מ"ג דברים כו ה
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתָתִיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרַמָּאָה בְּעָא לְאַבָּדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָּן בְּעַם זְעֵיר וַהֲוָה תַּמָּן לְעַם רַב תַּקִּיף וְסַגִּי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתָתִיבוּן וְתֵימְרוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לַאֲרַם נַהֲרַיָא נַחֲתַת אָבוּנָן יַעֲקב מִן שֵׁירוּיָא וּבְעָא לְאוֹבְדוֹתֵיהּ וְשֵׁזְבֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מִן יְדוֹי וּמִבָּתַר כְּדֵין נָחַת לְמִצְרַיִם וְאִיתוֹתַב תַּמָן לְעַם קָלִיל וַהֲוָה תַמָן לְאוּמָא רַבָּא וְתַקִיפָא וּמְסַגְיָא: |
רש"י
"ארמי אובד אבי" - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה
"וירד מצרימה" - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים
"במתי מעט" - בשבעים נפש
[יא] מזכיר חסדי המקום וכו'. דאם לא כן, מאי ענינו לכאן, אלא שמזכיר שנתן לו הארץ (פסוק ג), ומזכיר עמו שאר חסדי המקום עליו:
[יב] שלבן בקש לעקור את הכל וכו'. ופירוש "אובד" כמו 'מאבד אבי'. והראב"ע (כאן) רצה להשיב על חכמי האמת (ספרי כאן), כי היה לכתוב 'ארמי מאבד אבי'. ולפיכך פירש שבארמי היה אובד אבי יעקב, שהיה בחוסר כל. ופירוש "ארמי" הוא יעקב, כאשר היה יעקב בארם היה אבוד מבלי לבוש. אלו דברי הראב"ע. והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיא שהקשה על חכמים ז"ל יש לתרץ בהרבה פנים. ונוכל לומר כי "אובד" הוא שם דבר, כמו שיתבאר בסמוך, שלכך כתב "אובד אבי", רוצה לומר כי ארמי הוא אבידת אבי. פירוש, כי "ארמי" שהוא לבן, הוא בעצמו אבידת יעקב, כי היה חושב עליו תמיד להאבידו. ולכן נקרא "ארמי אובד של אבי". ואילו כתב 'ארמי מאבד אבי', לא היה משמע רק שפעם אחד חשב עליו רע, לכך כתב "אובד אבי", כאילו ארמי היה אבידתו. והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד" (במדבר כ"ד, כ'), כמו שכתב הרד"ק (ספר השורשים שורש אבד) בשם החכם רבי יעקב בן אליעזר. ופירושו, כי תמיד חושב לאבדו, ולכך נקרא "אובד" שלו. כי בהרבה מקומות יקרא סבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן - כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם - "מכשול" (ישעיהו ח', י"ד), על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא 'מכשיל'. והכי נמי נקרא "אובד אבי" על שם שהוא אבידת יעקב. וכן בהרבה דברים נקרא פועל הדבר על שם הדבר, ושם דבר לא יסור ממנו, ותמיד הוא כך. אבל הפועל פועל פעולה אחת, ולכך קראו בשם דבר "אובד אבי", ולא היה נקרא בשם 'מאבד אבי':
וכך אני משיב לבעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם מלה זרה, ונמצא כאשר הוא עומד, וצריך לפרשו יוצא. דכך כתוב (שמות י"ד, כ"ה) "ויסר את אופן מרכבותיו", הרי "ויסר" פועל עומד, וצריך לפרש אותו יוצא. וזאת המלה היה קשה עליו (הראב"ע כאן) יותר לפרשו פועל יוצא. ומכל שכן מלה זאת שתמצא אותה פועל עומד וצריך לפרשו יוצא; "כי גוי אובד עצות המה" (להלן לב, כח), וכן "ותאבדו דרך" (תהלים ב', י"ב). אף כי הוא (ראב"ע להלן לב, כח) נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שיעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם (שם) 'מאבדי עצות אינון', ואם כן עשה מן עומד - יוצא. וכן ראוי לו, ולרד"ק אשר הלך אחריו, לפרש המלה הזאת בכאן, ולא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם גם כן. כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא, וכלם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, ולא בשמים הוא, כמו שפירשנו לעיל:
