פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות ויקרא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא מְטוּל דְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על ראש העולה" - להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן

"העולה" - פרט לעולת העוף

"ונרצה לו" - (ת"כ) על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי עונשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וסמך ידו" - בשתי ידיו כי מצאנו וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י) וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל (שם טו) ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד והנה היא בשתי ידיו ובשעיר המשתלח מפורש וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר (להלן טז כא) ולא ידעתי אם כן למה כתב בכל שאר הסמיכות "את ידו" ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (מנחות צג) ידו ולא יד שלוחו כי שמא היה במשמע "ידיו" להביא את שתיהן ולא נמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכה בשתי ידיו לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח שאף על פי ששלוחו כמותו בשאר המקומות לא נדון כן בסמיכה ובתורת כהנים (אחרי פרשה טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו (ויקרא טז כא) מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים

"ונרצה" - לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה לשון רש"י וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח) ואני תמה וכי היכן עונשן אמור כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקות ולא פירש בהם שום עונש בשוגג נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור" שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו ויתכן לומר כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא ואמר "ונרצה" היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם בדורון הזה וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב) העולה מכפרת על העולה על רוחכם וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה) הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה' לפיכך כולה כליל לה' ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (שמואל א כט ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) וכן רבים ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא שנרצה לו חטאו לכפר עליו מלשון כי נרצה עונה (ישעיהו מ ב) עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא) והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג) לשון השלמה ויתכן שהוא כענין הראשון כאלו העון רצוי לפני השם לא יחר אפו בו עוד

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ב] "וסמך ידו"-- לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.

"ידו על ראש"-- ולא על גב; "ידו על ראש"-- ולא על הצואר; "על ראש"-- ולא על הגביים.  אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שתטעון סמיכה?!   תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.

[ג] יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה":  מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה-- טעונה סמיכה.
[ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?! הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה.


[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן":  מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן-- טעונה סמיכה.
[ו] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה!...

תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה.

[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה?   תלמוד לומר "העולה"-- פרט לעולת העוף.

[ח] "ונרצה לו"-- מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות -- הרי עונשן אמור!  ועל מה המקום מרצה (ס"א רוצה) לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה.    ר' שמעון אומר "ונרצה לו"-- לזבחו ‏[1], אף על פי שלא סמך -- הזבח מרצה.


[ט] "ונרצה לו לכפר"-- במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).

אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין?   כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול-- כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב'; אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא יט, ו-ז) "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכללה בציבור.

[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים?  תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח).

אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין?   תלמור לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) -- ריבה.

הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר וכפר.

ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.

  1. ^ יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך

<< · מ"ג ויקרא · א · ד · >>