מ"ג דברים כג כה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שׇׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי תִתַּגַר בְּכַרְמָא דְּחַבְרָךְ וְתֵיכוֹל עִנְבִּין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָנָךְ לָא תִתֵּן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תֵּיעוּל לְמֵיסַב אַגְרָא כְּפוֹעֵל בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל כְּרַעֲוַות נַפְשָׁךְ עַד דְּתִסְבַּע וּלְוַות צַנָךְ לָא תִתֵּן: |
רש"י (כל הפרק)
"כי תבא בכרם רעך" - (ב"מ פז) בפועל הכתוב מדבר
"ואל כליך לא תתן" - מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אבל אם בא לעדור ולקשקש אינו אוכל
"כנפשך" - כמה שתרצה
"שבעך" - ולא אכילה גסה
מפרשי רש"י
מדרש ספרי (כל הפרק)
קלב.
כי תבא בכרם רעך . יכול לעולם? תלמוד לומר " ואל כליך לא תתן ", בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית.
רעך . פרט לעובדי כוכבים. רעך. פרט לגבוה.
ואכלת . ולא מוצץ.
ענבים . ולא תאנים. מכאן אמרו, היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים, בתאנים לא יאכל בענבים. אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.
ר' אלעזר ( בן ) חסמא אומר, מנין שלא יאכל פועל יותר משכרו? ת"ל " כנפשך ". וחכ"א " שבעך ", מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו.
ואל כליך לא תתן . (אפילו) בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעה"ב.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלב.
כי תבא בכרם רעך . לבא אל באור הכתוב נקדים,
- א'. שהכרמים בא"י היו מוקפים גדר, וגם דירה לשומר הכרם (ע' ישעיה א וישעיה ב).
- ב' שמהמשך הכ' יראה, שבא לחדש, שהבא אל כרם רעהו לא יתן לתוך כליו. אבל מה שיאכל כנפשו, נראה שאין זה חדוש. שא"כ היה הצווי על בעל הכרם, שלא יעכב אותו לאכול.
- ג' שורש ב.ו.א. י"ל ב' הוראות.
- הא' נכנה בשם ביאה מקרית (קומען).
- והב', נכנה בשם ביאה קיימת (אן קומען).
ביאה מקרית, הוא דבר שיבואו בו בנקל. ודבר שיש בביאתו טרח ועמל, או שהוא כבר מצפה על זה, או שבא לכלל כבוד ומעלה, נקרא ביאה קיימת. ובכ"מ שיאמר ביאה מקרית, בהכרח שיכתוב תוכן ביאתו, כי בלא זה לא יזכור ביאתו כלל. ובביאה קיימת, אין הכרח לומר תוכן ביאתו, כי די במה שבא להשגת הדבר. (וראה מהכתוב (ויקרא יט) כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל . דמ"ש " ונטעתם " הוא ענין בפ"ע (=בפני עצמו) , ולא אמר תוכן ביאתו, שמובן מאליו. ומ"ש (ויקרא טו) והבא אל הבית וגו' , ולא אמר תוכן ביאתו, מפני שגם שם הוא ביאה מקוימת, שתיכף בביאתו הוא נטמא). וע' בתנ"ך ותמצא שכן.
ואחר ההקדמות האלה, לא יתכן שהתורה נתנה רשות לכ"א (=לכל אחד) , שיבא בכרם רעהו ושיאכל ענבים. שהכרם הוא מוקף גדר ונעול, ושומר בתוכו! ואם שחייבה התורה לבעל הכרם, שיפתח את כרמו לכל הבא לאכול; היה הצווי על בעל הכרם, ולא על הבא בכרם! גם הי"ל לכתוב תוכן ביאתו, כי זאת היא ביאה מקרית כנ"ל! ואם נאמר, שתוכן ביאתו הוא לאכול, הי"ל לכתוב כי תבא בכרם רעך לאכול ! ומדכתיב ואכלת וגו' , משמע שהביאה הוא דבר בפני עצמו והאכילה דבר בפני עצמו!
לכן בהכרח לומר, שמ"ש כי תבוא בכרם , הוא ביאה קיומית (ער איז אן געקימען), והוראתו שבא לעבודת הכרם. ובזמן שיש ענבים בכרם, כדכתיב ואכלת ענבים מה הוא עבודתו - לבציר. רק שיש ספק, אם בא מחמת שבעל הכרם קבע עמו שיבא לעבודתו וישיג שכרו. וזה שנקרא בל' חז"ל "פועל" או שהוא "פועל בטל", ובא לעזור לבעל הכרם בשביל שיאכל שם. ועליו צותה התורה, שאף שנכנס לעבודה ע"מ לאכול, וזה יהיה תשלום שכרו; וירצה למנוע את עצמו מלאכול, כדי שיתן אל כליו להביא מה לב"ב (=לבני ביתו) - מ"מ אמרה התורה, שלא יתן אל כליו, אם לא בתורת מתנה, שאז הוא לא יקרא "נותן", רק הבעה"ב הוא הנותן.
ואונק' תרגם "ארי תתגר", ופי' שישכור א"ע (=את עצמו) . והוא ע"פ הגמרא (בבא מציעא), בפועל הכתוב מדבר, דיליף מג"ש ד לא תבא עליו השמש , שבפועל מיירי. (ובזה יתיישב מה שק"ל (=שקיימא לן) בג"ש, ד לא תבא עליו השמש . כי הלא שם קאי על השמש, וכאן על הפועל! ולמ"ש (=ולפי מה שכתב) יתיישב, שלא נצרך הג"ש ללמד שמדבר בפועל שעובד בכרם, רק שמביא הג"ש, ע"ז שבפועל קבוע ידבר; כמו שהשמש הוא קבוע בחק עולם, וביאתו היא ביאה מקויימת).
והאופן הב' שכתבנו, הובא ג"כ בגמ' (ב"מ צב). "דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא, וכתוב בה "איסי בן יהודה אומר, כי תבא בכרם רעך , בביאת כ"א (=כל אדם) הכתוב מדבר". ואמר רב, לא שביק איסי חיי לכל בריה! אמר רב אשי, אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא, דלמא בעושין בסעודתן דעבדי ואכלי. א"ל, אפ"ה ניחא לי לאינש לאגור אגורי ונקטפיה לפרדיסא, ולא ניתו כולי עלמי ואכלי ליה". ופירשו שם, בעושין בסעודתן כנ"ל. והספרי, שלא אמר שמדבר בפועל, וגם לא הביא הג"ש ד" תבא " " תבא ". רק שאמר "יכול לעולם? ת"ל ואל כליך וגו' , בשעה שאתה נותן וכו'", כאשר יתבאר בסמוך. מורה שהספרי סובר בזה כאיסי בן יהודה, שהעובד בכרם ברשות בעל הכרם, אף שלא שכרו בעל הכרם - מותר.
ועתה נשאר לנו לבאר דרשת הספרי. והובא בגמ' שם, " ואל כליך לא תתן , בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית", שבהשקפה ראשונה אינו מובן כלל. ואם משום דכתיב " ואל כליך ", דמשמעו רק לכליו של הנותן; הלא בודאי לא יעבור בלאו, אם יתן לתוך כליו של בעה"ב!
אבל נקדים כלל א', שבכ"מ שאמר התורה שלא לעשות איזה דבר - כשיהיה בו איזה פרט, אז אם יש בהדבר צד שלא יעשה אף בלא הפרט - מקדים תמיד שלא לעשות, ואח"כ יאמר הפרט. כמו לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו . שאף שפרט " איש בעמיתו ", מ"מ אחרי שגנבה או כחישה או שקר, לא נכון לעשות אף שלא בעמיתו, כתב קודם המעשה ואח"כ הפרט. וכן לא תעשוק את רעך , ולא תקלל חרש , ולא תעשו עול במשפט , לא תלך רכיל בעמיך , לא תעמוד על דם רעך , ולא תשנא את אחיך בלבבך , לא תקום ולא תטור את בני עמך .
אבל הדברים שבלתי הפרט, אין שום צד לצוות שלא יעשנה, כמו כל העריות. אומר תמיד הפרט קודם ואח"כ המעשה, כמו ערות אביך וערות אמך לא תגלה ; דלא אמר "לא תגלה ערות אביך". משום דלא תגלה בפ"ע, א"ל (=אין לו) שום הוראה, וכן כל העריות. ואף שיש איזה מקומות היוצאים מהכלל, בכולם יש טעמים; ואין כאן מקום להאריך, כי צריך לייחד לזה ספר מיוחד.
ונמצא לפי כלל זה, אחרי שאמר שיאכל כנפשו, הי"ל לומר "ולא תתן אל כליך"; כי באמרו " לא יתן ", ג"כ יש צד לאיסור, שהנתינה היא הפך האכילה! לכן מוכרח דהכתוב מדבר בפועל, שכל עסקו בכרם לתת לתוך כליו של בעה"ב. ולכן לא יתכן לומר שלא יתן, אחרי שזה עבודתו; וכל נושא האיסור, הוא רק מה שנותן לתוך כליו.