ועוד יש לומר, מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל, שלא איבדו, נאמר אצל זה פעל עומד, רוצה לומר כי הפעולה עמדה ולא יצאת, לכך נאמר לשון פעל עומד. שהפעל לא היה יוצא לאחר להיות נאבד, לכך כתב לשון פעל עומד:
ועוד הקשה הראב"ע, כי מה טעם לומר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", ולבן לא עכב לרדת אותו מצרימה. ואין זה קשיא, כי פירושו "ארמי" הוא אובד של אבי לגמרי, והקדוש ברוך הוא הצילו, "וירד מצרימה". ומה שלא הזכיר שהקדוש ברוך הוא הצילו מיד ארמי (בראשית ל"א, כ"ד), כמו שזכר (פסוק ח) שהקדוש ברוך הוא גאלם מיד מצרים, הטעם כי לא ירצה לעשות שתי טובות ממנו, אלא כך פירושו; מתחלה היה ארמי אובד אבי לגמרי, וירד מצרימה, גם שם עינו אותנו, עד שגאלם הקדוש ברוך הוא. והנה העלם מן המות שהיה בו בתחלה - אל הטובה הגמורה שעכשיו הם בה. ואילו אמר שהקדוש ברוך הוא הצילם מיד לבן, היה לפי זה "ארמי אובד אבי" דבר בפני עצמו, "וירד מצרימה" דבר בפני עצמו, וזה אינו, כי רוצה להגיד תכלית הרע שהיינו בו בימי יעקב, שהיה ארמי אובדו, ועכשיו נתן לנו ארץ טובה. ולא בא להזכיר רק המעלה שיש לנו עכשיו על המדריגה שהיה לנו בימי יעקב, שהיה ארמי אובד אבי. וזהו שאמרו בערבי פסחים (פסחים דף קטז.) מתחיל בגנאי ומסיים בשבח. ואין דבר זה ראוי להיות מתחיל בגנאי ומסיים בשבח, ואחר כך יתחיל עוד בגנאי. אלא צריך שיהיה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאם כן לא יהיה נזכר כאן קצה השפלות עם קצה הטובה הגדולה, לכך לא הזכיר שהציל אותן מלבן. וכך הם דברי רז"ל:
ואם קשה עליו לומר שהיה לבן רוצה לאבד את יעקב, אף כי רדף אחריו ובקש לעכבו שלא יצא הימנו (בראשית ל"א, כ"ג-ל'), בשביל כך לא רצה לאבד אותו, תעיין בספר גבורות ה' בהגדת פסח (פנ"ד), שם נתבאר בראיות ברורות:
אבל פירוש הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי". ולמה יקרא אותו "ארמי", ואברהם היה נקרא "אברהם העברי" (בראשית י"ד, י"ג), אף שהיה בארץ ישראל, נקרא על שם הקודם, ולמה יקרא הוא ליעקב "ארמי". ולמה לא כתב 'בארם היה אובד אבי'. וקושיא זאת הוא יותר גדולה מן הקושיא שהקשה הוא על רבותינו ז"ל, שהיה לו לכתוב 'מאבד'. ועוד, באיזה מקום מצא שיהיה פירוש "אובד" - עני, כי הראיות שהביא מן "תנו שכר לאובד" (משלי ל"א, ו'), אינו ראיה, דמה שכתוב אחריו (שם שם ז) "ישכח רישו ועמלו לא יזכור", אין פירושו שהוא חסרון ממון, אלא פירוש "ישכח רישו" הוא דבר שחסר לו, [ד]יקרא "רישו" כל מה שהוא חסר. והנה כל מי שחסר דבר יקרא "ריש", דאפילו אם לא יחסר לו רק ממון נקרא "ריש", כל שכן כאשר יחסר לו יותר. אבל שיקרא חסר ממון "אובד" - זה אינו. ועוד, כי מה שכתב (הראב"ע) כי לא ירשתי הארץ מן אבותי, שהרי כאשר היה יעקב בארץ היה חסר מבלי לבוש. לדבר זה אין לו לא טעם ולא ריח, כי אף על גב שהיה בארם חסר מבלי ממון, היה אפשר שיהיה לו הארץ אחר בואו מפדן ארם, שהיה עשיר גדול, ומה בכך שהיה חסר בארם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי – מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם; אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת, חִשֵּׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה (ספרי שא), שֶׁבְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲשָׁבָה [רָעָה] כְּמַעֲשֶׂה (ירושלמי פאה פ"א ה"א).
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם.
בִּמְתֵי מְעָט – בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי שם).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וירד מצרימה. כלומר אובד היה כשירד למצרים כי לא ירשתי ממנו כלום, וגם היה שם גר ובמתי מעט, ואח"כ חזר שם לגוי גדול. וכן היו הבנים כלל ישראל, אתה ה' הוצאתנו מעבדות קשה וגאלתנו באותות ובמופתים ונתת לנו ארץ זבת חלב ודבש. והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, באורו ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו.
ודעת אונקלוס במלת אובד שתחזור ללבן, כי לבן בקש להאביד יעקב אבינו לולא שבא אליו דבר ה' ואמר לו (בראשית לא) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ואע"פ שלא האבידו כיון שבקש להאבידו העלה עליו הכתוב כאלו האבידו, והוא שדרשו רז"ל, חשב עכו"ם לעשות עברה אע"פ שלא עשאה הקב"ה חושבה כאלו עשאה, שנאמר ארמי אובד אבי, וכי היכן אבד לבן ליעקב, אלא ע"י שחשב לעשות העלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואם חשב עכו"ם לעשות מצוה ולא עשאה אינה נכתבת עד שיעשנה, שנאמר (דניאל ו) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, ולא חשב לו הקב"ה עד שעשאה. אבל ישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשאה אין הקב"ה כותב עד שיעשנה, דכתיב (מיכה ב) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אמר דוד (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ואם חשב לעשות מצוה אע"פ שלא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ואע"פ שלא בנאו נכתב על שמו דכתיב (שם ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, כן דרשו במדרש תהלים במזמור שיר חנכת הבית.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
וענית . נאמר כאן ענייה , ונאמר להלן ענייה ; מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.
[ וענית ואמרת .] מכאן אמרו, בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא וענית , אין ענייה אלא מפי אחרים.
ואמרת לפני ה' א', ארמי אובד אבי . מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא (לאובד) [להאבד]. ומעלה על לבן הארמי, כאלו איבדו.
וירד מצרימה .(מלמד שלא ירד להשתקע, אלא לגור שם.) שמא תאמר, ירד ליטול כתר מלכות? ת"ל ויגר שם [מלמד שלא ירד אלא לגור שם. וכה"א ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן ]. יכול באוכלוסין הרבה? ת"ל במתי מעט . כמה שנאמר, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה .
ויהי שם לגוי ( גדול ). מלמד שהיו ישראל מצוינים שם.
( וירא את ענינו . כמה שנאמר, וראיתן על האבנים .
ואת עמלנו . כמה שנאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכו' . אגדה).
[ גדול ועצום . כמה שנאמר, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם .
ורב . כמה שנאמר, רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים וגו' ].
מלבי"ם - התורה והמצוה
ה.
וענית ואמרת . מצינו כי התחלת הדבור, נקרא בשם "ענייה". כמו ותען להם מרים (שמות טו כא), שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם " שירו לה' ". וכן להלן, וענו הלוים ואמרו , הוא התחלת דברים. ויתכן כי במקום שיש שאלת "מה זאת", אז התחלת הדבור נקרא "מענה". כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה, מובן שהתקבצו לאיזה ענין, ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל, לכן כתיב " ותען ". וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים, וביניהם היו הלוים והארון; מובן שהתקבצו לאיזה דבר, ושמקיפי הארון יאמרו מה. וכן כאן, אחר שאמר הגדתי וגו' , ועשה התנופה עם הכהן, ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו; מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת .
ובספרי, "נאמר כאן ענייה , ונאמר להלן ענייה ; מה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש". וכן איתא בגמ' דסוטה, פרק "אלו נאמרין". ויש להטעים הג"ש, דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה וענייה, כאלו משיב על דברי עצמו. כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר . שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר , והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע, הוא כמאמר המוסגר, והראוי שאחר יענה זאת. רצוני, כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה , יש לו להשיב תועבת ה' , הלא המה תועבת ה' ; וגם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש , ומה אלהות יוכל להיות בהם, אם המה מעשה ידי חרש! כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו' .
וכן בפ' ביכורים, באים מאמרים מוסגרים במאמרו, שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו, כמו -
ארמי אובד . והמענה - אבי .
וירד מצרימה ויגר שם . המענה - במתי מעט .
ויהי שם לגוי . המענה - גדול עצום ורב .
וירעו אותנו המצרים ויענונו . המענה - ויתנו עלינו עבודה קשה .
ונצעק אל ה' א-להי אבותינו . המענה - וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו .
וישמע ה' את קולנו . המענה - ויוציאנו ה' ממצרים .
וגם על ויוציאנו ה' ממצרים . יבוא מענה - ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים .
ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת . המענה - ארץ זבת חלב ודבש .
ועתה הנה הבאתי את ראשית בפרי האדמה . המענה - אשר נתתה לי ה' .
ארמי אובד אבי . כמ"ש חז"ל, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פי', שיספר התחלת הגלות, שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג). והנה גר יהיה זרעך , התחיל מיד שנולד יצחק. כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק, לא היה בהם שום גנות; כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול, כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך. אבל ועבדום , התחיל מיעקב שעבד את לבן, וזהו גנות. ואף שלא עבדו בחנם, כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך , עכ"ז היה מפני ההכרח (וזוהי הגנות) . כמ"ש חז"ל, שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק, ורק במקלו עבר את הירדן, והוכרח לעבוד את לבן.
וא"כ הל"ל (=היה לו לומר) "אבי עבד ארמי"! אך דא"כ, היה משמעו דיעקב היה עבד לבן. וכנה הדבר בשם " אובד ", שפירושו נודד, כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיה נ), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט). והיה ראוי לומר "אבי אובד בארם"! רק בא הכתוב ללמד, שלבן בקש לאבד את יעקב. וזה שאמרו בספרי, "מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא להאבד". [ויותר הנה נכון לגרוס "להעבד"]. ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו.
ויגר שם . כמ"ש בספרי, "שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות".
במתי מעט . כמ"ש בספרי, "יכול באוכלוסין מרובין וכו'".
ויהי שם לגוי . כמ"ש בספרי, "שהיו מצוינים שם".
גדול עצום ורב . גדול במספר. ו עצום בכח. ו רב הוא בגידול. כמו שמביא בספרי, " רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ". שבא על כח הגידול, שהיה בהם בהפלגה (=כמו הגזמה) רבה.
נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה.
הערות
וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אובד אבי . וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת. נל"ה (=נראה להבין) ע"ד פלפול, עפמ"ש בגיטין מז ע"ב, "המוכר שדהו לפירות - ר"י אומר מביא וקורא; ר"ל אומר מביא ואינו קורא, קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". והקשו התוס', לר"ל דס"ל "אחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביבול", איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד. כיון דחוזר ביובל, וס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי בכורים, אלא חד בר חד עד יהושע בן נון! ותרצו, דבירושה גזה"כ (=גזרת הכתוב) דקנין פירות כקנין הגוף דמי.
והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין, שאמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והקשו המפרשים, הא הקב"ה נתן את א"י לישראל! וכתב הרשב"א, שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף. וא"כ לפ"ז הדרש, איך משכחת מצות בכורים כלל, הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי! אך לפי דברי התוס' י"ל כאן, דא"י ירושה מאבותינו, ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף, דגזה"כ בירושה. אמנם למ"ד בב"ב (=בבא בתרא) "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", וא"י אינה ירושה, נשאר הקושיא.
והנה בפרשת דרכים. מה דאמרינן בב"ב דא"א (=אברהם אבינו) קנה את א"י בחזקה, שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה - דדריך אמצרי. קנה זה דוקא, אם קודם מ"ת (=מתן תורה) יצאו האבות מכלל בן נוח, אבל אם היו עדין בכלל ב"נ (=בן נוח) , גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף! וע"ז עונה הגדה הזאת, בשעת הבאת הבכורים, להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו. ושייך מצות בכורים, כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי. ועז"א ארמי אובד אבי . דכתב המדרש, מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב, הוא משום שהוא (יעקב) בח"ל, והיה בידו חטא מה שאינו דר בא"י. וזה דוקא אם כבר קנה א"א את א"י, שאז כבר חל עליו קדושת הארץ, כמ"ש במקום אחר באורך.
ראיה השנית. כבר כתבו המפרשים, הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים, ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י. הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם , וא"י היה של אברהם, כי כבר קנאו בחזקה, ולאפוקי ממ"ד, דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק, דא"כ למה היה מוכרח לירד למצרים! אך לפ"ז א"כ, דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים, קשה - הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה, ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה! ויש ע"ז תירוצים,
0. א) שרבוי עם, השלים המנין. כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש, ואח"כ היו לגוי גדול, וזה צירף לחשבון. ועז"א ויגר שם במתי מעט , ואח"כ ויהי שם לגוי גדול .
1. ב) שקושי השעבוד השלים המנין. כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה, דמ"ש ועבדום וענו אותם , הוא וא"ו המחלקת. והם עשו שניהם בב"א (=בבת אחת) , ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה .
2. ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן, וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו. ועז"א ונצעק אל ה' א-להי אבותינו דוקא, שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות, וישמע ה' את קולנו .
3. ד) שהשכינה השלימה המנין. דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ב וכל צרתם לו צר , מילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות, והשלים המנין. ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו , ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים, ראה אותו ה', ובכל צרותינו היה בצרה.
4. ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן, כי לא יוכלו להתמהמה, שלא יכנסו בשער החמשים. וזה הוא היד והזרוע הנטויה. כי שר של מצרים היה טוען, "הללו עובדי ע"ז", והוצרך להעביר כח הדין. ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה .
וע"כ, אחר שא"י ירושה מאבותינו, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . ודייק "פרי האדמה", כי בירושה - קנין פירות כקנין הגוף דמי.
עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל.
השאלות-
0. (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים, לקרות פ' שלמה; שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות, אף בעבודת יוה"כ! (ומה שהכה"ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז"ל).
1. (ב) כי הקריאה מתחלת מ ארמי אובד אבי . מה ענין יעקב עם לבן להבאת בכורים!
2. (ג) הלוא הבאת הבכורים היא כמנחת קין, שהביא מפרי האדמה מנחה לה'. דכתיב (בראשית ד ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה , ש" ואל " השני מיותר, דהיל"ל "ואל קין ומנחתו". ונראה דפי', ואל המנחה עצמה לא שעה, אף אם אחר היה מביאה!
3. (ד) מפשטות הכתובים נראה, שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה, מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א"ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו' . וגם היה מיחד שם הקב"ה על הכהן, באמרו לפני ה' א-להיך . וראה לשון המשנה (ביכורים ג ב) וז"ל: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובות של עיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו". הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם; עד שמגיעים קרוב לירשלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות והסגנים וגזברים יוצאין לקראתם, לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. וכל בעלי אומניות שבירשלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם - "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!". החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר - ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי . הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם ניתנין לכהנים". עכ"ל. שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן, שלחו שלוחים לבשר ביאתם; ומנהגי בית ה', שלחו נכבדים לקראתם. ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים!
ויובן כ"ז עפ"י ד' הקדמות:
4. א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד, שהיה חופר באצבעותיו; והצמחים, היה תולש בידיו. עד שבכל עת עבודתו, היה דומה להולך על ארבע. [כי עבודת אדמה ע"י כלי מחרישה וע"י בהמות וכדומה כבימינו, אלה לא ידעו, עד שבא נח, שנאמר עליו " זה ינחמנו "] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם -
5. (א) דא"כ היה להברא כשאר בע"ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה.
6. ב) על מה בראו בצלם א-להים, כמ"ש (בראשית א כז) ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו . הלא מדרגתו כשארי בע"ח להיות נזון מהאדמה! ועוד, שהוא הרבה פחות מהם, כי כל בע"ח נזונים שלא בצער, והאדם יהיה יגע כל היום!
7. ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו, יתגשם ככל בע"ח, וכל הכוחות הרוחניות ששם ה' בו, כמ"ש (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - יהיה ללא שום תכלית!
לכן לא שעה ה' אל קין, כאלו אמר "לא באלה חפצתי, ולא לכך נוצרת". וגם אל המנחה בעצמה לא שעה, כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל, גם הצמחים שנתגדלו ע"י עבודתו היו בתכונה רעה, ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי. ומשו"ה (=ומשום הכי) לא שעה אל המנחה, כי כל הזרעים והפירות שברא ה' שיתגדלו ויצמחו ע"י עבודת האדם, היה ברצונו שע"י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר, מהצמחים שיתגדלו פראים.
אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן, והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא, ולנחותם על מי מבועות. וגזז מיתר צמרם וחלב מיתר חלבם, להיטיב להם ולהקל להם. ומגז צמרם עשה לו מלבושים, והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה-
8. ) א) במה שנברא בקומה זקופה.
9. ) ב) שנברא בצלם א-להים, כמ"ש (שם א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' ובבהמה וגו' .
10. ) ג) שעבודתו היתה עבדה קלה, וכל היום עסק במושכלות, כפי נשמת ה' אשר נפח באפיו נשמת חיים.
ולזה שעה ה' אל הבל, כאלו אמר "באלה חפצתי ולכך נוצרת". וגם אל מנחתו בעצמו שעה, כי מבכורות צאנו, היה ניכר ההנהגה הטוב שהיה להם. ונשתנו הרבה לטוב, בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות.
11. ב) עבודת האדמה בארץ ישראל היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין, אלא שגם היתה כעבודת הבל-
12. ) א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר.
13. ) ב) שלא היתה חסר מים.
14. ) ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים.
15. ) ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה.
16. ) ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה.
כמ"ש (דברים ח ז) כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה . שהאדמה בעצמה טובה.
ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר . שאין בה חוסר מים.
ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש . שהצמחים המה המינים היותר מובחרים.
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם . שהאדמה בעצמה איננה קשה כ"כ.
לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת . שלא תחסר לך להשיג בנקל, כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה, מברזל ונחשת.
וגם נאמר (שם יט טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך . פי' שיהיה לך מרעה טוב בשדה, שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר, ועי"ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה. וגם מקנה רב היה להם , כענין עבודת הבל, והיה להם עת לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, ולהשלים כוונת ה' בבריאת האדם.
17. ג) כל מפרשי התורה כתבו, כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה' הארץ ושנתן לב"י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה' כמנהג אריסים שמביאים בכורים לבעל השדה.
18. ד) מאמר ר' יצחק, שהובא בהתחלת פרש"י על התורה. וז"ל, "אמר ר"י, לא היה צריך להתחיל התורה וכו'. ומה טעם פתח בבראשית? משום וכו', שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עממים כו'" עכ"ל. נמצא שאומות העולם אומרים, שב"י לקחו ארץ ז' אומות בחרבם. ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה' מתנה לאברהם, שתהיה לבני יעקב. לכן בא מצות ביכורים, לפרסם כי הארץ נשבע ה' לאברהם לתת לנו.
ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים, להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו. וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע"ה וכה יאמרו - כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו, ברח לארם. והיה נודד שם, עד שנעשה רועה אצל לבן, וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען. ומדי עברו החרים העיר שכם. ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען, משום מעשה שכם, נדד לארץ מצרים בארץ גשן, שהיתה ארץ מרעה. והיה שם רועה צאן, עד שברבות הימים היה לגוי גדול, ונדדו משם אל המדבר, עד שבאו לארץ ז' עממים, ולקחו בחרבם את הארץ.
ולכן להסיר הטענה הזאת, שהיא נגד מצות הבאת הבכורים, צוה ה' לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת. וזהו " ארמי אובד אבי ", כתרגומו "לבן ארמאה, בעא לאובדא ית אבא". כי נהפוך הוא, שלבן בקש לעקור את הכל.
וירד מצרימה . לא שברח למצרים מפני מעשה שכם, רק שירד בכבוד, שנשא (אולי "שנסע") בעגלות הניתן ע"פ פרעה. דלשון "הורדה", היה במצרים לשם הכבוד, כמ"ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה יג). "ושמא תאמר, שירד ליטול כתר מלכות!" פי', להסית את בנו שימרוד בפרעה (המשך -) .
ויגר שם . כי היו שם כגרים ונכנעים, כמ"ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה וגו' .
במתי מעט . גם זו לעד, שלא ירד על דעת להתפשט שם, שבא במתי מעט - רק בשבעים נפש יוצאי ירכו. אף שהיו להם עבדים בארץ כנען, כמ"ש ויהי לי צאן ועבד וגו' . ועזבם שם, כי היה בדעתו לשוב. רק ע"פ ה' (=חכה לצווי ה' לעלות) שא"ל אל תירא , ו אנכי אעלך .
ויהי שם לגוי גדול עצום ורב . אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה, ונעשו שם לגוי גדול, מובן שהתנהגו בצדק ובמישור. דאל"כ (=דאם לא כן) , לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול. וגם נראה נסים שעשה ה' לאבותינו, לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג).
וירעו אותנו המצרים . רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו, ולא קודם. וזה לעד, כי צדיקים אנחנו ולא לסטים.
ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה . אף אחרי שעשו לנו כל אלה, והיינו גוי גדול עצום ורב, עכ"ז לא מרדנו באדוני הארץ.
רק ונצעק אל ה' א-להי אבותינו וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו . ואף כששמע ה' את קולנו, וגזר להוציאנו משם, לא הוציאנו בדרך הטבע, לתת בלבנו כח וגבורה, להתיצב נגד אדוני הארץ. כאשר יקרה לכל גוי וגוי, שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו, רק ע"י רוח הגבורה שהעיר ה' בהם,
רק ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים . פי', שכל גוי שיצא מגוי אחר, אף כשיהיה בדרך נס, יהיה משולב בדרכי הטבע. אבל יציאת מצרים, היה הכל שלא כדרך הטבע. וכן לאחר שהוציאנו ממצרים, עד ויביאנו אל המקום הזה , היה ג"כ שלא כדרך הטבע, כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד).
ויתן לנו את הארץ הזאת . שניתן לנו במתנה, ולא ע"י מלחמה, כמ"ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א ה).
והעד - שהיא ארץ זבת חלב ודבש . שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו'. שאם היתה נקחת ע"י מלחמה, לא היתה עתה זבת וגו'. כי כל מדינה שתלקח ע"י מלחמה, ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה, ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה' נתנה לנו כמו שהיתה בידם, כמ"ש ובתים מלאים כל טוב וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזתים וגו' (דברים ו יא).
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . שכ"ז שהיו עושים רצונו של מקום, היה גידול הפירות ובפרט הביכורים, לפי מעשה כל איש ואיש. שבגדלם וטובם, היה נראה מתנת ה' שנתן לפי מעשיו. והיה ע"ד שנאמר ביצחק, ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב), כתרגומו "מאה בדשערוהי", פי' שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה', לכן ראוי לי ש הבאתי את ראשית פרי האדמה , שהיא אשר נתתה לי ה' , וראוי שאביא הביכורים לבית ה'.
- ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש"מ (=של מקום) , היו עיני ה' בהארץ, והיה ניכר בהביכורים - מעלת הארץ; גם מעשה המביא, כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה; וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד, שרצוי לאמר לו הודתי וגו' . אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש"מ, והיו הבכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין; לכן סמכו חז"ל על דרשות המקראות, להדר ולעטר הבכורים, ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם, כדי שלא תראה כמנחת קין. וקודם שאמר הגדתי וגו' אל הכהן, היו שולחים לבשר לירושלים, כפי לשון המשנה הנ"ל.