מ"ג ויקרא יא כט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְדֵין לְכוֹן דִּמְסָאַב בְּרִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא חוּלְדָּא וְעַכְבְּרָא וְצַבָּא לִזְנוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וְדֵין לְכוֹן דִמְסָאַב דְמֵיהּ וּמַשְׁכֵיהּ וּבִישְרֵיהּ בְּרִיחֲשָׁא דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא כִּרְכּוּשְׁתָּא וְעַכְבְּרָא אוּכְמָא וּסְמוֹקָא וְחִיוְרָא וְחַדְרוֹנָא לִזְנוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וזה לכם הטמא" - כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש

"החלד" - מושטיל"ה

"והצב" - פויי"ט שדומה לצפרדע

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא – כָּל טֻמְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן לְאִסּוּר אֲכִילָה, אֶלָּא לְטֻמְאָה מַמָּשׁ, לִהְיוֹת טָמֵא בְּמַגָּעָן; וְנֶאֱסָר לֶאֱכֹל תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וּלְהִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ.
הַחֹלֶד – מושטויל"א [mostoile = סמור (טורף לילי קטן ממשפחת היונקים)].
וְהַצָּב – פרוי"ט [froit = קרפדה‏[2]] שֶׁדּוֹמֶה לִצְפַרְדֵּעַ.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה לכם הטמא. טעם אומרו וזה, לפי מה שפירשו שם בתורת כהנים בפרשה שלפניה שבא לטומאת אבר מן החי אמר וזה להשוות למה שלפניו שגם הוא מדבר בדין טומאת אבר מן החי שהאבר הוא שמטמא ולא הבשר הפורש בין בשרצים בין בבהמה וחיה. עוד נראה כי וא"ו האמורה כאן בתחילה לא להסמיך באה אלא לרמוז תוספת טומאה בשרץ שהוא טומאת דמו שיהיה מטמא כבשרו, מה שאין כן בבהמה טמאה כמאמר רז"ל בתורת כהנים (כאן) וכאילו אמר ועוד תוספת טומאה בזה. ואומרו לכם דרשו ז"ל (תו"כ כאן) שבא למעט שלא יכשיר הזרעים, דדוקא לטומאה ולא להכשירה, והוא אומרו לכם הוא טמא ולא מכשיר. עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טומאה כבהמות. ויש לחקור זאת איך לא מנה הכתוב הנחש שהוא אב הטומאה לכל טומאת השרצים ודומיהם ואולי שטומאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל כעפר הארץ כי אין טומאה דבקה בגופו לצד שאין בו ולא כלום וכיוצא בזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"מ קיד ב) גוים אין מטמאים באהל, וישראל מטמאים באהל והוא מהטעם עצמו, וטומאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם, הא למדת כי הנחש טומאתו יותר מטומאת השרצים:

למינהו. פשט למינהו יגיד כי יש הרבה מיני צב וכל שיש בו מינים הרבה או אפילו מין אחד לבד יאמר הכתוב למינהו. אלא שבהעור והרוטב (חולין קכב ב) תניא וזה לשונם הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן תלמוד לומר אלה, והא אלה אכולהו כתיב, אמר רב למינהו הפסיק ע"כ. וקשה מנין לרב לומר כי למינהו באה להפסקה ולא לגופה לומר שיש בו מינים. ונראה כי רב אינו מכחיש משמעות הכתוב וכוונתו היא כי לצד שיש לפנינו רבוי של הטמאים לרבות עורותיהן, ואמר הכתוב סמוך לרבוי זה מיעוט דכתיב אלה, ואם לא היתה תיבת למינהו באיזה דרך נחלק אותן שבא עליהם הרבוי ואותן שמיעט, ומאומרו למינהו הגם שבאה לגופה תועיל גם כן להפריד בין המתרבים בטומאת עורותיהן, כיון שהכתוב גילה שיש חלוקה ביניהם לענין טומאה הרי זה מראה כי למינהו בא גם כן לסמן החלוקה. ובזה נתישבה קושית התוספת שם בד"ה למינהו וכו' תימא כיון דהפסיק בענין אלה למה לי עד כאן ולדרכנו לא קשה. גם לדברי תנא דמתניתין שם דמטמא עורותיהן משום דאזיל בתר גישתא אין להקשות עליו למינהו למה לי, שעכ"פ איצטריך למינהו לגופה כנזכר:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד וכולי אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, כט-לא) - מה תלמוד לומר?

