מ"ג ויקרא א ד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא מְטוּל דְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹי: |
רש"י
"העולה" - פרט לעולת העוף
"ונרצה לו" - (ת"כ) על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי עונשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה
[לג] ונרצה לו על מה הוא מרצה. והקשה הרמב"ן, דהא קרבנות באים לכפר בשוגג, ומיתה בידי שמים ומלקות - במזיד דוקא, ואם כן יש לומר דהעולה בא על חייבי מלקות שוגגין או חייבי מיתות שוגגין, ותירץ הרמב"ן בעבור שפירש הכתוב כל חייבי מיתות וכל חייבי כריתות עונשין אשוגג ואמזיד, ופירש בחייבי מיתות עונשין למיתה ובמלקות למלקות, נראה לחכמים אם ענש לשוגג בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקיות - למה לא פירש הכתוב כמו שפירש הכתוב המזיד, ונאמר שחייב להביא עולה, עד כאן. וקשה על פירושו, דשמא אין מחוייב להביא עולה, לכך לא פירש הכתוב שהוא מחוייב להביא עולה, ומכל מקום אם מביא - מרצה, ויראה דהכתוב אומר "ונרצה לו לכפר עליו", משמע חטא המפורש, ולכך מקשה אי אחטא מיתה ומלקות וכרת - הלא עונשן מפורש, ואין לומר אחיוב מלקיות בשוגג או חייבי מיתה שוגגין, דאין זה עונש מפורש שיאמר הכתוב "ונרצה לו לכפר עליו", דשמא אין כאן עונש כיון דלא נמצא חטא זה בתורה כלל העובר בשוגג לאו או מיתה בידי שמים, לכך אמר דהוא על עשה ולא תעשה, דאזהרתן וחטא שלהן נתבאר במקום אחר, ולא נזכר כפרה, אמר הכתוב "ונרצה לו לכפר עליו" על חטא, ופשוט הוא פירוש זה למאוד, ונכון:
ועוד נראה, שאם היה העולה באה על שוגג מלקות או מיתה בידי שמים, קשיא דהא עולה חמורה, שהיא כולה כליל, וכיון דלא חייבה התורה בשום מקום בשוגג שיהיה חייב קרבן זה, דאדרבה, קרא בנדבה איירי, דכתיב (פסוק ב) "כי יקריב" ולא כתיב שחייב להקריב (רש"י שם), ואם כן חטא זה יותר קל בשוגג, כיון שלא קבעה עליהם קרבן בשוגג בחיוב. [ו]בלאו הכי, בודאי שגגת מלקות או מיתה בידי שמים קל משגגת כרת (ומלקות) [ומיתה], ואם כן למה אמרה תורה עולה, שהיא יותר חמורה, שהיא כולה כליל, שיכפר על זה, והלא מסתבר על חטא שהוא יותר חמור יביא קרבן חמור, ולמה יביא קרבן שהוא כליל - על קל, אלא בודאי מכפר על מזיד, ולפיכך אמרה תורה להביא עולה מפני שמכפר על מזיד. וכאן אין להקשות, כיון דהתורה לא חייבה קרבן על עשה, אם כן החטא יותר קל, ולמה תכפר עולה, דודאי עשה במזיד קל מצד אחד וחמור מצד אחד; קל הוא, שאין כאן אלא עשה, וחומר, שהרי במזיד עשה. לכך קל, שלא חייבה התורה עליו קרבן, שהרי אין עבירה חמורה. אבל חמור הוא, שהוא במזיד, ואם ירצה כפרה - יביא עולה על המזיד. אבל אם היה מכפר על מיתה בידי שמים או מלקות בשוגג, כיוןשהחטא הזה בשוגג - קל לגמרי, ואינו חמור בשום צד, למה אמרה תורה שעולה תכפר על זה:
ועוד נראה, כי ברור לרז"ל (כאן בתו"כ) כי העולה תכפר דוקא על המזיד, כי אשר חטא במזיד הוא חוטא כשהוא בדעתו ושכלו, שהוא כולו קודש לה', לכך תהא העולה כליל לה'. וכך מוכח במדרש רז"ל (ויק"ר ז, ג), שאמרו כי העולה באה על המחשבה, והביאו ראיה מדכתיב (יחזקאל כ', ל"ב) "והעולה על רוחכם וגומר", וכל זה מפני שהעולה כליל לה'. ומזה הטעם סבירו להו גם כן דהעולה באה על המזיד שהוא עושה בדעתו ובמחשבתו. וכל זה נכון וברור, ואין להאריך:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
הָעֹלָה – פְּרַט לְעוֹלַת הָעוֹף (שם,ז).
