מ"ג בראשית לח יח


כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך ויתן לה ויבא אליה ותהר לו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵֽרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר מָא מִשְׁכּוֹנָא דְּאֶתֵּין לִיךְ וַאֲמַרַת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דְּבִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעָאל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ וִיהַב לָהּ וְעַל לְוָותָהּ וְאִתְעַבָּרַת לֵיהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"חתמך ופתילך" - עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה

"ותהר לו" - גבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ – "עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ" (אונקלוס): טַבַּעַת שֶׁאַתָּה חוֹתֵם בָּהּ, וְשִׂמְלָתְךָ שֶׁאַתָּה מִתְכַסֶּה בָּהּ.
וַתַּהַר לוֹ – גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ (ב"ר פה,ט).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

'(יח). 'חותמך: טבעתך:
פתילך: אזור:

ומטך: שלשה כלים הללו מזומנים לתת כי אינן מלבוש:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

חותמך — מרוב תאוותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל. ופירוש קדשה — בפסוק "לא יהיה קדש" אפרשהו:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"חותמך ופתילך" - עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה לשון רש"י ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר הכתוב (בפסוק כה) "והפתילים" בלשון רבים ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל והוא תרגום שושיפא ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל לשון כסות ומלבוש תרגום בכלם מלבד ופרשו השמלה (דברים כב יז) שאומר בו ויפרשון שושיפא לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד (כתובות י) שיודעו בו הבתולים וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ישעיהו ג כב) המעטפות "שושיפא" שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח ויתכן עוד כי היה ליהודה חותם כצורת אריה או צורה אחרת ידועה כמושלים והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לצייר בה והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש כענין שכתוב (יחזקאל יט יד) מטה עוז שבט למשול וכתיב (להלן מט י) לא יסור שבט מיהודה ואלה נתן בידה

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ע"ד הפשט חותמך טבעת שאתה חותם בה, אולי היה בחותמו של יהודה צורת אריה על שם גור אריה יהודה. ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל איננו נכון שיתן יהודה שמלתו וילך ערום ממנה, ואיך יקרא הכתוב לשמלה פתיל ויאמר עליה למי החותמת והפתילים. ואם תאמר על שם פתילי הציצית חלילה שיזלזל יהודה במצות ציצית לתת אותו אתנן. וע"כ פירש ז"ל ופתילך סודר קטן שיעטוף בו קצת הראש, ועוד היום מנהג הנכבדים בארצות המזרח שיפרשו אותו על ראשם, ויקרא פתיל על שם שהוא קצר כפתיל, והוא מתורגם שושיפא כתרגום (דברים כב) ופרשו השמלה שושיפא.

ומטך המטה אשר בידו כמנהג השרים, וכענין שכתוב (יחזקאל יט) מטה עוז שבט למשול. וכתיב (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה.

ויש שפירשו בשלשה דברים הללו ששאלה ממנו ערבון רמזה לו ענין שאר כסות ועונה. חותמך, זו עונה לפי שהאבר חתום באות ברית קדש. ופתילך, זה כסות. ומטך, זה שאר והם המזונות וכמו שכתוב (ויקרא כו) בשברי לכם מטה לחם.

וע"ד המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות לט) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ופתילך" צמיד פתיל עליך כמו סודר שבמתניו שמנו חכמים ובחרה באלה הכלים המורים הגדולה והגבורה כחותם ושבט המושל והאזור כאמרו אזור נא כגבר חלציך וזה עשתה כדי שתהרהר במעלת יהודה וגדולתו:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יח) "מה הערבון אשר אתן לך". ר"ל שהערבון צריך שיהיה שוה כפי הדבר שערבו עליו, וזה לא היה בידו, אך לפעמים גם המטה והחותם יהיה ערבון אם הוא מאיש מסויים שלא יניח חותמו ביד אחר, ויהודה חשב שרוצה ערבון שוה הדמים וזה לא היה בידו, ואמרה לו שדי לי "חתמך ופתילך ומטך" יען שהוא "בידך" כי אתה איש נכבד:  

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"חותמך ומטך ופתילך". כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה גם מצות ציצית המצילין מן העריות, כמעשה ההוא (מנחות מד.) ששכר זונה בעד ת' זוז וניצל ע"י מצות ציצית וזה לא ניצול, ובזה מיושב מה הגיד לנו הכתוב בזה שנתן ג' אלה למשכון, לפי שבא לתרץ למה לא זכר באות ברית קודש, ובמטה מושלים אשר בידו, ובציצית שבבגדיו, אלא לפי שנתן שלשתן ערבון והיו מבוזים בעיניו ע"כ לא זכר בחותם שבבשרו לפי שנתן מידו סתם חותם שבידו, ע"כ לא היה לו דבר המזכירו בחותם שבבשרו, וגם המטה אשר בידו נתן מידו, גם פתילך היינו הציצית נתן לה ע"כ לא היה לו דבר שיצילו מן הזנות.

ומדרשו הוא, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים אע"פ שהאבות לא נתכוונו לזה, כך בסיפור זה פרט לך ענינים הנעשים במעשה ההוא להודיע את אשר יקרה לבנים באחרית הימים, יען כי היוצא מביאה זו היא שממנה נולד הגואל לשה פזורה ישראל, לשלח מהם הצפיר והשעיר מלך יון ושאר מלכי האומות דמסגי ברישא בהצלחתם כגדי זה, כדאיתא בגמרא (שבת עז:) למה עיזי מסגי ברישא ומסיק כברייתא של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, ובלי ספק ששאלה זו היתה על צד הרמז למה האומות קודמין לישראל בהצלחתם, ומתרץ כברייתו של עולם שמתחלה שימש החשך ואח"כ האור, כך האומות ההולכים בחושך תשמישם בעה"ז תחלה, ואח"כ שימש אור ישראל ואין כאן מקומו להאריך מזה.

זה"ש כאן מה תתן לי. מה יהיה תכלית ביאה זו, והשיב אנכי אשלח גדי עזים. היינו מלכי בבל העזים מן הצאן. שה פזורה ישראל, ע"י הגואל שיולד מביאה זו ומה הערבון במה יהיו בטוחים שיהיה כך, ושלח חותם ומטה ופתיל רמז לג' דברים ממושכנים כל זמן שישראל בגלות. משכון ראשון הוא חותמו של הקב"ה דהיינו שם של יה אשר חתם ה' על השבטים, הראובני החנוכי הפלואי, כמו שפירש"י פרשת פנחס (כו.ה) ומה שקדמה ה"א ליו"ד במלת החנוכי, לפי שכך המדה בכל חותם שבטבעתו של הקב"ה חקוק שם יה כסדרו, ואחר שנחתם על השבטים נתהפכו האותיות כדרך כל חותם שנאמר (איוב לח.יד) תהפך כחומר חותם, וחותם זה ממושכן כי בכ"מ שגלו, שכינה היה עמהם, ושם של יה דהיינו החותם אינו יכול להיות במלואו עד שיגאלו הבנים ויהיו מסובים על שלחן אביהם שבשמים שנאמר (שמות יז.טז) כי יד על כס יה. משכון שני היינו אלף של כסא, שנאמר כי יד על כס יה. כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד לעתיד, והיינו פתילך הציצית כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מג:) ואם כן התכלת שבציצית מזכיר הכסא הכבוד, והיות הפתיל ערבון רמז להיות הכסא קצת ממושכן ולעתיד יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים קלב.יג) אוה למושב לו כי אותיות אוה ממלאים השם והכסא.

דבר אחר, פתילך רמז למה שנאמר בהם וקצץ פתילים (שמות לט.ג) במשכן ובכל כליו, ונתמשכנו כלם כדאיתא במדרש (שמו"ר נא.ג) אלה פקודי המשכן משכן. שנתמשכן ב"פ בעונם של ישראל כו', ומטך היינו משכון וי"ו אליהו, כי צורת הוי"ו כצורת המטה, ואמרו רז"ל (במדרש חסרות ויתירות) שנכתב ה' פעמים אליהו חסר וי"ו, וה' פעמים כתיב יעקוב מלא בוי"ו, כי אליהו נתן אותם משכון ליעקב שיבא ויגאל את בניו, ואולי שלכך לקח למשכון וי"ו רמז למטה ושבט מושלים שביד יהודה יהיה ממושכן כל ימי השמה. או רמז לוי"ו של שם הגדול הממושכנת, כי בעה"ז אין משתמשים כ"א בשם של יה. וי"א שנתן לו אליהו תקיעת כפו שיגאלם וחמשה אצבעות של הכף דומה לחמשה ווי"ן, וכל אלו הדברים ברורים למבין וכבוד ה' הסתר דבר ישמע חכם ויוסיף לקח.

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ותאמר חותמך ופתילך. נצנצה בה רוח הקודש; חותמך זה מלכות, כמה דאת אמר: "כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני"; ופתילך זו סנהדרין, שהן מצויינין בפתיל, כמה דאת אמר: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת"; ומטך אשר בידך, זה מלך המשיח, כמה דאת אמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון".

ויבוא אליה ותהר לו. גיבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ופתילך. תפליך. הפתילים התפילין:

ומטך. ב' במסורה הכא ואידך ומטך אשר הכית בו את היאור. מלמד שזה המטה שנתן בידה הוא המטה שהכה בו את היאור ונעשו בו כל הנסים: