כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעַסְרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה׃
ירושלמי (יונתן):
ויהיו חיי שׁרה וַהֲווֹ חַיֵי שָרָה מְאָה וְעֶשְרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיָיהָא דְשָרָה:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי

"שני חיי שרה" - כלן שוין לטובה 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – לְכָךְ נִכְתַּב "שָׁנָה" בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ. בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא: מַה בַּת עֶשְׂרִים לֹא חָטְאָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עוֹנָשִׁין, אַף בַּת מֵאָה בְּלֹא חֵטְא. וּבַת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְיוֹפִי (בראשית רבה נח,א).
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהיו חיי שרה: אע"פ שבשאר נשים לא נתפרשו ימי חייהן בשרה הוצרך לפרש בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה בשביל קניין המערה, פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

חיי — לשון רבים ולא יתפרדו. ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט, והפך הדבר, כמו שני יעקב:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מאה שנה ועשרים שנה" - לשון רש"י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז) ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה ולא היו שוים בטובה אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף ועוד כי שנה שנה לחלק משמע ואיננו נדרש להשוותן אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א) בת מאה כבת עשרים לחטא לא דרשו כן אלא מיתור הלשון שחזר ואמר "שני חיי שרה" שכללן והשוה אותן ולא ידרשו כן באברהם

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי טו, כד)

שלמה ע"ה הודיענו בכאן (משלי טו) כי המשכיל המכיר תכונת העולם הזה שהוא עולם ההפסד, הוא יודע אורח חיים למעלה בעולם העליון הנצחי, ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העולם הזה ולא יעשה ממנו קבע, זהו למען סור משאול מטה. והמשל בזה למי שדר בעיר אחת ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת עראי כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע, אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים ולא כלים וחפצי בית, שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם, כן המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה אינו משתדל בענין הגוף כלל בעולם הזה כי אם במוכרחים, ובאותם שהם הכנה לעבודת הש"י שאי אפשר לו לעמוד זולתם. לפי שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע והעולם הזה אינו אלא דירת עראי, ולפי שהעולם הזה הבל וריק ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עקר כי אם ביראת ה' יתברך, לכך התחיל שלמה ע"ה את ספרו (קהלת א) הבל הבלים, וחתם במדת היראה. או יהיה פי' הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל, שידבר עם המשכיל, ואומר לו אתה המשכיל דע שיש לך אורח חיים למעלה ולמען זה סור משאול מטה, כלומר יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה.

ולפי פי' זה תהיה מלת "סור" צווי, לא מקור, ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל, שאם ירצה לזכות אל החיים הנצחיים שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה. ומה שהזכיר לשון אורח ולא דרך, לפי שהוא מלשון אורח, לפי שהאדם בעוה"ז כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום מחר ודירתו שם מעט והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו, כן המשכיל חושב עצמו גר ואורח בעה"ז ויודע ומשיג שיש למעלה אורח חיים ונפשו נכספה לשוב לשרשה שהוא מקור החיים, וע"כ נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע. וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה במקרה והמקרה, הוא החטא, והגוף מת בטבע ח במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף.

וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף, ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה. וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה.

ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה.

ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי.

(א) מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. היה הכתוב ראוי לומר מאה ועשרים ושבע שנים.

אבל ע"ד הפשט מנהג הכתוב להזכיר שנה בכל פרט ופרט, והטעם כדי לחלק בין חלקי המספר שהם ג'. אחדים עשרות מאות. וכן תמצא באברהם (בראשית כה) מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, גם בישמעאל הזכיר (שם) מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה, כולם היו שוים בזכות.

וע"ד המדרש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ובאורו שהיה יפיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע שהוא זמן התוספת, בשכבר ידעת כי זמנו של אדם ג' חלקים, נערות, ובחרות, וזקנה. הנערות הוא זמן התוספת והעלוי, הבחרות הוא זמן העמידה בתכונה אחת, הזקנה הוא זמן החסרון והירידה.

ועוד ע"ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי"ו ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי"ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ"ז שנה היו. כיוצא בו (בראשית מז) ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי"ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח"י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער.

