כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִילָא בְּאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְמֵירְתַהּ רְמִי בְחַקְלָא לָא יְדִיעַ מַן קַטְלֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח קְטִילָא בְּאַרְעָא דְלָא טָמִיעַ בְּאוּגְרָא בְּאַרְעָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵרְתָהּ רְמֵי וְלָא צְלוּב בְּקִיסָא בְּחַקְלָא וְלָא טָאִיף עַל אַנְפֵּי מַיָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע מַאן קַטְלֵיהּ:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ימצא חלל באדמה. על דרך הפשט עריפת העגלה בנחל איתן תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח, והוא דעת הרמב"ם ז"ל, וזה לשונו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או ע"י ב"ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו, עכ"ל הרב ז"ל. ולשון וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח, או עשו עברה כיוצא בהן שאלמלא כן לא היה נזדמן שיהרג אדם קרוב לה.

ויש שפירש נחל איתן, מקום דשן ושמן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז"ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע,להבא, ואמרו במשנה ומקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים, שאין עבודה זו בגופו של קרקע. ולפי פירוש זה כל אחד ואחד ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע.

ועל דרך המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים כפר, לשון כפרה, ואז הקב"ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם.

ועל דרך השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן שהוא מקום חורבן כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו שנאמר (ויקרא טז) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע היה הענין לשר הנחל, והוא נושא עליו עון הרציחה. והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו, לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל ואז, וערפו שם את העגלה בנחל. באותו נחל שהוא שלו, וזהו לשון איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף, וכולל ג"כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק. ואמר ידינו לא שפכה, בה"א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו והחרים העולם כולו שנברא בה"א שהרי אדם נברא יחיד וממנו יצאו כל התולדות. ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', כי כיון שנהנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו צריך לשאול כפרה מאת הש"י, ועם זה יתכפר להם, זהו שאמר ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו אז היה הקב"ה מכפר, הוא שכתוב (שם) וכפר את מקדש הקדש וגו'.

ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים והוא שיאמרו הכהנים בני לוי ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע.