  • לפי שנאמר (ויקרא יא, מ) "לא תטמאו...ונטמאתם בם", שומע אני טומאת הגויות וטומאת הקדושות...    תלמוד לומר "החולד והעכבר והצב למינהו..טמאים".
  • יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם?...    תלמוד לומר "אלה"-- אין לך אלא אלו.
  • או אינו מוציא אלא אלו שלא היה בענין הפרט -- מה הפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה, אף אינו מוציא אלא כל שהוא בעל עצמות ופרה ורבה; מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה? או אינו בעל עצמות ופרה ורבה? עד שאתה מרבה את בעלי עצמות ואינם פרים ורבים?
  • תלמוד לומר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ"-- אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.


[ב] "זה לכם הטמא"-- להביא את דמו שיטמא כבשרו.

  • והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שהוא מטמאה במשא-- לא עשה דמה כבשרה, שרץ --שאינו מטמא במשא-- אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו?!
  • תלמוד לומר "וזה..הטמא"-- להביא את דמו שיטמא כבשרו.


[ג] יכול יכשיר את הזרעים?

  • ודין הוא! ומה דם בהמה --שאינו מטמאה טומאה חמורה-- מכשיר את הזרעים, דם השרץ --שהיא מטמא טומאה חמורה-- אינו דין שיכשיר את הזרעים?!
  • תלמוד לומר "לכם"-- לכם הוא טמא ואינו מכשיר את הזרעים.


[ד] מתוך שנאמר עכבר יכול אף עכבר של ים יטמא?

  • והלא דין הוא! טימא בחולדה וטימא בעכבר. מה חולדה -- מין הגדל על הארץ, אף עכבר -- מין הגדל על הארץ!
  • או, מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו אף אני אביא עכבר שבים ששמו עכבר!
  • תלמוד לומר "על הארץ"-- להוציא את שבים.


[ה] או אינו אומר "על הארץ" אלא -- על הארץ יטמא - ירד לים לא יטמא?...    תלמוד לומר "השורץ"-- כל מקום שהוא שורץ יטמא.

[ו] או אינו אלא השורץ יטמא, עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ לא יטמא?...

  • ודין הוא! טימא חולדה וטימא עכבר. מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו.
  • אי מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה, יצא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה!
  • תלמוד לומר "בשרץ"-- להביא את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור. ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר מאחוריו -- טמא.


[ז] 'צב' -- זה צב;  "למינהו"-- לרבות מינים של צב, חברבר ובן הנפילים וסלמנדרא.

כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר "מה רבו מעשיך השם". יש בריות גדלות בים וגדלות ביבשה. גדלות בים, אם עלו ליבשה - מתו; והגדלות ביבשה, אם עלו לים - מתו. גדלות באור וגדלות באויר. גדלות באור, אם פירשו לאויר - מתו; גדלות באויר, אם פרשו לאור - מתו. מקום חיתו של זה מיתתו של זה ומקום חיותו של זה מיתתו של זה. ואומר (תהילים, קד) "מה רבו מעשיך השם כולם בחכמה וכולי".


  1. ^ שני הלעזים האחרונים מופיעים בכתבי־היד בגרסאות שונות ומשונות. כפי הנראה נשכחו שמות החיות האלה בדורות שאחרי רש"י. במקום froit קוראים בשלושה כתבי־יד בוט"ו (צ"ל בו"ט bot), שם אחר לקרפדה, ובשניים טרטוג"א tartuge או משהו דומה, כלומר "צב".
  2. ^ שני הלעזים האחרונים מופיעים בכתבי־היד בגרסאות שונות ומשונות. כפי הנראה נשכחו שמות החיות האלה בדורות שאחרי רש"י. במקום froit קוראים בשלושה כתבי־יד בוט"ו (צ"ל בו"ט bot), שם אחר לקרפדה, ובשניים טרטוג"א tartuge או משהו דומה, כלומר "צב".

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

השורץ. בגימטריא כשעורה; ששיעורו כשעורה:

<< · מ"ג ויקרא · יא · כט · >>