מ"ג ויקרא י כ


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישמע משה וייטב בעיניו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּשְׁמַע מֹשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר קֳדָמוֹי וְאַפֵּיק כְּרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר אֲנָא הוּא דְאִיתְעַלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אִדְכַּר יָתָהּ לִי:
ירושלמי (קטעים):
כֵּיוַן דִּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי וְאַפִּיק כְּרוֹז בְּכָל מַשְׁרִיתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל וַאֲמַר אֲנָא הוּא דְאִיתְעֲלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אַלִּיף יָתָהּ לִי וְעַל דְּאַשְׁפַּל משֶׁה גַרְמֵיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַגָר סַגִי וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וייטב בעיניו" - (ת"כ) הודה ולא בוש לו' לא שמעתי

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיִּיטַב בְּעֵינָיו – הוֹדָה, וְלֹא בּוֹשׁ לוֹמַר: לֹא שָׁמַעְתִּי (ספרא שם,יב).

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וייטב בעיניו" שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישמע משה וייטב וגו'. יש לדעת איך נתעלמה ממנו הלכה פשוטה כזו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה. ואם היה לו איזה צד לומר שאין לעשות חילוק זה, למה קבלו מאהרן ולא דן עליו לסותרו. והנה לפי מה שפירשתי למעלה כי גם משה היה צריך לעמוד על הדבר אם לאכלה אם לשרפה, ולא היה לו מוחלט הדבר לאכילה והקפדתו על אהרן ובניו היתה לצד שחשב ששרפוהו בלא טעם נכון, או לצד שמא אירע לה איזה מאורע כמאמר רז"ל (פסחים סב. זבחים קא) שאמר להם שמא אירע בו פסול בהקרבת דמו או נטמא או יצא חוץ למקומו, וכל אלה הדברים הם לצד מיעוט זריזותם, ועל זה היתה ההקפדה, מה שאין כן אחר שאמר לפניו אהרן הדין שדן בו ושרפו קבל משה הטעם וראה שלא שרף אלא אחר שדן דין צדק, ואין הכי נמי אם לא היה דן אהרן והיה דן משה כזה היה דן בדבר ושורפו, ולא יבצר ממנו כל דבר, ואומרו וייטב בעיניו, פירוש את אשר עשו בשריפתו, ולא הקפיד על אשר סמכו על עצמן ולא שאלוהו:

או ירצה וייטב בעיניו אהרן כי טוב הוא ויורה יורה ידין ידין:

או ירצה וישמע משה פירוש התורה מעידה שחילוק זה שמעו משה מפי הקדוש ברוך הוא, וייטב בעיניו הדבר אשר עשה אהרן. ואם תאמר אם שמע כן מפי הקדוש ברוך הוא מה מקום להקפדתו. אולי לצד שלא אמרו עדיין לאהרן חש שדן בו טעם אחר שאינו צודק ושרפו, או אפשר כי באותו שעה נאמרה לו נבואה זו, כי מצויה היתה נבואה למשה, כאומרו (במדבר ט ח) עמדו ואשמעה מה ידבר ה', וכמו כן כאן תיכף וישמע משה מפי ה' המשפט וייטב בעיניו אשר צדק אהרן במשפטו. ורז"ל אמרו במדרש (תו"כ כאן) וזה לשונם אמר רב יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה ההקפדה שגרמה למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו, וכי מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה ע"כ. טעם אומרו כל ימיו, גם טעם חנניה שלא אמר כרב יהודה שהוא היותר מובן מפשטי הכתוב, גם טעמו של רב יהודה שלא חלק אלא אחר מותו יראה כי חנניה ורב יהודה כל אחד מתכוין לדבר טוב על משה, לצד שיש לפנינו ב' דרכים. הא' השכחה אשר אמר לו ה' והוא שלא מן המוסר לנאמן בית, ב' שנתכעס על בני אהרן ודבר להם קשות כנזכר, וגם לצד אהרן קצף בדרך נסתר. ובא חנניה ובחר לתלות במשה שגיון הכעס ששגג בו והוא סיבה לטעות מלומר ח"ו ששכח דבר ה' שהוא דופי גדול. וכמו כן מצינו בספרי (מטות פסוק נז) שאמר ראב"ע בג' מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות וכו', כיוצא בדבר ויקצוף משה על אלעזר וגו' ע"כ. מכאן אתה למד שהדבר שעליו הקפיד לא (מצד) הטעות. ואם תאמר אם כן למה הקפיד אם לא טעה, בהכרח לומר שהקפיד על אשר דנו בדעתם וסמכו על הוראתם מבלי שאלת רבם, ועל זה נתעלמה הימנו הלכה ואמר אכל תאכלו, וסובר כי בהחלט הוא אומר כפי הדין שראוי לאכלה, לא כמו שפירשתי שאין דבריו בהחלט אלא שאומר צד הנגדי למעשיהם, ובא רב יהודה וחלק כי אין לתלות במשה ההקפדה בהחלט, כי יש בהקפדה צד לומר שהיא גרועה מהעלם דבר ואפשר לתלות שטעה ושגג בדין ולצד שגיונו הקפיד על המעשה שנעשה שלא כרצונו יתברך אבל זולת הטעות לא יקפיד על כבודו. והנה דעת זו לא היתה מוכרעת לרב יהודה אלא שקולה, שיש פנים להקל בבחינת ההקפדה, ויש פנים להקל בבחינת הטעות, ולזה לא חלק על חנניה אלא אחר מותו שעמד בדרשה זו ולא אמר פן האחר שישנו במשקולת ההשכל, משמע כי מוכרע אצלו הדבר כי הקפיד ובזה חלק עליו, ולזה דקדק לומר אחר מיתתו אני משיב. ובנוסח ספרא שלפנינו אמרו הריני כמשיב על דבריו, וממה שאמר כמשיב משמע ולא משיב, ויכוין ג"כ לדברינו. או אפשר לומר כי רב יהודה בחר בהחלט לומר טעמו של משה הוא לצד שטעה מלומר שהקפיד שהוא מעשה בלתי הגון, כי הטעות יכול אדם לטעות בהסח הדעת, מה שאין כן ההקפדה שהוא מעשה מזיד, ועוד אם נאמר שטעה הרי לא יצתה תקלה מטעות, ואם נאמר שהקפיד הרי יצתה תקלה מתחת ידו שהרי הקפיד ונתכעס, ולזה בחר רב יהודה לומר מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. וטעם אומרו אחר מותו, לומר שאפילו כל ימיו דרש ואפילו כבר מת הדורש לא נמנעתי מלחלוק לצד אמיתות הדבר אצל, או נתכוין לומר שלא חלק עמו בפנים ושתק אלא לאחר מותו שאפשר שאם היה בחיים חיותו היה משיב על הדבר להוכיח כמותו ורז"ל אמת יהגה חיכם:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[יב] "וישמע משה וייטב בעיניו" -- הודה מיד ולא בוש לומר "לא שמעתי".

אמר רבי יהודה, חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו:  קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות.
אחר מיתתו הריני משיב על דבריו:  ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה!



<< · מ"ג ויקרא · י · כ