וע"ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים לא) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע"י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ימצא חלל באדמה וגו' עד סוף הסדר, אחרי שהזהיר בלמוד הדברים המתיחסי' למלכים ולשופטים בעניני המלחמות, צוה בפרשה הזאת ולמד דין עגלה ערופה שהיה מתיחס לכהני' ללוים ולשופטים אשר בבית דין הגדול, ולשופטים הראשונים אשר בשערים. ובזה האופן היו כל המצות אשר באו בסדר הזה כוללות כפי מה שזכרתי, ורבי אברהם כתב שכאשר זכר מלחמה עם האויב זכר דין האדם עם חברו בריבו עמו ויהרגהו וימצא חלל באדמה, והנה המצוה הזאת כבר באה בכלל בדבור לא תרצח, בפרשת מסעי הזהיר מאד עליו באמרו ולא תקחו כופר לנפש רוצח, וגם ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם. בדם שופכו. האמנם כשימצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו אם היה בשגגה לחייבו גלות או במזיד לחייבו מיתה, הנה הוצרך משה רבינו עליו השלום לפרש כאן מה יהיה ממנו, וכפי מה שארז"ל במסכת סוטה פ' עגלה ערופה, והביאו הרמב"ם בפרק ט' מהלכות רוצח. ענין המצוה הזאת שההרוג כאשר נמצא בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו, ויוצאים החמשה זקנים מהכהנים הלוים אשר בבית דין הגדול אשר בירושלם ומודדין הערים אשר סביבות החלל, ואחר שבמדידה היו יודעים העיר היותר קרובה אל החלל, היו קוברין אותו במקומו, ובית דין של אותה העיר הקרובה אל החלל מביאין עגלת בקר מבין אנשי אותה העיר, ומורידין אותה אל נחל איתן, רוצה לומר שהוא שוטף בחוזק, וזהו נחל איתן הנזכר בתורה ועורפין אותה בקופיץ מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר ואפילו שיהיו מאה רוחצים את ידיהם שם במקום עריפתם של העגלה ואומרים בלשון הקודש בתוך הנחל, ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, והכהנים עונים בלשון הקדש גם כן כפר לעמך ישראל והקב"ה מכפר להם שנאמר ונכפר להם הדם, זהו ענין המצוה בכללות, ומאשר אמר הכתוב באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, למדו שהמצוה הזאת לא תנהג רק בארץ כנען בלבד מעבר לירדן, ומאשר אמר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה, למדו (סוטה דף מ"ד) שימצא נגלה על הארץ לא טמון בגל, ולא גם כן תלוי באילן, ולא צף על פני המים, ולא בתוך העיר, ומאשר אמר לא נודע מי הכהו, למדו (שם מ"ז) שאם יהיה נודע הרוצח לאיש או לאשה או לעבד לא ינהג הדין הזה, וממה שאמר ויצאו זקני ושופטיך למדו שהמודדין יהיו מסנהדרי גדולה, ולא יהיו זקני אחת מהערים לפי שהיו קרובים לעצמם בענין המדימה, וממה שאמר זקניך ושופטיך למדו שיהיו הזקנים שנים והשופטים ג' שהוא ב"ד שקול, ויהיו אם כן הזקנים והשופטים כלם חמשה, וממה שאמר ומדדו הערים אשר סביבות החלל למדנו שהמדידה תהיה מהמקום אשר בו החיות יותר נרגש באדם שהוא החוטם, ומאשר אמר והיה העיר הקרובה אל החלל למדנו שהקורבה תהיה בערים נבחרת ראשונה ברבוי העם ואחר כך במקום, ולכן העיר הגדולה הרחוקה היא יותר קרובה לענין הזה מהעיר היותר קטנה שהיא יותר קרובה במקום, ומאשר אמר ולקחו זקני העיר ההיא וגו' ונגשו הכהנים וגו', למדנו שעריפת העגלה בב"ד וזקנים שבעיר הקרובה תהיה בפני הכהנים הלוים, ומאשר אמר עגלת בקר למדו שתהיה העגלה בת שתי שנים לא עוד כי אז היא בגדר עגלה, ומאשר אמר אשר לא עובד בה ולא משכה בעול למדנו שהעבודה ועול פסול בעגלה, ומאשר אמר אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע בלשון עתיד למדו שאסור לעבדו ולזרעו עוד, כי העגלה והנחל אסורין בהנאה עוד, ומאשר אמר וערפו שם את העגלה בנחל למדנו שבתוך הנחל יערפו את העגלה בקופיץ ממול עורף, ומאשר אמר וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו למדנו שזקני העיר ההיא כלם חייבים ברחיצת ידיהם ואפילו הם מאה, וגם יתחייבו לו ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל, וממה שכתב בתחלת המצוה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך למדו שאין מודדין לירושלם ולא יביאו זקנים העגלה לפי שלא נתחלק' לשבטים, וכבר זכרו רז"ל דינים אחרי' במצוה הזאת והביאם הרמב"ם במקום הנזכר. ונסתפקתי בזכרון אלה לפי שהם נסמכים ומפורשי' בכתובים. והרב המורה בחלק ג' פרק מ"ו נתן טעם במצוה הזאת ואמר כי היה הענין הזה כדי שיתגלה מי הוא הרוצח לבער את דמו, כי ברוב הפעמי' יהיה הרוצח מן הערים אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקני' ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבור' שהם לא התרשלו בתקון הדרכי' ושמירת' ושאינם יודעים מי הכהו ויתאספו הזקנים ויחקר הענין ויביאו עגלה ירבו בני אדם לדבר בדבר זה. ואולי יתגלה ויודע מי הוא הרוצח ולכן אמרו שאפילו תבא אשה או עבד ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף העגלה, ואם זקני העיר לא ידעו אותו ושאר העם גם כן ויעידו על נפשותם לבורא ית' שלא ידעוהו יהיה בזה זכרון גדול, וכל השומע שמץ דבר יבא ויגיד ויתפרס' היודע הרוצח, ויהרג ע"י המלך או גואל הדם או ע"י ב"ד, ויתתזק הענין בהיות המקו' שתערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע ויהיה לעולם אסור בהנאה, לפי שבעל הארץ יעשה כל תחבולה לחקור עד שידע הדבר כדי שלא תערף העגלה בשדהו ולא יאסר לעולם, וכמו שזכר הרב בפרק מ' חלק ג', וכתב עליו הרמב"ן והנה לפי הטעם הזה יש בתחבול' הזאת תועלת אבל המעש' אינו נרצה בעצמו, והיה ראוי שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו כל רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולא יזרע, ולפי דעתי יש בו טעם בענין הקרבנות הנעשים בחוץ כמו שעיר המשתלח או פרה אדומה, ולפיכך מנו חכמי' עגלה הערופה מכלל החוקים ע"כ:

