פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות ויקרא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן ליהוה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽיהֹוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנָשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב מִנְּכוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קוּרְבָּנְכוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֵינַשׁ דִי יִקְרַב מִנְכוֹן וְלָא מִן מוּמְרַיָא פַּלְחֵי אֱלִילְיָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא דַכְיָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא וְלָא מִן חַיְתָא תְקַרְבוּן יַת קָרְבָּנֵיכוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אדם כי יקריב מכם" - כשיקריב (ת"כ) בקרבנות נדבה דבר הענין

"אדם" - למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל

"הבהמה" - יכול אף חיה בכלל ת"ל בקר וצאן

"מן הבהמה" - ולא כולה (כל הענין בת"כ) להוציא את הרובע ואת הנרבע

"מן הבקר" - להוציא את הנעבד

"מן הצאן" - להוציא את המוקצה

"ומן הצאן" - להוציא את הנוגח שהמית (תמורה כט) כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה (תמורה שם)

"תקריבו" - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות

"קרבנכם" - מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" - שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו והענין בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים ולא חיה ולא שאר בהמות והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד) המעלה אברי חיה ר' יוחנן אומר עובר בעשה

"תקריבו" - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן ולפיכך היא עולת צבור והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין עולת השותפין וטעונה סמיכה בכלם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה) בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומעוטן נדונין כיחידים והוא העיקר

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] 'דבר אל בני ישראל...וסמכו'-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.

וכי איזה מדה מרובה -- מדת תנופה או מדת סמיכה? מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה; שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, והסמיכה אינה אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתים מתנופה מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!
אתה אומר בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה; או בצד זה יתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ואין התנופה נוהגת בכל החוברים! אם מעטתים מתנופה מעוטה אמעטם מסמיכה מרובה!

הא לפי שיש בתנופה שאין בסמיכה ובסמיכה מה שאין בתנופה צריך לומר "דבר אל בני ישראל..."-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.


[ב] "בני ישראל.." סומכים ואין בנות ישראל סומכות.  ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות.  אמר ר' יוסי, אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים; לא מפני שהסמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים.

יכול לא יסמכו על העולות -- שאין העולות טעונים תנופה; אבל יסמכו על השלמים שהרי השלמים טעונים תנופה?... ת"ל "ואמרת אליהם..."-- לרבות כל האמור בענין; כשם שאין סומכים על העולות כך לא יסמכו על השלמים.


[ג] "אדם"-- לרבות את הגרים.  "מכם"-- להוציא את המומרים.

ומה ראית לומר כן? אמור "אדם"-- לרבות את המומרים, "מכם"-- להוציא את הגרים!
אחר שריבה הכתוב מיעט! תלמוד לומר "בני ישראל"-- מה בני ישראל מקבלי ברית, אף הגרים מקבלי ברית; יצאו מומרים שאין מקבלי ברית.   אי מה "ישראל" בני מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית; יצאו גרים שאינם בני מקבלי ברית...  תלמוד לומר "מכם"-- ועכשיו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינם מקבלי ברית.


[ד] "אדם כי יקריב":  יכול גזירה? תלמוד לומר "כי יקריב"-- אינו אלא רשות


"...קרבן לה' "-- שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי ר' יהודה.  אמר ר' שמעון, מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר "קרבן לה' ".   הלא דברים קל וחמר: ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה.

[ה] ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן -- אמור ביו"ד ה"א; שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות.


[ו] "קרבן לה'...הבהמה"-- יכול אף חיה שהיא קרויה "בהמה" שנאמר (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה...איל וצבי ויחמור.."? תלמוד לומר (ויקרא א, ג) (ויקרא א, י) 'בקר וצאן'.

יכול לא יביא ואם הביא כשר? משל למה הדבר דומה למי שאמר לו רבו "לך והבא לי חטים" והלך והביא לו חיטים ושעורים -- הרי זה מוסיף על דבריו!  תלמוד לומר (ויקרא א, ב) 'בקר וצאן..תקריבו'-- אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד. הא למה זה דומה? למי שאמר לו רבו "אל תביא לי אלא חיטים" -- הא אם הוסיף זה על החיטים הרי הוא עובר על דבריו.


[ז] "מן הבהמה"-- להוציא את הרובע ואת הנרבע.

והלא דין הוא! מה [אם] בעל מום --שלא נעבדה בו עבירה-- פסול מעל גבי מזבח, הרובע והנרבע --שנעבדה בהן עבירה-- אינו דין שיפסלו מעל גבי מזבח?!
הרי שור שחרש עם החמור יוכיח! שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח!
[ח] לא! אם אמרת בשחרש שור עם החמור -- שאינם חייבים מיתה, תאמר ברובע ונרבע שכן חייבים מיתה?!
טול לך מה שהבאת! אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים; נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין!?
אמר ר' ישמעאל הריני דן: ומה אם בעל מום --שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה, רובע ונרבע --שיעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה?!
אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בבעל מום -- שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי?! לא יפסל מעל גבי המזבח!    תלמוד לומר "מן הבהמה"-- להוציא הרובע והנרבע.


[ט] "מן הבקר" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנעבד.

הלא דין הוא! ומה אתנן ומחיר --שציפויהן מותרים-- אסורין מעל גבי המזבח, נעבד --שציפויו אסור-- אינו דין שיפסל על גבי המזבח?!
או חילוף! ומה אתנן ומחיר --שהן אסורין-- ציפויהן מותרים, נעבד --שהוא מותר-- אינו דין שיהיה ציפויו מותר?!
אם כן בטלת "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!
אני אקיימנו! "לא תחמוד כסף וזהב" בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בדבר שיש בו רוח חיים, הואיל והוא מותר יהיה ציפויו מותר...   תלמוד לומר "מן הבקר"-- להוציא את הנעבד.


[י] כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג), שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.

והלא דין הוא! ומה אם בעל מום --שהוא מותר בחולין-- פסול מעל גבי המזבח, טריפה --שאסורה בחולין-- אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?!
חלב ודם יוכיחו! שאסורים בחולין (ס"א לחולין) וכשרים על גבי המזבח!
מה לחלב ודם שהם מדבר מותר, תאמר בטריפה שכולה אסור!?
מליקת העוף תוכיח! שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח!
לא! אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, תאמר בטריפה שאין קדושתה אוסרתה! הואיל ואין קדושתה אוסרתה -- לא תפסל על גבי המזבח...    הא אם השבת... -- כשהוא אומר למטה "מן הבקר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.


"מן הצאן" (במדבר טו, ג)-- להוציא את המוקצה.  "ומן הצאן" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנוגח.

  • אמר ר' שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?
לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:
  1. רובע -- עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון;
  2. נוגח -- משלם את הכופר לאחר מיתה, רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.
יש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע:
  1. רובע -- בין שלו בין של אחרים אסור; נעבד -- שלו אסור, של אחרים מותר.
  2. נעבד -- ציפויו אסורים, רובע ציופיו מותרים.
לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם.


[א] "תקריבו"-- מלמד שהוא באה נדבת שנים.

והלא דין הוא! עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה עולת העוף באה נדבת שנים, אף עולת בהמה -- באה נדבת שנים.
[ב] או נלך לדרך זה:   מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת שנים!
[ג] נראה למי דומה:   דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים, ואל תוכיח מנחה שאין כולה לאשים!  או כלך לדרך זה:  דנים דבר שהוא באה חובת ציבור מדבר שהוא באה חובת ציבור, ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת ציבור!

ת"ל "תקריבו"-- מלמד שהיא באה בנדר ונדבה נדבת שנים.


[ד] "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

הלא דין הוא! מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת ציבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת ציבור.
[ה] לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים; תאמר בעולת בהמה שהוא באה נדבת שנים?!
עולת העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור.
[ו] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאינה באה חובת ציבור; תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת ציבור?!
שלמים יוכיחו! שהן באים חובת ציבור ואינם באים נדבת ציבור; [ז] אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת ציבור, לא תבא נדבת ציבור...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.


[ח] דין אחר:  ומה אם היחיד --שאינו מביא עולת חובה בכל יום-- מביא עולת בהמה נדבה, ציבור --שמביא עולת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!

לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה נדבה; תאמר בציבור שאינו מביא מנחה נדבה!
שותפין יוכיחו! שאין מביאין מנחה נדבה ומביאין עולת בהמה נדבה!
[ט] מה לשותפין שהן מביאין עולת בהמה נדבה -- שכן מביאין עולת העוף נדבה; תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה!
מה לציבור שאינו מביא עולת העוף נדבה -- שכן אינו מביאהּ חובה! תאמר שלא יביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן הוא מביאהּ חובה! והואיל והוא מביאה חובה, יביאנה נדבה!
[י] מנחה תוכיח! שהציבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהציבור מביאה חובה, לא יביאנה נדבה...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.


[יא] דבר אחר: "קרבנכם"-- ממקום שהיחיד מביא, משם הציבור מביאין.

<< · מ"ג ויקרא · א · ב · >>