מ"ג ויקרא כב ג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליהוה וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני יהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֵימַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְּבַר דְּיִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכוֹן לְקוּדְשַׁיָּא דְּיַקְדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֵימַר לְהוֹן אִזְדַהֲרִין לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דְיִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסוּבְתֵּיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ: |
רש"י
"וטמאתו עליו" - וטומא' האדם עליו יכול בבשר הכ' מדבר וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכ' מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכ' מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה
"ונכרתה וגו'" - יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר ת"ל אני ה' בכל מקום אני
[ד] ואם על הנגיעה חייב וכו'. וקשה, מאי ראיה היא זאת, דשמא אף על גב דחייב על אנגיעה הוצרך לחייב על האכילה, דהוה אמינא דוקא אם נגע בו, דאז מטמא את הבשר, חייב, אבל אוכל - אם תחב חבירו קדשים לבית הבליעה אין מטמא אותם, דטומאת בית הסתרים היא אליבא דרבא (נידה דף מב:), כדלעיל בסוף שמיני (גו"א פי"א אות לז), דהא נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה כלל, כיון דטומאת בית הסתרים היא (נידה שם). ומה שנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה (רש"י פסוק ח), גזירת הכתוב הוא (נידה שם), אם כן בודאי שנא ושנא אכילה מן מגע. ועוד, אי לא כתב רק נגיעה, לא נוכל ללמוד רק לקדשים טהורים, דבקדשים טמאים לא שייך נגיעה, דכבר נגעם הטמא ונטמאו, ובהדיא בפרק השוחט והמעלה במסכת זבחים (דף קח.) (דטהור) [דטמא] שאכל את הטמא שחייב אליבא דכולי עלמא, והשתא איך נוכל למילף זה מן נוגע:
והא דפריך התם בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קח.) אהא דאמרו חכמים לרבי יוסי (זבחים דף קו.) אף (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור כשנגע בו טמאו, ומקשה בגמרא - שפיר קאמרי רבנן, אף על גב דמצינו (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור דלא טמאו, כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה, דבית הסתרים מקרי, ויש לומר דפריך אליבא דאביי דסבירא ליה (נידה דף מב:) דבית הבליעה לא נקרא מגע בית הסתרים, והשתא שפיר פריך:
ומה שאמרו בספרי 'וכי יש נוגע חייב', כך פירושו, וכי יש נוגע חייב, פירוש, שהרי פתח הכתוב בקריבה "אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים ונכרתה", וסיים באכילה "איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים וגומר" (ר' פסוק ד), ואם קריבה היא נגיעה ממש, למה לא כתב בפסוק השני - שמספר כל הטומאות ומזהיר על הקדשים - גם כן נגיעה כמו שפתח, אלא זו היא קריבה זו היא אכילה, ופשוט הוא:
[ה] ואם תאמר שלש כריתות למה כו'. פירוש, אחר שכרת דהכי אכילה, אם כן כרת למה לי, הרי כבר כתב כרת על האכילה (לעיל ז, כ-כא):
[ו] במי שטומאתו פורחת הימנו. שכן משמע, דאם לא כן, הוי למכתב 'והוא טמא', אלא "וטומאתו עליו" שהטומאה עדיין עליו, וסופה להסתלק ממנו, וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו – וְטֻמְאַת הָאָדָם עָלָיו. יָכוֹל בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְטֻמְאָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר עָלָיו, וּבְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר? הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט); אֶלָּא עַל כָּרְחָךְ מִמַּשְׁמָעוֹ אַתָּה לָמֵד, בְּמִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְזֶהוּ הָאָדָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה בִּטְבִילָה.
וְנִכְרְתָה וְגוֹמֵר – יָכוֹל מִצַּד זֶה לְצַד זֶה, יִכָּרֵת מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְיַשֵּׁב בְּמָקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲנִי ה', בְּכָל מָקוֹם אֲנִי.
רשב"ם
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ד (עריכה)
[ג] "אמר אלהם"-- אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם"-- שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?! לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות -- צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.
[ד] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם". מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".
[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר". או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים?... מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים... ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר". אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח". אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".
יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?... ודין הוא! ומה אם פיגול --שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה --שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.
[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו". אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב-- את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.
[ח] "וטומאתו עליו"-- טומאת הגוף. יכול טומאת בשר?
- תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן-- בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן-- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר.
- רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת בשר.
- ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"-- בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר.
- אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.
[ו] "ונכרתה הנפש ההיא"-- יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה' "-- בכל מקום אני.