והנה לפי דעתי טעם הרמב"ן הוא האמת ומחכים מכל צד, אבל לפי שהרב המורה לא נתן טעם לפרטי המצוה, אשתדל בהם אני בנתינת' כדי לאמת דעתו ולהסיר מעליו תלונות הרמב"ן וספקותיו, וגם ספקות אחרים אשר לא העיר עליהם הרמב"ן כנגד הרב, ואפשר שיסופקו נגדו והם למה צוה בעגלת בקר, ולמה צוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכ' בעול, ולמה צוה שיביאוה אל נחל איתן ולמה אסר הנאתו של נחל איתן שלא יעבד בו ולא יזרע ולמה צוה שתערף העגלה מאחור, ואם היה כטעם הרב המורה היה די בוידוי דברי' בלבד לפני הסנהדרין או שיביאו קרבן משור או כשב או עז ויתודו עליו, ומה צורך יהיה כפי דעתו בה' התנאים האלה, אם היה הנרצה בו לפרסם הענין ולגלותו, אבל נעשה הענין הזה לדעתי לאחד משני צדדי ההוראה או לשניהם יחד, הצד הראשון הוא שיורה זה המעשה כלו על מעשה הרוצח ולזה באה העגלה לפי שישראל יכונה בשם השם כמו שאמר (הושע י׳:י״א) אפרים עגלה מלומדה, וצוה שיביאוה מהעיר הקרובה, להורות שהחלל יצא ובא מאותו העיר כשנהרג. וצוה שתהיה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, להורות ולרמוז שהחלל ההוא נהרג על לא חמס בכפיו כי הוא לא עשה פעלה שתחייב הריגתו ולזה היתה העגלה בת שתי שנים ולא עוד בהיותה בשני הנערות לרמוז אל היות החלל נקי בלא חטא כלל. וצוה עוד שיביאוה אל נחל איתן ושתערף בנחל כי היה הנחל רמז והוראה על היות העיר ההיא שהיתה מקום התורה והמשפט כי המים רומזים לתורה כמו שאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, ואמרו רבותינו ז"ל בע"א פ"ק אין מים אלא תורה. והיתה ההוראה שבתוך אותה העיר מקום הצדק והמשפט נהרג האדם ההוא שנתאר ונרמז בעגלה, וכמה שאמר (קהלת ג׳:ט״ז) מקום המשפט שמה הרשע, ולכן צוה שתהיה העגלה נערפת, כי הנה עריפתה מצד העורף ירמוז שהחלל ההוא נהרג בקשר גדול כי לא נהרג על פי בית דין או בפרסום כדרך האנשים שימיתום אויביהם פנים בפנים כי אם בסתר כמו שהעגלה לא נהרגה בצד פניה כי אם בצד ערפה, וצוה שהנחל איתן לא יעבד בו ולא יזרע עוד כדברי הרב המורה עצמו, לפי שבעל השדה יחקור בהשתדלות גדול לדעת מי היה הרוצח כדי שלא תערף העגלה ולא יאסור שדהו לעולם, והם היו עושים כל זה לפסוק בהוראות האלה שההריגה ההיא יצאה מאנשי אותה העיר, ולפי שלא נודע ההורג יהיו כלם נחשדים שהעם אשר יהיו שם ישאו ויתנו בדבר ויתגלה ויודע המכה באמת, כי אם יבא אדם ויאמר כנגד התנאי האחד שהחלל יצא מעיר אחרת יהיה זה קצת הודעה להגיע אל גלוי הדבר, ואם יאמר אדם שהחלל לא נהרג בלי סבה שהוא הרמז והתנאי השני אבל יגיד למה נהרג באמת יהיה גם בזה הודעה רבה, ואם יאמר אדם שהרוצח אינו מאנשי אותה העיר כנגד הנרמז בנחל איתן. אבל שהוא מעיר אחרת יהיה זה סבה לגלוי הדבר והודעתו, הנה אם כן באו פרטי המצוה להעיר על הענינים אשר היה בהם החשד כאלו הפועל ההוא היה אומר ומעיד שכלם חשודים, ולכך על אותו הפועל יתנצלו הזקנים ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו הפך החשד הנרמז בזה הפועל ובזה יבא הדבר לגלוי והודעה כדעת הרב וטעמו, ואמנם הצד השני מההערה והרמז בפועל הזה, הוא שהיה מעיר ורומז אל העונש הגדול אשר יבא אל העיר ההיא בעון אותו החלל, ולפי שישראל בזמן ההוא היו עובדי אדמה, או רועי צאן ובקר, והצלחת שני המלאכות האלה תהיה באמצעות המים כשיבאו בעתם, לכן צוה שיושבי העיר הקרובה אל החלל שהיו יותר חשודים בהריגתו יביאו עגלת בקר אל נחל איתן כדי להעיר שהמקנה כלו ימות בחטא ההוא, ואמר אשר לא עובד בה, להגיד כי המקנה ימות קודם שיגיע לגבול הגדול וצוה שתערף בנחל לרמוז כי בסבת המים בהעדרם או ברבוים המופלג ימות המקנה כלו, ואמר שהזקני' יערפוה לרמוז שבסבתם וחטאתם ברציחה הזאת ימות כל המקנה, וצוה שלא יעבד השדה ולא יזרע עוד, לרמוז שגם עבודת האדמה תבטל ותחרב, וכאשר יעשו הפועל הזה שמגיד ומורה גודל העונש אשר ימשך אליהם מזה החטא, הנה יפחדו האנשים כלם וישתדלו לחקור ולדעת מי הוא הרוצח כדי שיוסר דם הנקי מביניהם, ויבא הדבר לפרסום ההריגה וידיעתה, שהוא התכלית המכוון במצוה כמו שאמר הרב, ולכן אחרי הערת העונש הזה יבא התנצלות הזקנים ובקשת הכפרה להנצל מהעונש ההוא, וזהו אמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל, זהו מה שראוי שיאמר בטעם המצוה וחלקיה, והותר בזה הספק הכ"ו:

