מ"ג ויקרא ה א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדַע אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבַר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב וְיִשְׁמַע קַל אוֹמָאָה דִלְוָוט וְאִיהוּ סָהִיד אוֹ חָמָא חַד מֵעָלְמָא דְעָבַר עַל פִּתְגָמָא מוֹמָתָא אוֹ יְדַע בְּחַבְרֵיהּ דְבָטִיל שְׁבוּעָה וּלְוַוט אִין לָא יְחַוֵי יְקַבֵּיל חוֹבֵיהּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והוא עד או ראה או ידע. פירש הרמב"ן ז"ל שאינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ולא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בידיעה בין בראיה, אם לא יגיד ישא עליו עון.
והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמו, ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה, כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו. ידיעה בלא ראיה, כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון. עדות בלא ראיה ובלא ידיעה, זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע"פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה, ועל פי עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע, ודרשו רז"ל אם לוא יגיד, במקום הראוי להגיד, כלומר בבית דין, שאם כבש לו עדותו בינו לבינו אינו נענש בזה אלא כשיכבוש עדותו בבית דין, דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב (יהושע ז) והגד נא לי מה עשית, שני בעלי דינין ועד אחד ושלשה ב"ד הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא"ו, והגד נא לי, ולא אמר הגד נא לי. וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא"ו, כלומר אם לא יגיד בב"ד, ונשא עונו, למדך שההגדה צריכה שתהיה בב"ד כי עמהם הם ששה.
ויתכן לפרש עוד והוא עד, כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בב"ד לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב"ה עד, שכן מצינו לשון הוא שהוא שמו של הקב"ה ממה שכתוב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולו אנחנו, וכתיב (שם יט) והוא כחתן יוצא מחופתו, וכתיב (במדבר יח) ועבד הלוי הוא, ורבים כן, ולכך יאמר והוא עד, שמו של הקב"ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זאת.
ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא"ו במלת לוא ירמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות כי מי שכובש עדות לחברו מעלה עליו הכתוב כאלו כבש להקב"ה עדות של חדוש העולם שנברא בששת ימים, כי מתוך שאדם רגיל להכשל בעון קל יבא לסוף שיכשל בעון חמור.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל א) וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה, ופירש"י ואין חייבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו'. וכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו' ושהיא שקר ע"כ. הרי שהשגגה שחייב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר והוא אמרו נפש כי תחטא פירוש בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלול אם שגגה שחשבה שמותר או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו. ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג ב) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון:
ושמעה קול אלה. יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שם) וז"ל המשנה, שבועת העדות וכו' בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין ע"כ. הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו אלא בשמיעת האוזן לבד מתחייב. והוא אומרו ושמעה קול אלה פירוש הגם שלא ענה אמן. ולחכמים לסברת הראב"ד והאחרונים כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין אפילו לא ענה אמן כל שהיתה הכפירה בבית דין אפילו שלא בשעת השבועה חייב. ולדרך זה ידוייק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך ביטוי שפתים:
ורמב"ם ז"ל הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין אף על פי כן חלק שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבואר בדבריו בפרק ט' הלכה א', ובפרק י' הלכה י"ז, א"כ סובר שכל שלא בפני בית דין ל"מ מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב' מהלכות שבועות, והשיגו הראב"ד פרק ט' הלכה י' כי אין הלכה כרבי מאיר, ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צורך שיהיה הבית דין בשעת השבועה והלא אין מקפידין וכו' אלא על הכפיר' ע"כ. והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב"ם חילוק זה:
ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין ולא היתה הכפירה בבית דין כל עיקר, דלרבי מאיר חייב משום דיליף משבועת הפקדון, ודן מיניה ומינה כשם ששם מפי עצמו חייב, ומינה אפילו שלא בפני בית דין חייב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מינה ואוקי באתרה כאמור שם, אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלוקת להם בזה ומשמע דלכ"ע חייב:
אלא דטעמו של הרמב"ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמו, הוא ממה דתנן שם דף ל"א ע"ב וז"ל שבועת העדות כיצד אמר לב' בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין, השביע עליהם ה' פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורים, כפרו חייבין על כל וכו' ע"כ. הרי דקתני בפרוש ואמר אמן, מני מתני', אי רבי מאיר ומיירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוו ליה מחלוקת ואח"כ סתם שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלוקת רבי מאיר ורבנן ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר, וממה שמצינו שרמב"ם הצריך הכפירה בבית דין אפילו נשבע מפי עצמו אם כן מפרש מתני' כרבנן, וקתני ואמר אמן, ובמאי, שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן, אם כן הרי לך שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין. והתוספת כתבו שטעם שאמר ואמרו אמן היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו אין אנו יודעים לך עדות, ואין כן דעת רמב"ם אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן דהיינו מפי עצמו, והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ושמעה קול הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב דכתיב אם לא יגיד אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו:
והגם שאמרו שם דף ל"ב וז"ל מנלן שהכפירה בבית דין הוא דמחייבי אחוץ לא מחייבי, אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד וגו' לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייבין, אמר ליה ר' פפא אי הכי אימא שבועה גופא בבית דין אין שלא בבית דין לא, לא סלקא דעתך דתניא לאחת לחייב על כל אחת, ואי סלקא דעתך בבית דין מי מחייב על כל אחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת וכו' אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין, משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין. לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דלבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין. לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב"ם ז"ל, כי ממה שמוכיח מדתניא לאחת לחייב על כל אחת. וקשה והלא לאחת כתובה בשבועת בטוי ואנו עוסקים בשבועת העדות ואינו דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזירה שוה דתחטא תחטא כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המוזכרת בפרשת שבועת העדות דוקא בבית דין הוא שחייב עליה כי אין מוכיח כלום מלאחת, ואנו חוזרים למה שדייק ר' פפא בבית דין אין שלא בבית דין לא, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו שבועה וכו' שלא בבית דין לא שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב"ם:
נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדייק אם לא יגיד, ואם הוציא שבועה מפיו יתחייב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו בדין זה מגזירה שוה דתחטא תחטא דשבועת בטוי ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, פירוש ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו:
ומעתה הרווחנו פשט הכתוב לדעת רמב"ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, וב' דברים אלו לעיכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין וחוץ לבית דין לא הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין, וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מתחטא תחטא משבועת בטוי אינו חייב, והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חייב, והמשכיל יבין שדינו של רמב"ם מאיר, והכתוב מסייעו והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין עליו להביא ראיה כי לימוד לאחת אינה אלא לנשבע מפי עצמו או השביעהו אחרים ואמר אמן דהיינו מפי עצמו:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
פרשה ח
- [א] אילו אמר "וְשָׁמְעָה", יכול האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" יהא חייב?...