ואפשר עוד לומר ויהיו חיי שרה על חיי העוה"ב נאמר, ויהיה זה למה שתמצא בסמיכות הפרשה שמועת העקדה ופרחה נשמתה, ולכך הזכיר ויהיו שהוא לשון קיום ולא הזכיר שני, כי החיים ההם אינם נופלים תחת הזמן ואינם מחוברים משנים. שני חיי שרה הוא חיי העוה"ז ולכך הזכיר במספר ואמר בו שני כי הוא המספר המחובר משנים.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים ויש בספור הזה שאלות:

השאלה הא' היא מה ששאל רש"י למה נכתב שנה בכל כלל וכלל כי הנה מצאנו ביעקב שנאמר ויהיו ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. ובמשה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ולמה בשרה אם כן לא נאמר כן אלא שנה בכל כלל וכלל והוסיף לומר שני חיי שרה. ובאברהם נאמר שני חיי אברהם אשר חי. ומה שהשיב עליו רש"י דרך דרש הוא:

השאלה הב' באמרו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ויבא אברהם כי הנה אברהם היה בבאר שבע. כמו שנאמר בפרשה שלמעלה וישב אברהם בבאר שבע ואיך אם כן היתה שרה בחברון והיה אברהם בארץ פלשתים ושרה בארץ כנען ולמה בחייהם ובמות' נפרדו עד שהוצרך אברה' לבא מבאר שבע כמו שכתב רש"י לספוד לשרה:

השאלה הג' איך ספר הכתוב שבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ולא זכר מן יצחק דבר אם בא עם אביו שמה או אנה נשאר לבדו וראוי היה שיבא לספוד לאמו ולבכותה כמו שבא אביו:

השאלה הד' בדברי אברהם אל בני חת תנו לי אחוזת קבר ואם היה דעתו על מערת המכפלה אשר בשדה עפרון מה לו עם בני חת והיה ראוי שידבר עם עפרון לבדו ויתפשר עמו והכסף יענה את הכל וקהל בני חת מה להם ולצרה הזאת:

השאלה הה' באמרו ועפרון יושב בתוך בני חת ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת כי אם היה עפרון בתוך בני חת בידוע שדבר באזניהם ולמה אם כן אמר הכתוב באזני בני חת לכל באי שער עירו שהוא כפל ומותר:

השאלה הו' למה אברהם בשאלה הראשונה ששאל אל בני חת לא פירש שהיה שואל הקבר בכסף מלא ולא פירש זה כי אם לענין עפרון ואולי שאם היה מפרש ראשונה היה יותר קל להעשות:

השאלה הז' מה ראה אברהם לשאול קבורה מיוחדת לאשתו והנה אחרי שאדם מת מה איכפת לו שיקבר פה או פה או לא יקבר והנה בכל מקום ישוב העפר אל הארץ כשהיה ומרע"ה לא בקש קבורה מיוחדת. וכתב אחד מחכמי האומות שאין לבקש לגוף המת קבורה לפי שלא ימלט מהיותו מרגיש או בלתי מרגיש. ואם היה מרגיש אין צער גדול מזה ומוטב אם כן שלא יקבר. ואם אינו מרגיש מה לו שיקבר פה או פה או יאכלוהו החיות:

השאלה הח' מה ראה אברהם לשאול המערה אשר בשדה עפרון יותר ממקום אחר מכל הארץ ההיא לקבורת אשתו והנה כל הארץ היא ארץ כנען ובכל מקום מוקטר מוגש לשמה:

השאלה הט' מה ראה עפרון אם אברהם היה שואל ממנו מערת המכפלה אשר בקצה שדהו בלבד לתת לו השדה והמערה אשר בו ומה הועיל בתת לו יותר ממה ששאל ממנו:

השאלה הי' בהכפל שבא בפסוקי הקיום כי הנה אמר ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וגו' וחזר לומר שנית בסוף הפרשה ויקם השדה והמערה אשר בו וגו'. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים רש"י נתן טעם למה נכתב שנה בכל כלל וכלל ע"ד הדרש שהיתה בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי וכן כתב בשני חיי אברהם. והקשה עליו הרמב"ן שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם ולא היו שוים בחסידות. ועל דעתי מה שהיו דורשים חז"ל בשרה לא דרשו אלא מפני שחזר שני חיי שרה שכללם והשוה אותם. והר"ן כתב עליו שיסבור רש"י שגם באברהם לשון מיותר שלא נאמר כמוהו בישמעאל כמו שאמר ואלה שני חיי אברהם והוסיף לומר אשר חי. ולי נראה שעם היות שפעמים רבות באה מלת שנה בכל כלל וכלל תמיד היה החלוק ההוא לסבה מה. ומה שנאמר בשרה כן הוא להודיע שהיו לשרה מאה שנה בבחרותה כי הנה לתשעים שנה ילדה והיניקה את יצחק וגדלתו והרי היא עד מאה שנה כאלו היתה בתורה במעשיה ועשרים שנה שהיו לה אחר כך היו שנות הזקנה עם השארות הכח ושבע שנים האחרונים היו ימי הישישות ואלו הם גבולי חיי האדם אשר זכר אב"ס. ולפי שכלם מהבחרות והזקנה והישישות היו שנים בטובה לכן כלל אותם באמרו שני חיי שרה כי ימי הטובה הם אשר יקראו ביחוד חיים לא ימי הרעה והצער. ויש מפרשים שאמר זה בשרה להגיד שלא נתקצרו ימיה אלא כלם היו שני חיי שרה כפי טבעה אמנם באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי וארז"ל שק"פ שנה היה לו לחיות ולא חיה כי אם קע"ה לפי שנתקצרו ימיו ה' שנים כדי שלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה וז"ש חז"ל שהקב"ה יושב וסופר שנות הצדיקי' והותרה עם מה שאמרתי בזה השאלה הא'. והנה אמר ותמת שרה בקרית ארבע להגיד שעם היות אברהם בבאר שבע באתה שרה לחברון לבקש מנוח אשר ייטב לה שמה כדי שיבא אברהם אחריה עם רכושו כי היא הלכה ראשונה לשתבקש בית ונחלה לצאן אברהם וקפצה עליה שם המיתה והיתה ביאתה מבאר שבע לפי שרצה אברהם לשבת בארץ כנען הקדושה ולא בארץ פלשתים ולכן שלח שם אשתו ראשונה. וגם אחשוב שכאשר ראה אברהם שהוא ושרה היו זקנים באים בימים חשש שמא ימותו מהרה ולא היה להם אחוזת קבר בארץ כנען ולא רצה להקבר חוץ ממנה ולפי שהיה מקובל אצלו שהיו אדם וחוה נקברים במערה שלח את שרה שמה לקנות את המערה כדי שלא יתגאה עפרון בראותו אברהם שואל אותה למכירה והיא בבואה לחברון מתה והוצרך הוא לבא מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה וקרית ארבע היא שם מקום כמו שכתב רש"י. ובעלי הצורה שאמרו שמתה הצדקת מיתה טבעית מהפרדת בנין היסודות בה וכליון לחותה השרשיי ושזה נרמז באמרו ותמת שרה בקרית ארבע ר"ל שמתה בהפרדת הארבע חלקי היסודות שהרכבתה היא קרית ארבע ועיר קטנה כמו שקראה החכם. ולפי שהיה יצחק עם אמו בעת מותה כי לא נפרדה ממנו לכן נאמר ויבא אברהם כי הוא לבדו בא מבאר שבע. וכתב הרמב"ן דעות אחרים ולא ישרו בעיני והותרו בזה השאלה הב' והג'. ואמרו ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר. אחשוב שכאשר מתה הצדקת ובא אברהם לבכותה נתקבצו אנשי העיר ללוותו בעת הקבורה ולמנעו מההפסד והבכי המופלג כדי לכבדו ואז קם אברהם מעל פני מתו שהוא מוטל על פני הצדקת עיניו על עיניה ופיו על פיה ובוכה וצועק על פרידתה כי היתה מיתת האשה הראשונה על האדם ככריתת עצם מעצמיו ובשר מבשרו וכמ"ש חז"ל (סנהדרין כ"ב) כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו. ר' אלכסנדרי אומר עולם חשוך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות. רבי אבהו אומר עצתו נופלת. וזכר הכתוב מאברהם שעצר ברוחו וידבר אל בני חת גר ותושב אנכי עמכם ר"ל עם היותי גר מארץ אחרת תושב אני עמכם כי דעתי לישב פה ולכן אם תעשו עמי נחת רוח אעשה אני עמכם חסד פעמים אחרות כי שכנים אנחנו. ונתתכם בשאלתו בשאלו דבר מועט הראה עצמו שהיה שואל אותו מפני דוחק השעה והוא אמרו ותנו לי אחוזת קבר עמכם כי היה מנהגם להיות להם קברות איש לבית אבותיו. ובקש מהם שיתנו לו מקום קבר לאחוזת עולם כאחד מהם. ואמר שלא היה שואל זה אלא כדי לקבור את מתו מלפניו. והם השיבוהו אל תאמר שאתה גר ותושב כי נשיא אלהים אתה בתוכנו יען נשאך האלהים והוא עמך בכל אשר אתה עושה לכן במבחר קברינו קבור את מתיך בחר לך מערת קברות היותר נבחרת שלנו ושם קבור מתך עם מתינו כי איש ממנו לא יכלה ולא ימנע את קברו משתקבור את מתך שמה. ואין ספק שאברהם היה חפץ במערת המכפלה מפני הקבלה שהיתה בידו שנקברו אדם וחוה וראה שכמו שאותם האבות הראשונים נקברו שמה כן היה ראוי שהוא ויצחק ויעקב ונשיהם אבות האומה שנברא בכללה המין כלו שיהיו נקברים שמה יחד. שעפרון לא היה יודע דבר מזה הוצרך לבקש את מערת המכפלה בדרך תחבולה בשאלו ראשונה מאת בני חת אחוזת קבר וכאשר השיבוהו בהיות עפרון בתוכם כמו שהעיד הכתוב שאמרו לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך אחרי שקם אברהם וישתחו לעם הארץ על דבריהם הטובים לפי שהיו פוצרים בו שיקבור את שרה כדי שלא ירבה בבכי ובהפסד אמר עליו אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני ר"ל כמו שאתם אומרים שאעשה פגעו לי בעפרון בן צוחר ר"ל חלו פניו שיתן לי את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו כי להיות עפרון עשיר ונכבד התבאר אצלי שלא ירצה למכור נחלתו לשום אדם ולכן צריך שתחלו פניו על זה ואיני שואל אותה במתנה כי אם בכסף מלא אחפוץ שיתננה לי וכל זה כדי שיהיה לי בתוככם לאחוזת קבר כלומר ולא אצטרך להוליך את המת לבאר שבע. שיש לי שם קרקעות והודיעם בזה שלא יתפוץ לקבור מתו בקבר אדם אחר כי לא תהיה תפארתו בזה גם שלא היה טוב בעיניו לקבור אשתו הצדקת סמוך לאנשי ארץ כנען המתועבים במעשיהם. ואין ספק שאם היה יודע עפרון סוד המערה והנקברים בה לא היה מוציא אותה מרשותו בשום צד ואם היה אברהם שואל אותה ממנו פנים בפנים בראשונה היה עפרון אומר בלבו מדוע שואל זה את המערה הזאת בפרט היה אומר הלא דבר הוא ולא היה נותן אותה. ולכן התחכם הצדיק לשאול ראשונה מאת בני חת ולדבר לעפרון אחרי התגלגלות הדברים ובפני כל עם הארץ כדי שיתבייש ולא יחזור מהדבר הכללי אשר אמר לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. וכן היה שעפרון יושב בתוך בני תת אמר לא אדוני שמעני ר"ל איני רוצה שיפגעו בי אנשי העיר כי אחפוץ לעשותו בעבורך לא בעבורם וזה לא אדוני ר"ל לא יפגעו בי אדני אבל שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה כלומר הנה המערה מבלתי השדה אין ראוי לתתה לבית הקברות כי יהיה נזק לשדה ויהיה השדה כהפקר בהיות המערה שלך אבל השדה והמערה אני רוצה לתת לך ואמר נתתיה לך לשון עבר לומר שמעת שראהו שואל מבני חת אחוזת קבר גמר בלבו לתתה לו ולכן שואל ממנו שיקבר מתו מיד כי הכל שלו. ואמר זה באזני בני חת לכל באי שער עירו לרמוז שיהיו כלם עדים בדבר כי לא יחזור ממאמרו ולא יחל את דברו והותרו בזה השאלות הד' והה' והו'. כי הנה השאלה הראשונה את בני חת לא אמר בכסף מלא לפי שלא היה דעתו לקחת מהם דבר כי אם מעפרון ואליו אמרו. ואם התחיל את בני חת היה כדי להביא את עפרון לדבר ושאל מערת המכפלה מפני שהיה מקובל אצלו שהיו אדם וחוה קבורים שמה. והנה נקראת כן מפני שהיה בית ועליה על גביו כדברי רש"י או שהיו שתי מערות זו על זו כדברי הראב"ע. ואמר הכתוב הזה שענה עפרון החתי את אברהם באזני בני חת להגיד שלא חשש להם ולא להמונם כי אם לנשוא פני אברהם: והנה אמרו וישתחו אברהם לפני עם הארץ אין פירושו שהשתחוה אליהם כי אם שהשתחוה לעפרון לפניהם כי הוא אשר עשה עמו החסד לא לבני חת. וכאשר ראה אברהם שעפרון נדר לתת לו השדה והמערה השיבו באזני עם הארץ כלומר בפני כל העם כדי שיתבייש ולא יחזור אחור אך אם אתה לו שמעני וגו' ר"ל אם אתה עושה עמי החסד הזה ולא בני חת לו שמעני כי אם אתה אמרת שכבר נתת לי השדה והמערה גם אני נתתי כסף השדה ר"ל גמרתי בלבי לתת את כסף השדה ולכן קחהו ממנו ואז אקברה את מתי שמה כי לא ארצה לקברה אלא עד שיהיה השדה שלי בפרעון שלם. ולפי שראה עפרון שאברהם היה רוצה לתת את הכסף קודם הקבורה ועדין לא נתברר כמה יהיה ענהו ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור כלומר למה תמהר לתת לי את הכסף כי אין הסכום כ"כ גדול שבכל זמן לא תוכל לתתו ואני לא אקבלהו שהוא ארבע מאות שקל כסף אולי שקנה אותה בכך או כפי מנהג הארץ כך היה שוויו או שהרבה את ערכו בראותו את דוחקו. והיה תכלית דבריו ואת מתך קבור ר"ל אל תתעכב בעבור הכסף כי אחר כך תתנהו אבל אברהם לא עשה כן ששמע אל עפרון והבין כונתו בענין סכום הכסף ונתנו לו מיד כמו שדבר באזני בני חת שמפני זה לא חזר מדברו בהיותו באותו פומבי ולפי שעפרון לא יתבייש ללקחו באותו פרסום וגם שלא יתעכבו לבדוק את הכסף ולשקול אותו נתן אברהם את הכסף לחנוני העיר ולא הוצרך לתתו לעפרון והוא אמרו עובר לסוחר כי הסוחר הוא החנוני ואז נתקיים שדה עפרון אשר במכפלה במצרניו השדה והמערה וכל העץ אשר בשדה לאברהם בדרך קניה לעיני בני חת שהם היו כלם עדים בה. ואחר זה שכבר היתה המערה של אברהם קבר אברהם את שרה אשתו באותה המערה הנזכרת וזכר שתי תכליות בקבורתה שמה האחת באמרו היא חברון בארץ כנען ששם נקברו אדם וחוה. והשני' שהיתה בארץ כנען הקדוש'. ואמנם אמרו אח"כ שנית ויקם השד' וגו' יש לפרש בענינו שראשונה נתקיים השדה והמערה מעפרון מפאת הקניה והכסף שנתן בעדו ואח"כ נתקיים שנית מפאת החזקה שלקח אברהם בקבורת שרה ולכן נזכר הכתוב סמוך לו אחרי כן קבר אברהם את שרה כי זה היה הקיום השני מפאת החזקה. וגם נוכל לומר שהיה המנהג בארץ ההיא שלא יוכל אדם לעשות מכרמו ומשדהו בית הקברות אם לא ברשות אנשי העיר מפני החזקה ולכן נזכר כאן ויקם השדה והמער' אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת ולא אמר מאת בני עפרון כי היתה הכוונה שנתקיים ברשות אנשי העיר לאחוזת קבר והותרה בזה השאלה הט' והי'. למה עפרון נתן המערה עם השדה וכן השאלה הי' מהכפל פסוקי ויקם השדה. ואמנם בהתר השאלה היה ראוי לדבר בצורך הקבורה בכלל ובצרכה בקבר מיוחד בפרט. ואומר שהיתה הקבורה הכרחית וצריכה לאדם אם מפאת נפשו ואם מפאת גופו ואם מפאת המורכב מגוף ונפש. אם מפאת גופו לפי שגוף האדם יתעפש מהרה כי כמו שהוא יותר שוה המזג מכל שאר המורכבי' ככה ביציאתו ההיא מהשווי יתרחק יותר מהשווי מכל שאר החיים והוא כענין המאזני' שהיותר שוים באיזון כשישימו דבר מועט בכף האחת יטו ויצאו מהשווי יותר מהמאזנים הבלתי שוים ולכן היה שגוף האדם בעת מותו יתעפש יותר מהרה ויבאש ריחו יותר משאר ב"ח במותם ובעבור שלמהירות עפושו והפסדו יפסיד האויר ויזיק לבני אדם צותה התורה בתלוי לא תלין נבלתו על העץ. ואמר ולא תטמא את אדמתך הנה אם כן מצד הגוף ומהירות עפושו במות האדם הוצרכה הקבורה כדי שלא יזיק לבני אדם. ואמנם מצד הנפש לפי שהמיתה אינה רק השבת חלקי המורכב למקורות אשר חוצבו מהם כמ"ש וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה שרמז בזה שא"א שתשוב הנפש למקום מנוחת' כי אם בהשבת הגוף אל חמרו לגמרי ולכן (שבת קכ"ב) ארז"ל כל י"ב חדש גופו של אדם קיים ונשמתו של אדם עולה ויורדת לאחר י"ב חדשים הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת ומפני זה היתה הקבורה צריכה כדי להתיך את הגוף ולהשיבו אל עפרו באופן שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואמנם מצד המורכב הוא בבחינת כבודו וענינו שבהיות האדם במחוגה אלהית מתואר והוא מעון לשכינה כמו שזכר החבר למלך הכוזר בעבור החכמה והדבוק האלהי ושאר המעלו' אשר לו בחיים הנה אחרי מותו יקבל קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותו מושלך ארצה כפגר מובס סחוב והשלך טוב ממנו הכלב החי וכדי בזיון וקצף לצלם אלהי אשר נברא בו ואיה חכמתו ואיה כבודו ואיה ממשלתו ושולטנותו עד שמפני זה לא רצה ית' שיראה איש מבני ישראל את אהרן במותו אלא משה אחיו ואלעזר בנו. ונתקדש זה יותר מזה שלא ראה אותו אדם במותו ולא ידע איש את קבורתו לזאת הסבה בעצמה כדי שלא יתבזה בעיני רואיו במותו הנה מפני זה הוצרכה הקבורה למת בבחינת כבודו כדי שלא יראה אותו אדם בסרחונו ובאשו ועפושו. הרי לך בזה סבות כוללות לצורך הקבורה בכלל לכל אדם כי ימות באהל. ואמנם לקבורה פרטית שיהיה לכל אדם אין ספק שיש בו מהכבוד והמעלה שיוכר ויודע קבר הנכבד והמעולה ויאמרו מה הציון הלז. וכבר נכתב ששאול עם היותו מלך ישראל נקבר עם אבותיו לפי שירד ממלכותו וחזר להיות ככל אבותיו. אבל דוד שנמשך מלכותו לא נקבר עם אבותיו וזהו שנאמר וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד כי לא נקבר עם אבותיו לפי שנפרד למלכות ולכן נקבר בציון עיר דוד כי שם ישבו בקבריהם כסאות לבית דוד. וזה מורה על מעלת הקבורה המיוחדת. ומלבד זה הנה הסבה האמתית בה היא שכמו שהנשמו' בעולם הרוחני לכל אחת עושי' לה מדור בפני עצמה כפי שלמות' כן ראוי שהגוף לכל אחד לעשות לו מדור בפני עצמו. ואין ראוי שיהיה גוף הצדיק סמוך לגוף הרשע כמו שלא יתחברו נפשותיהם במעלה אחת מהשכר או מהעונש בעולם הנשמות גם כי יש בארץ מקומות יותר נאותים לקבורה ממקומות אחרים אם לטבע הארץ שיותך בה הגוף יותר מהרה מארץ אחרת שהוא הצריך לשלמות הנפש ולכפרתה יותר מהרה וכמ"ש וכפר אדמתו עמו ואם לקדושת אנשים שנקברו בה ונשארה הארץ ההיא כתיק של ספר תורה בקדושה ובטהרה. הלא תראה מה שסופר (במלכים ב' י"ג ך"א) שקברו איש במהירות מפני גדודי ארם בקבר אלישע וילך ויגע בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו כי לא רצה הש"י שיגע עצמות איש האלהים באדם הדיוט. ולכן השתדל אברהם לתת קבורה לשרה אשתו ולא רצה לקברה בקבר אחד מאנשי העיר פן יתערבו עצמות הקדושה עם עצמות הכנעניים המתועבי' במעשיהם כמ"ש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. אבל בקש קבורה מיוחדת לצדקת בארץ ישראל הקדושה ובמערה ההיא שיחדה האל ית' לקבורת אבות העולם ואמהותיהם וכן עשה יעקב בצוותו את יוסף אל נא תקברני במצרים וכדי שנלמוד מעלת ארץ ישראל ובפרט מערת המכפלה וכמה ראוי לאדם שישתדל בקבורת המת וליחד ליקבר במקום קדוש נכתב הספור הזה בתורה וזו היא תשובת הי' והח':

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(א – יג)    למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג' סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען:

למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו. ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ"ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף:

(א) "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה". שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע"כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ"ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז"א שעתה נודע כי היו חייה קכ"ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ"ש חז"ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד' הה"ד יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ"ש בר"ה, ועז"א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ"ש בר"ה ששרה מתה קודם זמנה ע"י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ"ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי"כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה:

 

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'". באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן ג' שנים הכיר בוראו, מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון ורשות בעלה עליה ואין כל ימיה נקראו חיים. וי"א שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה לכך נאמר אשר חי כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם לפי שנתקצרו ימיו כאמור.

ומה שנאמר במספר גדול, שנה שנה לשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, ובמספר קטן שנים, ושבע שנים, לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלימים מ"מ יותר הם קונין שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים, הן מצד שזקני ת"ח מוסיפין חכמה, הן מצד שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן כל השנים הקודמים הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונים לפי שמצד ריבוי השלימות שנקנה בהם, גם השנים דומות למרובות לכך נאמר לשון זה גם באברהם ויצחק ואצל ישמעאל אתי שפיר יותר מככולם כי עשה תשובה סוף ימיו.

דבר אחר, לפי שימים האחרונים הם ימי צער כמ"ש (קהלת יב.א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן נקראו שנים האחרונים לשון רבים לפי שהם ימי צער, אבל השנים הראשונים נמשלו לימים אחדים באהבתו אותם.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהיו חיי שרה. צריך לדעת למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ויחי אדם (ה' ג') ויחי שם (י"א י"א) או יאמר אלה שני כסדר האמור באברהם:

אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא) שסיבת מיתתה הי' כשהודיעוה עקידת יצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק הוא שרמז באומרו ויהיו לשון צער שרמז אל האמור:

או ירצה לפי מאמרם ז"ל הנזכר שמתה על ידי בשורה רעה זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אומרו ויהיו פי' הויה חדשה משונית מהקצבה שקצבת ימיה יותר הם ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין. ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם:

ואומרו עוד שני חיי שרה לפי מה שפירשתי שאמר ויהיו להגיד שמתה מחמת צער יגיד הכתוב באומרו שני חיי וגו' פי' ששלמה שני חייה שקצבו לה אלא שהיה זה סיבה שמתה על ידה, ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקדוש ברוך הוא לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אלו חי שניו שלמים וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר (תנחומא תשא ג), כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כיוון אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ויהיו חיי שרה פי' בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער, עד תשעים שנה והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, וצא ולמד מה שאמרה רחל (ל' א') הבה לי בנים ואם אין מתה וגו', ומצ' עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כמאמרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) והיתה מצטערת על הדבר הרי מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים לאלה יחשבו שני חיי שרה כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

פרק כג

ויהיו חיי שרה. "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה"; כשם שהם תמימים, כך שנותיהן תמימים. בת עשרים כבת שבע לנוי; בת מאה כבת עשרים לחטא. דבר אחר: "יודע ה' ימי תמימים", זו שרה; "ונחלתם לעולם תהיה", שנאמר: "שני חיי שרה" וגו'. "וזרח השמש ובא השמש": אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. יום שמת ר' עקיבא נולד רבי, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". יום שמת רבי נולד רב אדא בר אהבה. יום שמת רב אדא נולד ר' אבין. יום שמת ר' אבין נולד ר' אושעיא בריה. יום שמת ר' אושעיא נולד אבא הושעיא איש טריא. יום שמת אבא הושעיא איש טריא נולד ר' אושעיא. עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנאמר: "קח לך את יהושע בן נון". עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר: "וילכדה עתניאל בן קנז". עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל, שנאמר: "ונר ה' טרם יכבה ושמואל שוכב". עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר: "הנה ילדה מלכה גם היא", ואחר כך "שני חיי שרה".

רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה, שחיתה קכ"ז שנה ,ותמלוך על קכ"ז מדינה.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

חיי שרה. כתיב לעיל מיניה ובתואל ילד את רבקה עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה:

שרה מאה שנה. ר"ת שמש. וזרח השמש ובא השמש:

שני חיי שרה. לא אמר ימי לפי שחזרה לימי נערות וכשהזקינה עוד פסקו ממנה ימי הנערות לפיכך אמר שני. ד"א מנין ויהיו היה עיקר שנותיה משנולד יצחק דבת צ' היתה כשנולד וכל ימיה קכ"ז:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהיו חיי שרה לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומ' לך שכל אחד נדרש לעצמו וכו' עד שווין בטובה. קשה שהרי גבי אברהם לא דריש רק לדבר אחד בן מאה כבן שבעים וכבן חמש בלא חטא. ועוד שהרי גבי ישמעאל לא דריש להו כלל. וי"ל דהכא דריש הכי משום דסמיך אסיפא דקרא דכתיב שני חיי שרה דלא אצטריך אלא למימר כולן שוין בטובה. ואם היינו דורשין כמו באברהם לא היה צריך דכבר שמעינן ליה מרישיה דקרא וגם גבי אברהם לא דרש ליה אלא מכח ייתורא דקרא דכחיב ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי אבל גבי ישמעאל דליכא שום יתורא לא דריש. מהר"ר:

מה בת עשרים לא חטאת אף בת מאה בלא חטא קשה מה רצה לדרוש בת מאה לענין חטא י"ל שכן מצינו במקום אחר חטא אצל בן מאה כדכתיב (ישעיה ס"ס כ' פסוק ג') והחוטר בן מאה שנה יקולל. ומה שאמר ובת כ' כבת ז' ליופי קשה דאדרבא גנותא הוא שהרי אשה יפה יותר בת כ' מבת ז' כשהיא קטנה. י"ל דהכי קאמר מה בת ז' היתה יפה מחמת עצמה ולא על ידי קשוטין אף בת עשרים היתה יפה בטבעה לא כחל ולא פירכוס.