ואמנם בהתר הספק הכ"ז אשר הוא מונגשו הכהנים בני לוי, אומר שזקני ב"ד הגדול שבירושלם יבאו למדוד העיר הקרובה ואם יעמדו שם בשעת מעשה, המצוה בם שיושבי העיר וזקנים ישתדלו יותר בקיומה, וחקירת מי הוא ההורג ביראתם ובושתם מהשופטים היקרים ההם אשר שם, ולזה אמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו יתברך ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע והתוארים האלה לא יאמרו כי אם על הסנהדרין, ויורה עוד שלא אמר זה על זקני העיר ממה שאמר אחר זה וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו' בפני הכהנים הלוים והשופטים אשר יבאו שמה מבית דין הגדול אשר בירושלם והם יעידו על דברי זקני העיר כפר לעמך ישראל, ואמנם בהתר הספק הכ"ח כתב הראב"ע ויתכן שהש"י צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לאלה שעשו עבירה כמדומה לה יזדמן שיהרג אדם קרוב להם ומחשבות הש"י עמקו לאין קץ אצלנו, ולפי דעתי נ"ל לפרש הכתוב כך שאחרי שהם העידו שאין ביניהם הרוצח ושהם לא שפכו את הדם, ושהם לא ידעו מי הוא ההורג וזהו ועינינו לא ראו, יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל לא על העון הזה כי אם על יתר העונות אשר כבר עשו דומים לזה כי לולא היו חטאים בדבר הדומה לזה פעם אחרת לא תהיה קורה בגבולם ההריגה הזאת, ולפי שהם היו בלתי יודעי' חטאם התפללו בעדם הכהנים הלוים ההם שיכפר להם הש"י כיון שפדאם מיד צר ומעשה ידיו הם ויתפללו עוד שלא יתן דם נקי בקרבם רוצה לומר שלא יענישם על דם נקי שנשפך בגבולם כדומה לזה והעידה התורה שבסבת החרטה והתפלה הזאת והיותם עצבים בדבר יכפר להם יתברך החטאות שכבר עשו דומי' לזה, אבל הנכון אצלי הוא כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת דרכי התורה באופן שלא יהיה ביניהם שפיכות דמים וגם תהיה אשמה אל מנהיגיהם לפי שלא הגיעו לדעת מי ההורג ולבערו כי זה הוא המוטל על שופטי העיר וזקניו וגם כי מיעוט המשפט ביניהם יביא אל שפיכות דמים, כי אם היה משפט בעיר קשה ומדוקדק כראוי לא יגבר יד הרוצח להביא להרוג נפש בגבול אותה העיר כי יפחד לבבו ממשפט אותה העיר ושופטיה שירדפו אחריו וישיגוהו וירמסו לארץ חייו, הנה להיות זקני העיר ושופטיה חוטאים בזה מהצדדים האלה הוצרכו הכהנים הלויים להתפלל עליהם כפר לעמך ישראל לא שיתפללו על ההריגה הזאת עצמה ויבקשו כפרה עליה כי אם על החטאי' והאשמה שייוחסו אליהם מהצדדי' אשר זכרתי, ואמר עוד ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל שיהיה רצון לפניו יתברך שלא יקרם עוד כדבר הזה רוצה לומר שלא יהרג עוד בגבולם איש בהיותו נקי כמו שנהרג זה, וזהו שאמר ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל רוצה לומר שלא יהיה ולא יבא שבקרב הארץ ההוא וגבולה יתן דם נקי שיקרה שישפך דם שם וזהו שנכפר להם הדם שהדם ההוא יחשב אליהם למיעוט המשפט בארץ ועצלות המנהיגים ושאר הצדדים אשר זכרתי. ואמנם אמרו עוד ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' פי' כי הם יבערו הדם הנקי מקרבם וימנעו הרציחו' והפעולו' המגונות כאלה, כאשר יעשו הישר בעיני ה' לדקדק בהנהג' העם ומשפטיו או יאמר שלא יחשבו שאחרי עריפת העגלה אשר הכונה בה לדעת המכה והרוצח כמו שזכר הרב ולא יכלו לדעתו, שלא יחושו עוד לעשות חקירות לדעת מי הוא ההורג אותו החלל, אבל צוה אשר יחקרו עוד תמיד לבער הדם להכיר הרוצח ולהורגו, ובזה יעשו הישר בעיני ה': נשלם סדר שופטים

ואמנם הספקות הנופלות בכתובים מהסדר הזה כפי מה שתגזור הסברה הראשונה בהבנת' הלא המה כפי מה שאומר כ"ו:

הספק הא' אם היתה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה על אויביך מקושרת עם הפרשיות שנזכרו למעלה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, ולפרשת כי תצור אל עיר, שלפי שזכר בם שהעיר אשר לא תשלים אם תהיה מהערים הרחוקות ישלול הערים הנשים והטף, ולכן באה הנה יפת תואר שהיא מאותו שלל, אם כן היאך הפסיק ביניהם בפרשת כי ימצא חלל באדמה שאינה מחמר הדרוש והקשר הפרשיות ההן, ור"א כתב שנכנסה ביניהם פ' עגלה ערופה בעבור החלל בא"י לא כן בחוצה לארץ אף כי במלחמה, אבל זה טעם חלוש מאד לפי שגם כן יש מצות אחרות תלויות בארץ רבות ובשעת מלחמ' ולמה נזכרה פרשת החלל מזולתה:

הספק הב' טעם מה שצותה התורה שהבן הבכור יירש פי שנים מאחיו ואם היו כלם בני איש אחד ומפאת האב, גם מפאת האם כמות זה כן מות זה למה צוה ההבדל הזה כל כך ביניהם שהאחד יירש בנכסי' כשני אחים ולמה אחז"ל (ד' קכ"א) בפ' יש נוחלין שהבכור יירש פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם, כמו שדרשו בכל אשר ימצא לו, ולא לה, והנה הבן הבכור יחסו עם האב ועם האם יחס אחד:

הספק הג' באמרו לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים וגו', ואיך תהיה קללת האלוה יתב' מי שיהי' תלוי על חטאתו, ולמה לא יאמר כזה על הסקיל' ועל החנק ושאר מיתות בית דין, ומה שארז"ל בספרי ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו) זלזולו של מלך הוא שהאדם עשוי כדמות דיוקנו וישראל בניו הם משל לב' אחים וכו' הנה הוא טעם חלוש מאד, כי לפי זה היה ראוי שלא יהי' שום אדם נתלה לא יום אחד ולא יומים כי העבר' אינה רעה להתמדת' כי אם מפני עשיית' כל זמן שתהיה, ואם אמרנו שתהי' קללת אלהים, לפי שהתלוי מקלל את השם ובוזה כבודו של מקום גם מפני זה לא היה ראוי שיענש המגדף בשום מיתה כל שכן שכבר ביאר ואמר (איוב ל״ה:ח׳) לאיש כמוך רשעך וגו' ומאי איכפת ליה להקב"ה:

הספק הד' בפרשת מוציא שם רע על בתולת ישראל שאמרה תורה שיפרשו השמלה ויאמרו ואלה בתולי בתי, כי מה הטענ' בבתולי' בזאת השמלה המגוללה בדמי' ואולי היה הדם הזה מוסת' ודם נדת' לא דם בתוליה, גם אולי היו הדמי' אחרים נעשי' בתרמ' ותחבולה כדרך הנשים לעשות לנערות שאינן בתולות בעת נשואיהן, ומה המופת בענין השמל' והדמי' שעליו יחתכו הזקנים את הדין ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ולא יוכל לשלחה כל ימיו:

הספק הה' הוא בדין הנערה בתולה המאורסת שגזרה תורה שאם צעקה לא יהיה לה משפט מות, ואם לא צעקה תסקל באבנים והנואף גם כן ויקש' מזה מאד למה נתלה הדין הזה בנער' בתולה המאורשה, כי הנה כולל ג"כ לאשה בעלת בעל אם ישכב איש אותה ברצונה ולא תצעק תמות, ואם יחזיק בה ותצעק היא פטורה, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמה תלה אם כן הדין בנערה בתולה ולא עשאו כולל בכל אשת איש:

הספק הו' מה ראתה תורה לתלות ענש הנערה בתולה המאורשה בעיר, ודין פטורה בשדה כי אין הענין תלוי לא בעיר ולא בשדה, כ"א בהיות הנער' צועקת או לא, ובין שתהיה בעיר בין שתהיה בשדה אם צעקה אין לה משפט מות ואם לא צעקה מות יומת הנואף והנואפת, ואין לאומר שיאמר שהיות הענין בשדה מורה על צד האומר שצעקה ואין מושיע לה, והיות הענין בעיר מורה שלא צעקה כי אם צעקה היה נשמע קולה, כי הנה הנואף והנואפת לא יומתו כי אם בעדים והתראה ואם כן הנה העדים יעידו אם צעקה או לא צעקה ומה צורך בהיותם בעיר או בשדה:

הספק הז' למה היה עונש נערה בתולה פנויה יותר מהמפת' אותה, כי הנה המפת' כמו שבא בפרשת משפטים ענשו שישאנה, ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות, והנה האונס היה די כשיקחנה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, ולמה נתוסף ענשו לתת עוד לאבי הנערה חמשים כסף:

הספק הח' באמרו לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, והנה העריות הן רבות ובאו בפרשת אחרי מות ובמקומות אחרים ולמה הביא מהם כאן ערות אשת האב ולא ערוה אחרת והיה ראוי שיזכור כלן או לא יזכור אחת מהן:

