גור אריה על רש"י דברים לא

פסוק ב עריכה

[א] וה' אמר אלי וכו' זהו פירושו של לא אוכל. דהא בודאי אי אפשר לפרש מילתא בפני עצמו, דהא היינו טעמא שלא היה יכול לצאת ולבא, מפני שכך גזר עליו הקדוש ברוך הוא. והביא ראיה לזה מדכתיב "היום", ועל כרחך פירושו היום מלאו ימי, והיינו שנטלה ממנו הרשות, ונגזר עליו שלא יבא לארץ. אבל אם פירושו בשביל תשות כח, אם כן מהו "היום". 'דבר אחר', ולפירוש זה הוי "וה' אמר אלי" מילתא בפני עצמו. וזה יותר נכון משנפרש "וה' אמר אלי" הוא פירוש על "לא אוכל וגו'" 'היום מלאו ימי וכו:

ואם תאמר, דמשמע מכאן ששנותיו היו מלאים, ובפרשת פנחס כתב (רש"י במדבר כז, יג) שאם לא היה חטא מי מריבה לא הגיע זמנם לפטור. ויש לומר, שלא הגיע זמנם לפטור, [ד]לפי גודל זכות שלהם היה ראוי להם חיים יותר, אך בשביל חטא המריבה לא נתן להם חיים יותר, אך היו שלמים. ועוד, כי היום מלאו ימיו, שאם היה מת קודם לכן - היה לך קיצור ימים. ומכל מקום אף על גב שמלאו ימיו לענין זה שאין לו קיצור ימים, מכל מקום לא היה מת גם כן, דמלוי ימים שלו לא היה רק שאין לו קיצור ימים, ואפשר שיהיה חי עוד. ובשביל חטא המריבה לא היה חי עוד:

פסוק ו עריכה

[ב] לא יתן לך רפיון. אבל אין פירושו שלא יעשה אותך רפוי כמשמעות "לא ירפך", דלא שייך בזה פעל, שכאשר לא יחזיק בו - מעצמו הוא רפוי, ולא שייך בזה פעל. ולפיכך צריך לפרש 'לא יתן לך רפיון להיות נעזב', אלא תמיד תהיה עם הקדוש ברוך הוא, ויחזיק בך, ובשביל זה יהיו נוצחים:

[ג] כשנגמרה כו'. פירוש, דאין מוקדם ומאוחר (פסחים דף ו:), דהרי עדיין לא היתה השירה נכתבת, שאחר זה כתיב (פסוק כב) "ויכתוב משה את השירה":

פסוק יב עריכה

[ד] ליתן שכר למביאים. דאם [לא] כן, טף למה באו, אלא ליתן שכר למביאים (חגיגה דף ג.). וקשה, למה הוצרכו לומר כך 'ליתן שכר למביאים', שמא גם כן ללמוד הקטנים, דהא בודאי קטן יכול ללמוד תורה, ומצוה עליו ללמדו. והאי "טף" איירי בקטן שיכול ללמוד, דאי לאו הכי, היכי נאמר 'ליתן שכר למביאים', מאי שכר למביאים יש כאן, דתינוק קטן שאינו יכול להבין מה יעשה שם. ואם כן איירי בקטן שיש לו דעת, ואם כן מאי קשיא 'למה טף באו'. ויראה דלא קשיא מידי, דודאי אין סברא שיהא מחויב ללמד תורה הקטן בחג הסוכות של שמיטה (פסוק י), ואי משום ללמד הקטן - יכול ללמדו כל השנה, ולמה בחג הסוכות. בשלמא אנשים דבני מצוה נינהו, גזירת הכתוב כך הוא המצוה. אבל קטנים, דלאו [בני] מיעבד מצוה נינהו, לא שייך זה בהם גזירת הכתוב. והשתא מתרץ שפיר 'לתת שכר למביאיהם', פירוש אף על גב דאין מצוה בדידהו שיבואו דווקא בחג הסוכות, מכל מקום צוה להביאם, כדי לתת שכר טוב למביאיהם, שהם שייכים במצוה:

פסוק טז עריכה

[ו] נכר הארץ גויי הארץ. אבל אין פירושו "אלקי נכר הארץ", שהאלקים אשר עבדו הוא נכר בארץ, כי אלקי ישראל הוא אלקי הארץ, וכל שאר אלהות הוא נכר בארץ, וכן פירש אותו הרמב"ן. דאם כן, מאי בא לומר שהוא נכר בארץ. בשלמא אי פירוש "נכר הארץ" 'גויי הארץ', יאמר לך הכתוב שיהיו נמשכים אחר גויי הארץ עד שיעבדו אלקיהם. אבל אלקים שהוא נכר בארץ, מאי בא לומר בזה. ועוד, שאחריו כתיב "אשר אתה בא בקרבו", ואם פירוש "אלקי נכר הארץ" העבודה זרה שהוא "אלקי נכר" בארץ, הוי למכתב אחריו 'אשר אתה בא בקרבה', אבל מדכתיב "בקרבו", בודאי על הגוי נזכר ב"נכר הארץ":

פסוק כג עריכה

[ז] מוסב למעלה כלפי שכינה. דאין לפרש על משה הסמוך "ויכתוב משה" (פסוק כב), דהא כתיב אחריו "אשר נשבעתי", ומשה לא נשבע. ומה שהפסיק בפסוק "ויכתוב משה", מפני כי דיבר בשירה "וענתה השירה וגו'" (פסוק כא), קאמר כי זאת השירה כתב משה, "וענתה השירה וגו'" על ידי שהיא כתובה, וחזר ואומר "ויצו את יהושע":

פסוק כט עריכה

[ח] כל זמן שיהושע חי כו'. מקשין (ר' חזקוני), מנא לן, דהא כל מקום שנאמר "אחרי" מופלג, כמו שפירש (רש"י) בפרשת ראה (לעיל יא, ל) ובפרשת לך לך (בראשית ט"ו, א'), ואם כן יש לפרש שפיר מופלג. דכאן לא נוכל לומר רק סמוך, דכיון שבא הכתוב לסמוך אותו, יש לסמוך אותו בסמוך, ולא במופלג. והיה לו לכתוב 'אחר מות יהושע', שהרי הכתוב בא לומר כיון שלא יהיה להם מוכיח מיד יהיו משחיתים, לכך היה לו לכתוב 'אחר מות יהושע'. ועיין בפרשת (חיי שרה) [וירא] (גו"א בראשית פכ"ב אות יז) ובפרשת ראה (לעיל פי"א אות לה), ושם מבואר: