פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות ויקרא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קׇדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְלָא יַחֲלוּן יָת קוּדְשַׁיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְּיַפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וְלָא יִפְסוּן יַת קוּדְשָׁא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יַת דְיַפְרְשׁוּן לִשְׁמָא דַיְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יחללו וגו'" - להאכילם לזרים

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יחללו את קדשי בני ישראל" - להאכילם לזרים והשיאו אותם עון אשמה את עצמם שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן לשון רש"י ז"ל ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב) ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל אמרו (סנהדרין פג) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חלול חלול מתרומה אבל בת"כ (פרק ו ח-י) מצאתי ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל תלמוד לומר את אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה וזה אינו כדרך הגמרא אלא שאני אומר רבוי הסך והשותה אסמכתא כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה' דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" (פסוק יד) שיתחייב בחומש ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה" מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן והכלל כי הכתוב הזה בטבל והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם וחזר והזהיר על שירימו בעתיד כפי מדרש רבותינו

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ח] "ולא יחללו"-- להביא את הסך ואת השותה.

"את קדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.

[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה' "-- על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

<< · מ"ג ויקרא · כב · טו · >>