הספק הט' באמרו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והיה נאמר בסדר אלה הדברי' ששלח משה לאמר לסיחון אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. מורה שהמואבים קדמו אותם בלחם ובמים הפך מה שאמר כאן, והרמב"ן העיר על הספק הזה והביא דעות בהתרתו והקש' כנגדם. ובפירוש הכתובי' אני אזכור דעתו בפשט הכתובי' ואעיר גם כן כל הבטולי' אשר יתחייבו לו:

הספק הי' אם היה אדום ראשית אויבינו. ולא אבה נתון את ישראל עבור בגבולו. ולא קדמו בלחם ובמים צוה הש"י לא תתעב אדומי ואם בעבור הקרבה כמו שאמר כי אחיך הוא. הנה גם כן עמון ומואב הם קרובי'. כי לוט בן אחי אברהם הוא. ואם עליה צוה שלא יבאו בקהל ה' גם דור עשירי לפי שלא קדמו בלחם ובמים. גם כן היה ראוי מאותו צד שאדום גם הוא לא יבא בקהל ה' גם דור עשירי. כי לא קדם בלחם ובמים. ואם נתכפר לו הכל בעבור האחוה. למה לא נתכפר גם כן לעמון ומואב מפני הקרבה. כי הנה כלם היו קרובים ואויבים וכלם לא קדמו בלחם ובמים. ולמה אם כן נענשו אלו בהפלגה רבה. ואדום ברחמים גדולים:

הספק הי"א באמרו לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כי אם היה הרבית והנשך דבר נתעב ונמאס ובלתי הגון ונאות מפאת עצמו. כמו שאמר המשורר בתארי האיש המאושר (תלי' ט"ו) כספו לא נתן בנשך. יקשה מאד איך התירו לעעכו"ם כי הדבר ההוא אין ראוי לעשותו לשום אדם מפאת שלמות המלוה וצדקתו. וכמו שאחז"ל (ד' כ"ד) במסכ' מכות כספו לא נתן בנשך אפילו לעעכו"ם ואם הוא דבר הגון וראוי מפאת עצמו למה אסרו באחים ואמר לא תשיך לאחיך והנה ברציח' והגניבה לא התנה. אבל אמר בהחלט לא תרצח לא תנאף לא תגנוב:

הספק הי"ב איך הסכימה התורה האלהית בגרושין בהיותו דבר בלתי הגון שהאיש והאשה שנתיחדו לפני האלהים יתפרדו זה מזה ותבעל האשה לאיש אחר והאיש ישא אחרת. והיה ראוי להיו' שבדברים הנעשים לשם מצוה לא תפול החרט' וההחזר' כל שכן שיגרש' גם מבלי סבה שאמר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלח' ובפרט לדעת מי שאומר שערות שאמר הכתוב רוצה לומר (גיטין ד' צ') אפילו הקדיח' תבשילו. ואם בזווג אדם אמר (פ' בראשית) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. שהוא למוד כולל וטבע בבני אדם איך יפרד הבשר מבשר ויתחלף הדבר מעצמו:

הספק הי"ג למה הוצרכו הגרושי' להיות בגט ובכל התנאי' שבאו בקבלה. ולא נסתפק הדין האלהי שיהיה האדם מגרש את אשתו בדברי' או בכסף או בביא' כמו שנתקדשה כי אם בלבד בשטר ובאות' התנאי'. ובכלל זה למה הוצרכה גט האשה שנתקדשה ולא נבעלה כיון שאין בינה ובין הבעל דבקות שיצטרך לגרוש הגט והתורה אמרה כי יקח איש אשה ובעלה:

הספק הי"ד ולמה יהודי אחרי שיצא מכלל ישראל יצטרך לגרש את אשתו ולחזר אחריו מעיר אל עיר ומממלכה אל עם אחר כדי שיתן לה גטה. והיה ראוי אחרי שיצא מכלל הדת שיחשב למת. ואשתו כאלמנה. כמו שעוד היום נתפשט המנהג בין הקראי' שהיוצא מכללם אשתו מגורשת לפי שיחשבוהו למת. מטעם (הושע י״ג:א׳) ויאשם בבעל וימות. ואין ראוי שנסתפק לומר אף על פי שחטא ישראל הוא. כי יאמר האומר וגם היוצא מכלל ישראל יאמר בעצמו שאין לו חלק ונחלה בתורת ה':

הספק הט"ו באומרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת' להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמא' כי תועבה היא לפני ה' וגו'. וזה כי אם היה דבר תועבה שאש' אתת תבעל לשני אנשים זה אחר זה בקדושין אחרי גרושי' או אלמנות'. איך אם כן הותר לאדם לישא אלמנה או גרושה מאישה. והיה ראוי שינהג כל ישראל ככ"ג שאלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו. ואם אינו תועבה בעיני הש"י שאש' אחת תנשא ותבעל לשנים בבא זה אחר זה. הנה אם כן למה לא תשוב האשה אל בעלה הראשון. והרי היא כאשה אלמנה או גרושה אל איש אחר. וכל שכן בהיות גרושי הבעל הראשון מדעתו ורצונו ובעל כרחה ואין עליה בזה אשם. וכל שכן במה שאחז"ל בפ"ק (ד' יא) דיבמו' שכל זמן שלא נתקדשה אפילו נבעלה מותרת לבעל הראשון ואם נתקדש' לשני אפי' שלא נבעלה אסורה עליו. כי הנה הטומאה והתועבה היתה הבעילה ולא בקדושין שנתקדשה בלבד:

הספק הי"ו בהשמר בנגע הצרעת וגו' כי הנה מרע"ה לא הביא בספר הזה ענין הנגעים וטמאתם וטהרתם ולא ענין המצורע. ולכן יקשה הנה אמרו השמר בנגע הצרעת כי לא ביאר דבר במצו' ההיא אבל צוה שישמרו בה, ולא תמצא באחת מהמצות אשר לא זכר בכאן כיובל וכמיל' וכיום תרועה וכיום הכפורי'. השמר לשמור המצו' ההיא כאשר צויתיך. והיה די במה שהזהיר במקומו כי לא היה כונתו בספר הזה כי אם לבאר. ואם לא היה בזה ביאור מה צורך באזהר' הזאת:

הספק הי"ז במה שבאו ארבע לשונות שמירה במאמר הזה כי הנה אמר ראשונה השמר בנגע הצרעת. ואמר עוד לשמור מאד. ואמר עוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים. ואמר עוד רביעית כאשר צויתים תשמרו לעשות. והיה די בשיאמר השמר בנגע הצרעת לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים. גם כי השמר במקור הוא זר מאד אצל נגע הצרעת שהיה ראוי לומר שמרו משפטי נגע הצרעת:

הספק הי"ח באמרו ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. כי אם היה שכבר לקה מ' מכות איך יחשב מכה רבה אם יוסיפו עליהם מכה אחת או שתים. כי הנה הרוב והוא מספר המ' הוא המכה רבה. והמיעוט שהוא התוספת עליהם אינה רבה בערך המ'. גם אמרו ונקלה אחיך לעיניך איך יהיה קלונו עם מה שיוסיפו להכותו על מספר המ' ולא עם המ' עצמם. כי הקלון והחרפה הוא במכות הראשונות לא באחרונות:

הספק הי"ט במצות היבום. כי אם היה כמו שארז"ל (פ' ס"ה) בב"ר שיהודה התחיל במצות היבום. למה לא צותה התורה במצוה ההיא באותו אופן שעשאה יהודה. כי הנה יהודה יבם כלתו ומורה שגם בשאר הקרובי' ומכללם האב. היתה מצות היבום. לא באחים בלבד היתה המצוה. ואנחנו קבלנו בפ"ק דיבמות שהיבום באח חובה ומצוה רבה. ובאב הוא עבירה גדולה והוא קושי גדול שכמו שמצות הברית מילה קבלנו מאברהם וקיימו וקבלו היהודים אותה מצוה עליהם באותו אופן שעשאה אברהם. כך היה ראוי שמצות היבום שקבלו מיהוד' שהתחיל בה נעשה ונשמע כמו שעשאו יהודה לא פחות ולא יותר:

הספק הכ' בענין בועז ורות המואביה שמצינו בהם מצות היבום ומצות החליצה בגואל הקרוב ולא נעשה במצות התורה. אם לפי שבעז לא היה אח למחלון כי אם קרובו וגם כי יש גואל קרוב ממנו. ועם היות שאמר חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי וגו' לא קראו אח בדקדוק כי אם לפי שהיה קרובו. וכמו שאמר הכתוב (רות ב׳:א׳) ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז. והיא גם היא אמרה קרוב לנו האיש מגואלינו הוא. לא שיהיה אח. וגם שנודה שהיה אח לאלימלך איך היה מיבם אשת מחלון בן אחיו. גם בענין החליצה לא באה רות השערה לאמר לא אבה יבמי ולחלוץ נעלו ולרוק בפניו. הנה אם כן לא היה היבום ולא החליצה כדין התור' ומצותי' לא ביהודה שהיה קודם התורה ומצותיה. ולא בבעז שהיה אחרי נתינת התורה:

הספק הכ"א בענין היבום עצמו וטעמו. אם היה לתועלת המת או לתועלת האשה. או לתועלת האח המיבם. ושקר שיהיה לתועלת המת כי איך יהיה לתועלתו והוא עבר ובטל מן העולם. ומה לו שתנשא אשתו לאיש זר או לאחיו העוד לו חלק ונחלה בה. ומה התועלת אליו שהילד היולד מבעל אשתו יקרא בשמו ויירש נחלתו אחרי שאינו בנו ולא יצא מחלציו ואין לו עמו כי אם שהוא בן אחיו. ואין הפרש שיהיה מאשתו או מאשה אחרת. ואין בזה גם כן תועלת לאשה. כי מה לה גם כן אם יקרא בנה בשם המת או בשם אדם אחר. גם מה תועלת לה בהנשא לאחי המת משתנשא לאיש זר. גם ליבם לא מצאנו בזה תועלת כי טוב היה לו שיקח אשה חדשה והיה אונן נמנע מלהוליד בעבור היבום. כמו שאמר (פ' וישב) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. מי יתן ואדע אם כן הטעם והצורך בפעל הזר הזה:

הספק הכ"ב אם היה ענין היבום דבר ראוי ומועיל. אם למת ואם לאשתו. למה אם כן תלה הדבר ברצון היבם אם יחפוץ ליבם או לחלוץ. והיה ראוי אם הוא מצוה תהיה חובה עליו ליבם. ואיך תהיה המצוה ברצונו וחפצו אם ירצה לקיימה יקיים. ואם ירצה לעבור עליו יעבור. והנה המצוה חיובה מוטל על האדם. והעובר עליה חוטא לאלהים:

הספק הכ"ג אם היה למת תועלת ביבום הזה או לאשה או ליבם מה לי בבן הבכור או בשאר הבנים. כי הנה כלם שוים בהיותם בני המת ובני אשתו. ולמה אם כן הבן הבכור יקרא על שם אחיו המת ויירש נחלתו לא שאר הבנים והיה ראוי שיהיו כלם שוים בקריאת השם ובירושת הנחלה. או לפחות יהיו מחצה כמחצה. רוצה לומר חצי הבנים בשם המת וחצים בשם היבם החי:

הספק הכ"ד הוא מה ענין החליצה שתחלוץ האשה נעלו של יבם וירקה בפניו ומה ענין לזה אצל הנעל ולמה לא תלה הדבר בכלי אחר מכליו אף כי לא זה וזה היה מהראוי שיעשה. כי הנה ספר הכריתות אין בו חליצת נעל ולא השתמשות בדבר אחר רק בכתיבתו ונתינתו בידה. ועוד שלמה תהיה החליצה בפני הזקנים בשער וכל אותה התנאים והנה הגט אינו מחוייב שינתן לגרש את האשה בפני הזקנים בשער:

הספק הכ"ה במצות לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אם ראשונה למה באה כאן המצוה הזאת אחרי שבפרשת קדושי' כבר באה שנאמר לא תעשה עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ומה ראה לשנותה כאן מבלי ביאור כלל על מה שהתבאר שמה. ושנית למה לא הזהיר על עשיית העול בהם כמו שאמר לא תעשו עול ואמר כאן בלבד לא יהיה לך בכיסך. לא יהיה לך בביתך. ושלישית אם היה המשא והמתן בדברים אם במדה ואם במשקל ואם במשורה כמו שנזכר שמה למה זכר כאן המשקל והמדה ולא זכר כאן המשורה והיה ראוי שיזכור שלשתם:

הספק הכ"ו במצות עמלק. והוא שהנה בפרשת בשלח נאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויורה שעם כל העם נלחם. וכאן אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. שיורה על שלא נלחם כי אם בבאים באחרית המחנה. עוד אמר שם משה ליהושע קום בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגו'. ויורה שלא היתה המלחמה בפתע פתאום כי הם הזמינו עצמם מיום ליום. וכאן אמר אשר קרך בדרך שמורה היות מלחמתם במקרה ופתאום. גם ממה שנזכר שם מורה שיהושע יצא להלחם בעמלק. וכאן נאמר שעמלק נלחם בישראל. ולא נזכר דבר ממלחמת יהושע עמו ולא שהחלישו לפי חרב ובכלל ימצאו הרבה חלופים למה שנזכר שמה ממלחמת עמלק ממה שנזכר בה כאן: והנה אנכי מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו, א) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (דף ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.

ומה שדרשו רז"ל (תענית ז, א) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.

=פרשת כי תצא=

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

קלא.

כי ימצא . ולא בשעה שמצוי. מכאן אמרו, (סוטה מז) משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה. משבא אליעזר בן דינאי, ותחינא בן פרישה היה נקרא, חזרו (לקרותם) [לקרותו] בן (הרצחנים) [הרצחן].

קלב.

חלל . ולא חנוק. חלל . ולא מפרפר.

באדמה . ולא טמון בגל.

נופל . ולא תלוי באילן.

בשדה . ולא צף על פני המים.

אשר ה' א-להיך נותן לך . לרבות עבר הירדן.

ר' אליעזר אומר, בכולם [אם היה חלל] היו עורפים. א"ל ר' יוסי בר"י, וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה, שמא היו עורפים! (אלא) [א"ל,] בכולם אם היה חלל, עורפים.

קלג.

לא נודע מי הכהו . [הא נודע], ואפילו אחד (מהם) [בסוף העולם] ראהו, לא היו עורפים.

רבי עקיבא אומר, מנין שאם ראוהו ב"ד שהרג, ולא היו מכירים אותו, לא היו עורפים? ת"ל וענו ואמרו . 


בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ימצא חלל. סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים:

באדמה. בגי' בגלוי: