מ"ג דברים לא יד


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָךְ לִמְמָת קְרֵי יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲפַקְּדִנֵּיהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא׃
ירושלמי (יונתן):
תְּלָתָא צַדִיקַיָא אִתְאַמָרַת קְרֵיבוּתָא בְּמִיתַתְהוֹן מְטוֹל דְלָא מָטוּ לְיוֹמֵי אַבְהַתְהוֹן וְכָל חַד וְחַד מַנֵי פַּרְנָסָא בְּיוֹמֵיהּ יַעֲקב אָבוּנָן וְדָוִד מַלְכָּא וּמשֶׁה נְבִיָא דְהָכִין כְּתִיב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא קְרִיבַן יוֹמָךְ לִמְמַת קְרֵי יַת יְהוֹשֻׁעַ וְתִתְעַתְּדוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַפְקְדִינֵיהּ וַאֲזַל משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואצונו" - ואזרזנו

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואצונו" - ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (להלן פסוק כג) "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט)

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


הן קרבו ימיך למות. על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כג) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מז) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש"י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כג) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש"י הוסיף לו על הנגזר ט"ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע"ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב"ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש"י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה.

וע"ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י) הן לה' אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש"ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב"ה הנך שוכב וגו' וקם, כלומר אע"פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה.

וילך משה ויהושע. הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


הפשט

(יד) "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות". אינם הימים שימות כי אין אדם מת בימים רבים רק ברגע אחד בצאת נפשו, אלא ענין קריבת הימים למות שנזכר כאן ובהרבה מקומות יכון על הימים שחיה בהם, לפי שימי חיי האדם נחלקים לשנים, הימים אשר עברו והעתידים לבא וכשמת או כשעומד למות יתקרבו הימים זל"ז ויהיו כלם בגדר אחד בעבר:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

הן קרבו ימיך למות. ברבתי (דברים רבה ט, ו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י, יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד, א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.

ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.

ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז, א) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע, א) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות.

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות - ר' שמעון בן יוחי אומר: ברוך דיין האמת, שאין עולה ומשוא פנים לפניו. וכן הוא אומר אל תאמינו בריע ואל תבטחו באלוף, ירמיה ט כי כל אח עקוב יעקב. משיב משה לפני הקב"ה: רבש"ע, הואיל ואני נפטר בנסיון גדול מן העולם, הראיני אדם נאמן שיעמוד על ישראל שיצא ידיהם לשלום. וכן הוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואומ' ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון, ואומר שיר השירים ח אחות לנו קטנה ושדים אין לה. ד' מלכיות מושלות בהם בישראל ואין בהם נבון ואין בהם חכם. בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה מלכים א כב היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה.

במדבר כז ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון - גברתן כמוך קח לי. אין לך אלא לקיחה, לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשיין. מכאן אמרו: יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ושותה עמו, וגולה לו סתריו. וכן הוא אומר קהלת ד וחוט המשולש לא במהרה ינתק.

משיבו רוח הקודש למשה: תן לו מתורגמן ליהושע, והוא שואל ודורש ומורה בהוריות בחייך, כשתיפטר - לא יהו ישראל אומרים לו: בחיי רבך לא היית מדבר, ועכשיו אתה מדבר? ויש אומרים שהעמידו מן הארץ, והושיבו בין ברכיו. והיה משה וישראל מגביהים ראשם לשמוע קול דבריו של יהושע, ומהו אומר? ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו - כך דבריו של יהושע.

ר' נתן אומר: משה היה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו. אמר לו המקום: והלא בני אחיך אהרן כאלו הן בניך, ואף מי שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר! משל למה הדבר דומה? למלך ב"ו שהיה לו בן ראוי למלכות, נטל המלכות ממנו ונתנו ביד אוהבו; אמר לו: אעפ"י שנתתי לך גדולה - לך ועמוד על פתחו של בני; כך אמר הקב"ה ליהושע: לך ועמוד על פתחו של בני אלעזר, במדבר כז ולפני אלעזר הכהן יעמוד. באותה שעה נתגבר כחו של משה, והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל, שנאמר ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ.

הנה עם שאני מוסרם לך - עדין גדיים ועדיין תינוקות הם, אל תקפיד עליהם על מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על מה שעשו, שנא' הושע יא כי נער ישראל ואוהבו. ר' נחמיה אומר: אין לי רשות, הא יש לי - אכניסם בתוך אהלי רועים.

אמר מר שיהיו דורשים בו. מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על גבי החמור, והיו תלמידים מהלכים אחריו, וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים. כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, ואמרה לו: רבי פרנסני! אמר לה בת מי את? אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני, ולא זכור אתה שחתמת בכתובתי? אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: אני חתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה; ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להר הבית להשתחוות, עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם, ונכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה. וכל ימי בקשתי מקרא זו ומצאתיו: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אל תקרי גדיותיך כי אם גויותיך, שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, וכשאין עושים רצונו של מקום - מוסרם ביד אומה שפלה. ולא ביד אומה שפלה - כי אם תחת רגלי בהמתן.

בשנה אחת מתו ג' צדיקים: משה ואהרן ומרים, ושוב לא מצאו ישראל נחת רוח אחרי משה, שנאמר זכריה יא ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד. וכי בירח אחד מתו? והלא בשנה אחת מתו! שנא' נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, אלא מתה מרים - נסתלקה הבאר, וחזרה בזכות משה ואהרן. מת אהרן - ביטל עמוד ענן, וחזרו שניהם בזכות משה. מת משה - בטלו שלשתם ולא חזרו. באותה שעה היו ישראל נפוצים וערומים מכל מצוה, נתקבצו כולם אצל משה ואמרו לו: היכן אהרן אחיך? אמר להם: אלהים גנזו לחיי עולם, ולא היו מאמינים בו. אמרו לו: יודעים אנו בך שקפדן אתה, שמא אמר לפניך דבר שאינן הגון וקנסת עליו מיתה? מה עשה הקב"ה? נטל מיטתו של אהרן ותלאה בשמי שמים, והיה הקב"ה מספיד עליו, ומלאכי השרת עונים אחריו. ומה היו אומרים? זה הפסוק: מלאכי ב תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.

באותה שעה אמר לו הקב"ה למלאך המות: לך והבא לי נשמתו של משה. הלך ועמד לפניו, אמר לו משה: במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד, ואתה אומר לי תן לי נשמתך? גער בו ויצא בנזיפה. הלך מלאך המות והשיב דבריו לפני הגבורה. אמר לו המקום למלאך המות: לך והבא לי נשמתו! הלך למקומו, בקשו ולא מצאו. הלך אצל הים, אמר לו: ראית את משה? אמר לו מיום שהעביר את ישראל בתוכי שוב לא ראיתיו. הלך אצל הרים ובקעות, אמר להם: ראיתם את משה? אמרו לו איוב כח אלהים הבין דרכו, אלהים גנזו לחיי העולם הבא, ואין כל בריה יודעת בו, שנאמ' דברים לד ויקבור אותו בגיא.

כיון שמת משה היה יהושע בוכה וצועק ומתאבל עליו ימים רבים, עד שאמר הקב"ה ליהושע: עד מתי אתה מתאבל והולך? וכי לך לבדך הוא מת? והלא לי מת, שמיום שמת אבל לפני, שנאמ' ישעיה כב ויקרא ה' אלהים למספד ולבכי. ולא עוד אלא שהוא מובטח לחיי העולם הבא, שנאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

הן קרבו ימיך למות. אמר מרע"ה, רבש"ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים וכו' ובדרך זה אתה מבשרני למות. א"ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי:

<< · מ"ג דברים · לא · יד · >>