וְנִרְצָה לוֹ – עַל מָה הוּא מְרַצֶּה לוֹ? אִם תֹּאמַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ מַלְקוֹת, הֲרֵי עָנְשָׁן אָמוּר! הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא עַל עֲשֵֹה וְעַל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵֹה (שם,ח).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וכן מצינו בפר' פנחס (במדבר כז, יח) ביהושע, שהקב"ה אמר למשה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו אחת במשמע ובמעשה נאמר (במדבר כז, כג) ויסמוך את ידיו עליו שתים במשמע, וכן כאן נאמר בצווי וסמך ידו ובמעשה כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו וכן בפר' פנחס נסמכה פר' עולת תמיד אל סמיכות יהושע אלא לומר לך כמו שהקרבנות תמידין נושאים עליהם אשמת העם כי תמיד של שחרית מכפר על עבירות של הלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום, וזהו טעם הסמיכה ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על הקרבן, כך ראשי ישראל הם קרבן אשם על העם כמו שלמדו רז"ל (ספרי דברים א יג) מן פסוק ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בראשיהם וזהו טעם סמיכות יד על יהושע לומר הרי אשמת העם תלוי בכם בין חטא המעשה, בין חטא ההרהור, וזה דווקא לאיש אשר רוח בו כיהושע שיודע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד כי בידו לראות ברוה"ק שעליו את כל העולה על רוחו של כל אחד ואחד ובזמן שרואה בו שנמשך בקרבו רוח עועים, לא ברוח ה' (מלכים א יט, יא). אז עליו מוטל להשיבו מדרכו ולהוכיחו וליסרו ואם אינו מוכיחו אז העון תלוי בו, אבל איש אשר אין רוח בו ואינו יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד אינו נתפס על חטא ההרהור של חבירו כי הנסתרות לה' אלהינו ואין אתנו יודע עד מה יגיע רוחו ומחשבתו של חבירו.
לכך נאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. שיוכל להלוך ברוה"ק שעליו כגנד רוחו של כל אחד ויודע גם מטמוניות שלהם, לפיכך דין הוא שישא עליו עון העם גם העולה על רוחם ועל זה קאי מה שאמר וסמכת את ידך עליו דאל"כ מה ענין אשר רוח בו אל וסמכת ידך, אלא ודאי שהא בהא תליא ולא הוצרך הקב"ה לצות לו שיסמוך עליו גם יד שניה כדי ליתן עליו גם שמץ ודופי חטא המעשה של העם כי פשוט הוא שאם בידו להשיב רבים מעון חטא המעשה ואינו עושה פשיטא שהוא חטא רבים ישא, ומזה למד משה שבשעת סמיכה סמך ב' ידיו עליו להסמיך עליו אשמת העם בין שיחטאו בהרהור בין שיחטאו במעשה והרי הוא ממש דוגמת הקרבן הנסמך הנושא עליו אשמת העם וכל ישראל נקיים וזה פירוש יקר, ומ"ש ונרצה לו לכפר עליו פשוטו שסמיכה זו עיקר הכפרה ע"י שנותן אשמתו על הבהמה.
ועל צד הרמז נוכל לומר, וסמך ידו על ראש העולה כולל את כל העולה הן הבהמה, היא העולה על מוקדה, הן האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה מן הטעם שנתבאר, אך לפי גודל העונש שמטילין על הנסמך מי פתי יסור הנה לקבל הסמיכה כי אינה שוה בנזק, ע"כ אמר ונרצה לו שמסתמא יהיה מרוצה לקבלה כדי לכפר עליו, כדמסיק בסנהדרין (דף יד.) רב זירא הוי מיטמר למסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כי שמע להא דאמר רבי אלעזר אין האדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו אמצי ליה נפשיה. וזה דרש יקר.
לפני ה' וסמך. פירש"י אין סמיכה בבמה, כי במה לשון גבוה ורז"ל אמרו (סוטה ד, ב) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. כי כל הבונה במה לעצמו רוחו גבוהה וגסה עליו כי כן מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב, א) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. ע"כ אינו לפני ה' מב' צדדים, הן מצד שאין השכינה שרויה כ"א במקום שהענוה מצויה כמה שנאמר (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא. כמו שנתבאר למעלה סוף פר' יתרו (כ יט) ובפר' מקץ (מט א) ששם הגדול מורה על עצם הענוה ויתבאר בע"ה ענין הבמה לקמן פר' מטות על ארז"ל (נדרים כב, א) כל הנודר כאילו בנה במה, הן מצד שאין השכינה שרויה כ"א במקום שכל ישראל באגודה אחת וכלם מתקבצים אל מקדש אחד ולא בזמן שכל אחד הולך ובונה במה לעצמו כמשל של שני הספינות שסמכו אל פסוק (עמוס ט, ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (יל"ש עמוס תקמח.) ולפיכך אין הקרבן של הבמה מסיר העון מכל וכל ועל כן אין בו סמיכה.מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[ב] "וסמך ידו"-- לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.
"ידו על ראש"-- ולא על גב; "ידו על ראש"-- ולא על הצואר; "על ראש"-- ולא על הגביים. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שתטעון סמיכה?! תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.
[ג] יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה-- טעונה סמיכה.
- [ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?! הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה!...
תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה.
[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן-- טעונה סמיכה.
- [ו] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה!...
תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה.
[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? תלמוד לומר "העולה"-- פרט לעולת העוף.
[ח] "ונרצה לו"-- מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות -- הרי עונשן אמור! ועל מה המקום מרצה (ס"א רוצה) לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר "ונרצה לו"-- לזבחו [1], אף על פי שלא סמך -- הזבח מרצה.
[ט] "ונרצה לו לכפר"-- במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).
אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין? כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול-- כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב'; אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא י"ט, ו'-ז') "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכללה בציבור.
[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים? תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח).
אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין? תלמור לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) -- ריבה.
הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר וכפר.
ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.
- ^ יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך