מ"ג ויקרא יא טו

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
את כל ערב למינו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֵ֥ת כׇּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃

אונקלוס (תאג'):	יָת כָּל עוֹרְבָא לִזְנֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):	וְיַת כָּל עוֹרְבָא לִזְנֵיהּ:

[ד] "...עורב" -- זה עורב, "כל עורב"-- להביא עורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים,
"למינו"-- להביא את הזרזורים, "למינו"-- להביא את הסנונית.

[ה] "נץ" -- זה הנץ, "למינהו" -- להביא בר חריא.

מה תלמוד לומר "למינה..למינו...למינהו...למינה" ארבעה פעמים?

שיכול אלו יהיו אסורים והשאר יהיו מותרים?
תלמוד לומר "למינהו למינהו" -- ריבה.
הא כיצד? הריני למד מן המפורש --
[ו] מה הנשר מפורש -- אין לו זפק, ואין לו אצבע יתירה, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל -- אף כל כיוצא בו אסור.
מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק, ואצבע יתירה, וקרקבנו נקלף, ואין דורסים ואוכלים -- אף כל כיוצא בהם מותר.

[ז] "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" --

יכול יהא הכל אסור? תלמוד לומר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע".
יכול יהא הכל מותר? תלמוד לומר "ארבה וסלעם חרגל וחגב".
אין לי אלא אלו בלבד; מנין לרבות שאר המינים? תלמוד לומר "למינהו...למינהו" -- ריבה. הא כיצד? הריני למד מן המפורש --
[ח] מה ארבה מפורש יש לו ארבעה רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו -- אף כל כיוצא בו מותר.
ר' יוסי אומר ושמו "חגב".

ר' אלעזר ברבי יוסי אומר "אשר לא כרעים"-- אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן.

[ט] "ארבה" -- זה גובאי, "סלעה" -- זה חרשון, "חרגול" זה נפול, "חגב" זה נדיין (ס"א נדוין).

מה תלמוד לומר "למינהו..למינהו" ד' פעמים? להביא צפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והצדיא, ואת הערצוביא, ואת הארזבונית.

[י] רבי אומר "וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים..שקץ הוא לכם"-- אם יש לו חמש הרי זה טהור.

"שקץ הוא"-- פרט לעירוביו. מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים -- לא פסלו את צירן. העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.