מ"ג ויקרא יא ח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מִבִּשְׂרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבִילַתְהוֹן לָא תִקְרְבוּן מְסָאֲבִין אִנּוּן לְכוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מִבִּשְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵילְתְּהוֹן לָא תְקַרְבוּן מְסָאֲבִין אִינוּן לְכוֹן: |
רש"י
"מבשרם" - על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים
"ובנבלתם לא תגעו" - יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין קל וחומר מעתה ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבלה קלה לא כ"ש ומה ת"ל לא תגעו ברגל (ר"ה יז) זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל
מפרשי רש"י
ואין זה נכון כלל, דסוף סוף מהיכי נילף אזהרה, דאדרבא, משמע אין מזהירין מן הדין, אבל איסור ודאי ילפינן שפיר מן הדין, ואם כן כל מקום שאנו אומרים 'אין מזהירין מן הדין' כבר ידענו שהוא אסור, ונילף קל וחומר לאזהרה. אלא אם נדחוק לומר דמילתא חדא ילפינן מן הדין בקל וחומר, ולא שני דברים, לכך כשאנו לומדין איסור עשה ממקום אחר - ילפינן האזהרה בקל וחומר, וכשאין לומדים האיסור ממקום אחר - ילפינן איסור דידיה בקל וחומר, ולא ילפינן בקל וחומר האזהרה, כי דבר זה אין לו טעם. גם לא נראה לחלק ולומר כיון דכתיב "אותה תאכל" דהוא איסור עשה (זבחים דף לד.), ילפינן האזהרה בקל וחומר, דכל זה אין סברא לומר כלל:
והרמב"ן פירש (פסוק ג), דזאת הברייתא (תו"כ פסוק ג) אינה מתורצת, והטעם שאסור בשאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן (פסוק ה) שאינו מפריס פרסה, ובאיסור החזיר (פסוק ז) כי אינה מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה - באיסור הזה ואין צריך לקל וחומר. ותימה לי, איך לא צריך לקל וחומר, דאם בשביל הטעם שאמר הכתוב בשפן שאינו [מפריס] פרסה, אם היה הכתוב אומר 'את השפן לא תאכל כי אינו מפריס פרסה' ולא היה אומר סימן טהרה שלו, שהוא מעלה גירה, היה אפשר לומר דכל מידי דאינו מפריס פרסה לא תאכלו, אבל הכתוב אומר (פסוק ה) "כי מעלה גירה הוא ופרסה לא יפריס", אם כן מנא לן שלא לאכול אותו שיש לו שני סימני טומאה, ועל כרחך צריך אתה לומר דכל שכן הוא, דאם אמר הכתוב שאין לאכול כל שיש לו סימן אחד טומאה, כל שכן היכי שאין לו סימן טהרה כלל, וכל סימנין שלו הם סימני טומאה, והדרא קושיין לדוכתיה:
לכך נראה, דברייתא מתורצא הוא ושפירא מאוד, דודאי כי אמרינן 'אין מזהירין מן הדין', היינו היכא שאנו באין ללמוד מגוף הדין, שהתורה אסרה בת בתו (להלן יח, י), אם אנו באים ללמוד בתו ממנה - אמרינן בזה 'אין מזהירין מן הדין', דשמא גזירת הכתוב הוא, ואין להזהיר מן הדין. אבל כשהתורה נתנה טעם לדבר, ואמרה תורה (פסוק ה) "ואת השפן כי מעלה גירה הוא ופרסה לא יפריס", בודאי ובבירור ילפינן שאם אין לה סימן (טומאה) [טהרה] כלל דיותר עדיף, דהא התורה נתנה טעם, ושפיר יליף ליה בקל וחומר. ובטעם לא שייך 'אין מזהירין', ואדרבה, כאשר אינו נותן טעם אמרינן ש'אין מזהירין מן הדין', דיש טעם אחר בלמד ואין ללמוד ממנו, אבל במקום שנותן טעם - מן הטעם יש ללמוד שפיר, וזה נכון בודאי למדקדק:
[ח] לא תגעו ברגל. לפי שמוזהרין ישראל להביא קרבנות ברגל, לכך אסר הכתוב ברגל דווקא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִבְּשָׂרָם – עַל בְּשָׂרָם בְּאַזְהָרָה, וְלֹא עַל עֲצָמוֹת וְגִידִין וְקַרְנַיִם וּטְלָפַיִם (ספרא שמיני, פרק ד,ח).
וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ – יָכוֹל יְהוּ יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִים עַל מַגַּע נְבֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" וְגוֹמֵר (ויקרא כא,א); כֹּהֲנִים מֻזְהָרִין, וְאֵין יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִין. קַל וָחֹמֶר מֵעַתָּה, וּמַה טֻּמְאַת מֵת חֲמוּרָה – לֹא הִזְהִיר בָּהּ אֶלָּא כֹּהֲנִים, טֻמְאַת נְבֵלָה קַלָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תִגָּעוּ"? בָּרֶגֶל [וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: חַיָּב אָדָם לְטַהֵר עַצְמוֹ בָּרֶגֶל] (ספרא שם; ר"ה ט"ז ע"ב).
רשב"ם
רמב"ן
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד (עריכה)
[ח] "מבשרם"-- ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הטלפים שלהם.
"ובנבלתם לא תגעו" -- יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבילות?
- תלמוד לומר "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים. [ט] קל וחומר! אם מטמאים למתים חמורים -- לא יטמא לנבלות הקלות?! הא מה אני מקיים "ובנבלתם לא תגעו"? ברגל.
[י] אחרים אומרים:
- "ובנבלתם לא תגעו" -- יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את הארבעים? תלמוד לומר (ויקרא יא, כד) "ולאלה תטמאו".
- יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה? תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו".
- הא כיצד? הוי אומר רשות.
[יא] "טמאים"-- מלמד שמצטרפין זה עם זה; בשר ובשר, חלב וחלב, בשר וחלב - בין בחייהן בין במיתתם.
[יב] "טמאים"-- לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם.
"הם"-- פרט לשאין בהם בנותן טעם.
"לכם"-- מותרים הם בהנאה.