? -" עד כאן דברי השאלה - משיב להם ה'.


ביאור המילות

"הפח". מענין דבור כמו אשית בישע יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר, "בחורים", מענין חור, והב' ב' המקום, החור יחבא בו מדעתו, ובתי כלאים יחבא בהם בע"כ, ר"ל כן ידברו בהחורים שנחבאו שם:

"היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב". כבר הבדלתי למעלה (יז יד) בין בז למשסה. הבז, הוא מה שהאויב בוזז לצרכו. והמשסה, הוא מה ששוסס ודורך ברגליו להשחית ולבלע, והנה עת יתגבר האויב יבוז בהכרח את כל אשר ימצא, ושר הצבא לא יעכב ביד חילו מלעשות זאת. אבל מן השסיסה להשחית יצוה השר הצבא לפעמים שיניחו מעשות זאת. לפ"ז מן הבז צריך מציל, שאוהבי העם יריבו בעדם ויצילו אותם ומן המשסה א"צ מציל, כי גם השר צבא יאמר השב, שב ואל תעשה זאת. עז"א היו לבז ואין מציל, ויותר מזה כי היו גם למשסה ולמדרך רגל, ואין בין ראשי הצבא שיאמר השב: