פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות דברים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵיב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָּא הָדֵין וְיִטְעוֹן בָּתַר טָעֲוָת עַמְמֵי אַרְעָא דְּהוּא עָלֵיל לְתַמָּן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַּחְלְתִי וִישַׁנּוֹן יָת קְיָמִי דִּגְזַרִית עִמְּהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אַנְתְּ שְׁכִיב בְּעַפְרָא עִם אַבְהָתָךְ וְנִשְׁמָתָךְ תֶּהֱוֵי גְנִיזָא בִּגְנִיז חַיֵי עַלְמָא עִם אַבְהָתָךְ וִיקוּמוּן רַשִׁיעֵי עַמָא הָדֵין וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְהִינוּן עַלְלִין תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימַי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נכר הארץ" - גויי הארץ

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וקם העם הזה — לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו, כי מה טעם "העם הזה וזנה"?

וטעם וזנה — לצאת במחשבתו מתחת רשותו.

אחרי אלהי נכר הארץ — ידענו כי השם אחד, והשינוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם בחכמה. ומעבודת השם, לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב: "את משפט אלהי הארץ" (מלכים ב יז, כו); על כן אמר יעקב: "הסירו את אלהי הנכר" (בראשית לה, ב). והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר, והמשכיל יבין:

וטעם בקרבו — שב אל נכר, כאילו אמר: "וזנה אחרי אלהי עם נכר, שהם אלהי הארץ". והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ, כי נמצא לשון זכר, כמו: "ולא נשא אותם הארץ" (בראשית יג, ו); "נעתם ארץ" (ישעיהו ט, יח):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלהי נכר הארץ" - גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר" וגו':

הפשט

(טז)" ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך." כי בעודו חי היה בכחו שכל עת שחטאו ישראל עמד משה בפרץ להעניש החוטאים ויתר העם להחזיר בתשובה כמו שהיה בחטא העגל, ויאמר עברו משער לשער והרגו איש וגו', וגם בעון פעור ענש את החוטאים, אבל אחר שימות לא יהיה מי שיוכל לעשות כן (וממשה עד אליהו לא נמצא כהכח הזה שאליהו הרג ג"כ את נביאי הבעל והחזיר כל העם בתשובה עד שאמרו ה' הוא האלהים, ויתכן שרמז לו שאחר הסתלקותו יהיה שוה עם האבות שאברהם לא עצר כח להחזיר את לוט בתשובה וכן יצחק את עשו) וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וממלא מקומך לא יהיה בו הכח הזה ולכן וקם העם הזה כשתהיה להם תקומה בארץ כמ"ש להלן ואכל ושבע ודשן ואח"כ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ שיהיה לבם נוטה לע"ג: אשר הוא בא שמה בקרבו. הוא נתינת טעם שבשביל שלא יקיימו דבר ה' להוריש את הגוים רק יבואו בקרבם ולכן ילמדו מעשיהם: ועזבני. שיחדלו מעבודתי בשב ואל תעשה ואח"כ: והפר את בריתי. שיעברו בקום ועשה:


הערות

(טז) "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה" וגו'. הנה הסרים ממצות ה' הם שני מינים. א) היודע שהוא עברה וסר מתאות לבו שהיצר מסיתו לחטוא, אבל הוא יודע בנפשו כי חטא על הנפש, והאיש הזה כשרואה איזה עונש שהענישו ה' תכף נותן אל לבו לשוב, אבל יש שלוקח את השכל לסיוע לו ומתחיל לעשות פרושים אחרים בתורה, כמו שנמצאו כת מינים באומתנו בדור הזה האומרים שעיקר כוונת התורה זוך הלב והמצפון והאמונה, ואין נ"מ כלל אם יעשה המ"ע בפועל, למשל התפילין והשבת להעיד על מציאות ה' ויכלתו, ודי אם מאמין כן בלב שלם אז א"צ למעשה בפועל, וחוטאים כאלה אין להם תקנה כלל כי גם כשהשם מענישם אין שמים על לבם לשוב כלל, אחר שלפ"ד הם צדיקים גמורים: והנה החוטא ממין הראשון אם הגיע בחטאיו עד שיעבוד ע"ז בהכרח כי עזב ה' והפר בריתו תחלה ואח"כ עובד ע"ז, אבל החוטא ממין השני יוכל לעבוד גם ע"ז ומ"מ ידמה כי צדיק הוא בעיני ה', כי לדעתו אין נ"מ במעשה כלל אם יעבוד ע"ז במעשיו שהעיקר הוא אצלו המחשבה, וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כת כזה אשר יזנה תחלה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, שיעבוד ע"ז מצד שהוא בא בקרב הארץ ולא ישנה במעשה ממנהג הארץ כי אין נ"מ אצלו במעשה, ואח"כ ילך מדחי אל דחי עד שיעבירנו לגמרי ויפר את בריתו זה יהיה אצלו סוף המרי שלו (על דרך הפלפול): ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו'. בסנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו רומיים את ריב"ח מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א"ל תרווייהו מן המקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, וא"ל דלמא וקם העם הזה וזנה, א"ל נקוט מיהא פלגא בידייכו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות, וזו תימא דשאלו לו שתים ועדיין לא השיב רק על אחת מהם. ונראה עפמ"ש בסנהדרין שם, מנין לתה"מ מן התורה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים פירש"י הלא לא נכנס לארץ ולא לקח תרומה כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות עד שנכנסו לארץ מכאן לתה"מ מן התורה ועתידים לתת לו תרומה לעתיד, ומזה נבין השאלה, שהרומיים ידעו שיש ללמוד מכאן תחה"מ אך זה דוקא אחר שידעינן שהקב"ה יודע עתידות, וא"כ בודאי ידע שאהרן לא יכנס לארץ, וע"כ מ"ש שיתנו תרומה לאהרן היינו לעתיד. אבל שאלו על שניהם כאחד דמנין שהקב"ה יודע עתידות וי"ל דאינו יודע עתידות וא"כ לא מוכח ג"כ תחה"מ מפסוק זה דהא פסוק זה של ונתתם תרומת ה' לאהרן נאמר קודם חטא מי מריבה, ואז היה עדיין אהרן מוכן שיכנס לארץ, ועז"א שיתנו לו תרומה ועפ"ז לא הוצרך להוכיח להם רק שהקב"ה יודע עתידות וממילא נפשטה גם השאלה של תחה"מ דהא ידע שסופו שלא יכנס לארץ ע"י חטא מי מריבה, וע"כ קאי הפסוק על לעתיד:

 

<< · מ"ג דברים · לא · טז · >>