- הין?! אם האומר אינו חייב, השומע יהא חייב?!
- זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב! [ב] אף אתה אל תתמה על האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" שאף על פי שהוא אינו חייב, השומע חייב!
- תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" - ואין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה".
אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה; מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר 'ושמעה אלה'/'ושמעה קול'-- לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה.
[ג] רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי אחרים מזיד. מנין מפי אחרים שוגג? מפי עצמו מזיד? מפי עצמו שוגג? תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"-- לרבות את כולן.
[ד] שלח להן ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו; או שאמר להם הנתבע "משביעני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידיהו" - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שישמעו מפי התובע.
[ה] אמר לשנים "משביעני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" והן שיודעים לו עדות עד-מפי-עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שהן כשרים לעדות, לא בזמן שהן פסולים מן העדות.
[ו] עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שיהיה מתכוין להם.
[ז] "משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שקדמה עדות לשבועה, לא בזמן שקדמה שבועה לעדות.
[ח] ומנין שאין מדבר אלא בתביעת ממון?
- אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אוין ונאמר אוין בפקדון (ויקרא ה, כג). מה אוין אמורים בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף אוין אמורים כאן-- לא ידבר אלא בתביעת ממון.
- אוין דרוצח יוכיחו! שהן אוין ואינו מדבר בתביעת ממון!
- [ט] דנים אוין שיש עמהם שבועה מאוין שיש עמהם שבועה ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה!
- אויי סוטה יוכיחו! שהן אוין ויש עמהם שבועה ואינו מדבר בתביעת ממון!
- [י] דנים אוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן מאוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה, ואל יוכיחו אויי דסוטה - שאף על פי שיש עמהם שבועה - יש עמהם כהן.
פרק יב
- [א] ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"? --לא אמרתי אלא בעדות שאפשר לה להתקיים בראיה ושלא בידועה; בידועה ושלא בראיה. ואיזו זו? זו תביעת ממון.
- רבי עקיבא אומר: "מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ה)-- יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. בדבר שהוא של ממון-- חייב, ובדבר שאינו של ממון-- פטור.
- [ב] ר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בפקדון. מה בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון.
[ג] ועוד קל וחומר! מה אם הפקדון --שעשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . וחייב על כל אחת ואחת בפני בית דין ושלא בפני בית דין-- אינו מדבר אלא בתביעת ממון, כאן --שלא עשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . ולא חייב אלא אחת בפני בית דין-- אינו דין שלא ידבר אלא בתביעת ממון?!
- לא! אם אמרת בפקדון -- שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, תאמר כאן שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג?! הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג - מדבר בתביעת ממון ושלא בתביעת ממון!...
- תלמוד לומר כאן "נפש כי תחטא" ולהלן נאמר (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא". מה "נפש כי תחטא" אמור להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף "נפש כי תחטא" אמור כאן -- לא ידבר אלא בתביעת ממון.
[ד] "משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן" - הרי זו תביעת ממון - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר 'נפש כי תחטא' 'נפש כי תחטא' לגזירה שוה: מה 'נפש כי תחטא' אמור להלן - תובע ממון ויש לו, אף 'נפש כי תחטא' אמור כאן-- תובע ממון ויש לו.
[ה] השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לפני בית דין והודו - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"-- לא אמרתי אלא במקום שאין מגיד שיתחייב זה בממונו, ואיזה זה? זה בית דין.
[ו] מכאן אמרו:
- השביען בחוץ וכפרו, ובאו לבית דין והודו-- פטורים. בחוץ והודו, ובאו לבית דין וכפרו-- חייבים.
- השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו-- פטורים; כפרו-- חייבים על כל אחת ואחת.
- השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו-- אין חייבים אלא אחת.
- אמר ר' שמעון, מה טעם? מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות.
[ז]
- כפרו שניהם כאחד-- שניהם חייבים.
- זה אחר זה-- הראשון חייב.
- כפר אחד והודה אחד-- הכופר חייב.