מ"ג בראשית כא א
מ"ג בראשית · כא · א · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהוה פקד את שרה כאשר אמר ויעש יהוה לשרה כאשר דבר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיהֹוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהֹוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַייָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דַּאֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דְּמַלֵּיל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַיְיָ דְכִיר יַת שָרָה הֵיכְמָא דְאָמַר לֵיהּ וְעָבַד יְיָ לְשָרָה נִיסָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְאַבְרָהָם בִּצְלוֹתֵיהּ עַל אֲבִימֶלֶךְ: |
| ירושלמי (קטעים): | וַעֲבַד יְיָ נִיסִין לְשָרָה הֵיךְ דְמַלֵיל: |
רש"י
"כַּאֲשֶׁר אָמָר" - בהריון.
"כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - בלידה. והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור אמירה ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו' דבור היה דבר ה' אל אברם בברית בין הבתרים ושם נאמר לא יירשך זה וגו' והביא היורש משרה.
"וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - לאברהם.
ובבבא קמא בפרק החובל (צב.) פירש רש"י דהוי למכתב 'ויפקוד את שרה', "וה' פקד את שרה" משמע כבר, וכאן משמע שמן סמיכות הפרשה למד זה, ושניהם אתנהו, דנוכל ללמוד גם כן ממה שסמך אותה עם ענין של מעלה - לומר שהוא דבר אחד, שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וגם לשון "פקד" משמע כבר פקד, דאחר דהוי"ו הוא מחבר אותו עם לפני זה, ואמר אחריו "פקד" שהוא לשון עבר, משמע נפקד כבר, כי כן משמע - באותו ענין של מעלה כבר פקד את שרה, וכן פרשנו למעלה "וה' המטיר" (יט, כד, אות ל):
והקשה הרא"ם עוד, דהרי כבר בשרה הקב"ה שתלד (לעיל יח, י), ואם כן בלאו הכי היתה יולדת, ואין לומר דלזה מהני שהיתה מתעברת מיד, אבל אם לא היה מתפלל על אבימלך היה עוד ממתין לה זמן מה, ואפשר לקיים ההבטחה אחר כך, אין זה כן, דהא בפסח נולד יצחק (רש"י לעיל יח, י), ואי אפשר להיות ממשיך הזמן, דהא כבר הבטיחו הקב"ה "למועד הזה בשנה האחרת" (לעיל יז, כא), ואין זה קשיא, דאף על גב שבפסח נולד יצחק כמו שהבטיח, מכל מקום העבור היה אפשר לאחר יותר, ובשביל שהתפלל על אבימלך נענה תחלה ונתעברה קודם. ובלאו הכי נמי לא קשיא, שהשם יתברך סבב ענין זה של אבימלך כדי שיתפלל אברהם על אבימלך ויהיה נענה תחלה, ואם לא כן יקשה שראוי שלא יהיה אירע מעשה אבימלך לשרה, שהרי ליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה (רש"י להלן כה, יט), ולמה נתן הוא יתברך פתחון פה לחוטאים, אלא השם יתברך היה מסבב זה כדי שיתפלל אברהם על אבימלך, ויהיה נענה תחילה. והשתא לא קשיא, דזה בעצמו הוא ההבטחה. אמנם אין כל כך ראיה מה שאירע מעשה זה לאבימלך, שהיה זה להראות לבריות כי ענין אברהם ושרה על פי ה', ולא יתמהו כאשר יראו שתלד שרה לזקנתה ויאמרו שמא אינו מאברהם (ר' רש"י להלן כה, יט), או גם כן אינו משרה - שמא אסופי מן השוק הביאו (ר' רש"י פסוק ז), וכאשר ראו שאירע לאבימלך - ידעו כי ענין אברהם ושרה זיווגם על ידי השגחת השם:
[ב] ומהו האמירה וכו'. ואם תאמר למה הוצרך להזכיר הדבור והאמירה, כיון דהרתה בודאי תלד, ועוד דקרא דכתיב ביה אמירה (לעיל יז, יט) לא נזכר הריון, רק לידה ולא הריון, אלא יש לומר דנקרא הריון מה שהרתה לזקנתה, שזה הוא ההבטחה אחת, ואותה הבטחה שאמר "אבל שרה אשתך תלד" רוצה לומר אף על גב שהיא אינה ראויה ללדת - וזה מפני שאינה ראויה להריון, לכך נקרא זה הריון. אבל אצל הדבור נאמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב), וזה מה שלא זכה לבנים. והנה אף על גב שהרתה, שמא לא יזכה לבן קיימא, שהרי האצטגנינות מורה כי אברהם אינו מוליד (רש"י לעיל טו, ה). ואצל הריון כתיב לשון 'אמירה', ואצל הלידה לשון 'דבור', הדבור הוא קשה, והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה:
[ג] כאשר דבר לאברהם. כי לפי משמעות הכתוב שאמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" משמע שעשה וקיים ההבטחה אשר דבר, ודרך לומר שקיים ההבטחה שהבטיח אותו, ואין דרך לומר שקיים לו ההבטחה שהבטיח אחר, ולכך הייתי מפרש "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" - 'לה', הוצרך לומר שאין זה כך, אלא שדבר לאברהם, שלא הבטיח הקב"ה רק אברהם:בד"ה סמך פרש"י כולו תימה דמהא כו' נ"ב ואני אומר שהויו מורה על הסמיכות ולמידרש הכי דלא שייך למידרש כאן הוא ובית דינו ודוק מהרש"ל:בד"ה והביא היורש כו' העתידה להיות נ"ב ופי' לידה הוא שיהא נולד ממך בן קיימא שיהא ראוי לירש אותך ולא בסתם לידה ודוק מהרש"ל: בד"ה כאשר כו' אמר לאברהם נ"ב ונ"ל דצריך לפרש דבשלמא גבי כאשר אמר לא צריך לפרש לאברהם כי לשרה אמר אעפ"י שלא דיבר הקב"ה עמה מ"מ עליה אמר כאשר יאמר אמרי לי דהוא לשון עלי וק"ל אבל מה שדיבר דהיינו לא ירשך זה לא מורה על שרה כלום ונוכל לומר שעל ישמעאל קאי רק שהקב"ה הביא היורש משרה א"כ מפרש רש"י כאשר דיבר לאברהם והבטיח אותו שלא ירשנו אלא מיוצאי חלציו ואותה הברכה נתן לשרה ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – בְּהֵרָיוֹן. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר – בְּלֵידָה. וְהֵיכָן הוּא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה (לעיל יז,יט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ...". דִּבּוּר (לעיל טו,א): "הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם" בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה..." (טו,ד), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה.
וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר – לְאַבְרָהָם.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" כאשר אמר" באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך:
" ויעש ה' לשרה כאשר דבר" כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' בהכפל וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ורש"י פירש פקד את שרה על ההריון ויעש ה' לשרה על הליד' ואינו נכון כי אחר שיעד' בידוע שתלד. והרמב"ן כתב שפקד ענינו זכר ושהוא לשון נהוג בעקרות כמ"ש ויזכור אלהים את רחל. ולחנה ויזכרה ה'. וגם זה אינו נכון כי שרה לא הית' נשכחת לשיצטרך לומר בה שזכר' כי הנה המלאך יעד' שתלד והגביל בה המועד שתלד בה ולא היה אם כן בה שכח'. גם כי לשון פקד אין ענינו זכר והעד פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ולא היו נשכחים שמה וכל שכן העשוי להם בכל יום שלא תפול בו השכחה:
השאלה הב' באמרו ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו והלא היינו יודעים שילד' אותו לזקוניו כמו שיאמר אחר זה ואברהם בן מאת שנ' בהולד לו את יצחק. ויהיה אם כן אמרו כאן לזקוניו דבור מיותר ואין לו צורך כלל:
השאלה הג' מה שהקשה הר"ן למה לא קרא אברהם שם בנו יצחק ביום מלתו וקראו כן ביום הולדו והנה השם הוא המושם והמוסכם עם הבריות וזאת לפנים בישראל תמיד ולמה זה מיהר לקרא שמו ביום הולדו:
השאלה הד' באמרו ואברהם בן ק' שנה בהולד לו את יצחק בנו ויקשה זה למה שידענו זקנתו כי הוא נמול בן צ"ט שנה ונאמר לו אז שלמועד ההוא בשנה האחרת תלד שרה כ"ש שבא הפסוק הזה בזולת מקומו אחרי זכרון השם והמילה והיה ראוי לזכרו סמוך ללידה:
השאלה הה' במאמר צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי ולא זכרה דבר מאברהם בהיות הזרות והצחוק בחקו ג"כ כמ"ש הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ששם המניעה מצד שניהם:
השאלה הו' במה שאמרה מי מלל לאברהם וזה אם מפני שבא המאמר ההוא בזולת מקומו וגם לפי שלא היה לה לתמוה מי מלל לאברהם כי הקב"ה והמלאך ג"כ כל אחד מהם מלל זה לאברהם ורש"י כתב שמי מלל הוא לשבח רומז להב"ה והרמב"ן השיג עליו שלא מצא מלת מי כי אם לבזיון מי אבימלך מי שכם מי דוד מי בן ישי. ותמהתי מדבריו שנראה ששכח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. מי ילד לי את אלה. ואלה מי גדל. מי זה בא מאדום. מי זאת הנשקפה כמו שחר ורבים כאלה:
השאלה הז' למה עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא ביום הלידה או ביום המילה כמנהגנו היום. והר"ן כתב שאז נדמה לו שהנער היה בריא וחזק ויוצא מסכנות התינוקות ואינו נכון כי אברהם יודע היה שיצחק יבריא ויחזק והאמין בה' כי ביצחק יקרא לו זרע:
השאלה הח' למה זה בקשה הצדקת שרה לגרש את ישמעאל מבית אביו בהיותה יודעת שאברהם היה אוהב אותו כאב את בן ירצה: השאלה ט' למה זה בקשה שרה שיגרש אברהם ג"כ את האמה עם בנה כי אם ישמעאל חטא בהיותו מצחק הגר מה חטאה והטעם שנתנה שרה מענין הירושה לישמעאל נתיחס לא להגר אמו כל שכן שהסכים הקב"ה בזה באמרו לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה:
השאלה הי' למה זה קרא מלאך אלהים אל הגר ודבר עמה והיא לא היתה ראויה לנבואה והנה הפעם הראשונה שדבר לה המלאך היה לצורך אברהם להשיבה אל ביתו שברחה משם אבל כאן היה די שיפקח אלהים את עיניה כמו שעשה ותרא הבאר ותשק ממנו את הנער ואם הדבור על אודות הנער שהיה בן אברהם למה לא דבר המלאך לנער עצמו שכבר היה בן י"ז שנה או יותר ודבר להגר המצרית. והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלו כלם:
וה' פקד את שרה וגומר עד ותרא שרה את בן הגר המצרית. בעבור שאמר למעלה כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. סמך אליו וה' פקד את שרה ר"ל לאויביה עצר ה' ולה שהיתה עקרה פקד אותה לשתלד. ואז"ל שהמתפלל בעד חברו נענה ראשונה לעצמו וכן היה אברהם בעבור שהתפלל על אבימלך פקד ה' את שרה אשתו. ולשון פקידה הוא באמת ביקור והשגחה כמו פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. כי מפני שהיו חושבים שהוא ית' לא היה משגיח בהם אמר להם כן. וכמוהו ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. ה' בצר פקדוך. עד שמפני זה יקראו הנמנים פקודים והמונים אותם יקראו פוקדים. ופי' הפסוק הזה שהמלאך אמר בשם האל שוב אשוב אליך כעת חיה וענין השיבה והביאה היא ההטבה שיתן לו משרה בן כי הפעל מורה על מציאות הפועל ובהיות הפעל כאן היה הפועל כאן ולזה נאמר ויהי ה' את יהושע. ויהי ה' את יוסף להיות טובתו והשגחתו עמו וזה וה' פקד את שרה שהשגיח בענינה ומה שיעד לה ולפי שיש פקידה לטובה ופקידה לרעה כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי הוצרך לפרש כאן שפקידת שרה היתה כשעשה ה' לה כאשר דבר כשנתן לה הבן אשר יעדה בו ולזה לא זכר שפקד את אברהם לפי שהקבול וההריון הוא באשה גם שהיה הדבר הזה יותר זר וקשה בבחינת שרה ממה שהיה בבחינת אברהם ואפשר לפרש וה' פקד את שרה כאשר אמר בתת לה זרע ויעש ה' לשרה כאשר דבר שילדה בן זכר ולא בת ונקרא שמו יצחק כי זהו מה שדבר אליה. ואמנם בבחינת אברהם אמר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו ר"ל שילדה לו עם כל זקנתו הבן הנזכר וזה טעם אמרו לזקוניו שלא אמר זה לרשום הזמן אשר בו ילדה כי אם להגיד שג"כ נעשה לו החסד הזה והפקידה הזאת בבחינת זקנותו. ואפשר זה ג"כ להגיד שיהיה לו יצחק בן זקונים והוא הבן המועיל לאביו העובד אותו. והצריך לו לזקוניו ויורה עם הפירוש הזה אמרו למועד אשר דבר אתו אלהים. כי זהו רושם הזמן שבו נולד לא מה שאומר לזקוניו והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שעשה אברהם בזה ב' דברים הא' שקרא שם בנו הנולד לו יצחק והתבונן אמרו הנולד לו אשר ילדה לו שרה כי הנה באו שתי ההודעות ההנה להודיע שמשתי בחינות קרא שמו יצחק אם בבחינת זקנותו שישחק וישמח עמו ועל זה אמר הנולד לו. ואם בבחינת שרה לזקנותה ועל זה אמר אשר ילדה לו שרה. אם לא נפרשוהו כן יהיה בפסוק הזה מותר רב כי אין ספק שהיה ראוי שיאמר בלבד ויקרא שמו יצחק והדבר הב' שעשה הוא שמל אברהם את יצחק בנו. ואמרו בן שמונה ימים נראה לי שחוזר לשני הדברים יחד לקריאת השם ולהכנסתו בברית ששני הדברים עשה בהיות הילד בן שמונה ימים ונתן הסבה על זה כלו באמרו כאשר צוה אותו אלהים כי הנה באה כ"ף הדמיון במלת כאשר לא להודיע איך עשה זה אלא שעשאו בעבור שצוה אותו אלהים ואמר זה להגיד שעם היות יצחק חביב מאד אצל אביו מפני שבא לו שלא כמנהג הטבעי שבעבור זה היה ראוי שיפחד מלמסרו בסכנת המילה בהיותו רך ויחיד לפני אמו הנה אברהם לא חשב זה לכלום בערך קיום מצות האל שצוהו בקריאת שמו ובמצות המילה והוא אמרו כאשר צוה אותו אלהים. והרמב"ן כתב שביום שנולד קרא שמו יצחק לפי שנצטוה עליו ובלידתו הגיע זמן המצו' ההיא אבל המיל' היה זמנה לשמונה ימים ועשאה כן. ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והותר' בזה השאל' הג' והנה סמך לזה ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו אם לקשרו במה שלמעל' ממנו שאף על פי שהי' בן מאה מל את בן זקונים זה לשמונ' ימים כדי לקיים מצות בוראו. ואמר תמיד בפסוקים האלו מלת בנו סמוכ' עם יצחק להורות כי הוא בעיניו היה הבן העקרי לא ישמעאל כמו שיספר ואפשר לפרש עוד שבא הפסוק הזה הקדמ' לספר שבחה של שרה ודעת' כי עם היות שאברהם קרא שם בנו יצחק בבחינות עצמו ובבחינת אשתו כמו שביארתי ושהי' אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק שהי' זרות רב בחקו בהולדה הנה היא לא יחסר הזרות ההוא אל אברהם כלל כי אם לעצמ' באמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כלומר שלא היה צחוק בבחינתו כי אם בבחינת'. ואפשר שכפל כל השומע יצחק לי לומר שילעגו ממנ' ממה שצחק' עם בשורת המלאך והותרה בזה השאל' הד' והה'. ואמנם אמרו מי מלל לאברהם ענינו אצלי שכאשר ראתה שרה שמלבד הליד' עוד הגדיל השם לעשות עמה חסד במה שנתן לה חלב בשדיה להניק את בנה כי זה על המעט ימצא בנשים הזקנות שיספיק הטבע לתת בהם דם חומר לעובר ובעוד שיבא לשדים מאותו דם שיתילד ממנו מזון לנולד לכן בראותם שלא היו לה שדים צומקים אבל שדים נכונו להניקו אמרה מאמר אחר מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה ר"ל הנה הליד' הקב"ה יעד עליה לאברהם אבל ההנק' לא אמרה ולא הודיעה וזהו מי מלל לאברהם שלא אמר השם ולא המלאך ולא אדם בעולם לאברהם שתהיה אפשר שתניק בנים שרה עתה שילדה בן לזקוניו. ואין ספק שהחסד הזה עשה הש"י לכבוד יצחק לשלא יניק משדי נשים נכריות בנות כנען. או יהי' פי' כי ידעתי מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה עם היות שמלל לו שילדתי בן לזקוניו ולרשום הנס הז' אמר הכתוב ויגדל הילד ויגמל כלומר שעם היות חלב שרה דק ומעט בדרך הזקנות הנה גדל הנער ויגמל כי לא נפסק חלבה עד גמלה אותו ובעבור אותו נס העצום עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק כדי לתת הודא' לאלהיו על הנס הזה ולכן לא עשה משת' על הליד' ולא על המיל' לפי שכבר יעדו עליו אלא על ההגמל וההולד' וההנק' שלא נאמר' לו. והותרו בזה השאלות הו' והז'. והר"ן כתב שבעבור שהתינוק הוא מעותד לסכנות בעוד שהוא יונק שדי אמו לא עשה אברהם המשת' אלא ביום הגמל אותו. ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(א – ז) הכפל וה' פקד וגו' ויעש ה' וגו'. שאלת הר"ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ"ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ"ט. מ"ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ"ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה:
(א) "וה' פקד את שרה". כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור"ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר' חמא במד' שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע"כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז' מקוטעין, ומ"ד שילדה לתשעה ס"ל שה' פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י"א חדשים קודם לדתה, וידעו ג"כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע"י שהתפלל על אבימלך ה' פקד את שרה, כענין מ"ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה." וה' פקד", יש הבדל בין "אמירה" ובין "דבור" כמ"ש באורך בס' התו"ה (ויקרא סי' ג') שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין "זכר" ובין "פקד", שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה' בפ' לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח"כ דבר ופירש ע"י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז"א "פויעש ה' לשרה כאשר דבר":
אלשיך
- א. וי"ו של וה' שהיא מיותרת. ואם הוא כענין כלל שבידנו לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ג) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, יקשה כי הלא אמרו רבותינו ז"ל על פסוק ה' נתן וה' לקח, מלך בשר ודם כשהוא פועל דין אינו נוטל עצה, כשהוא נותן מתנות אינו נותן עד שמתייעץ עם שריו. אבל הקב"ה כשהוא מטיב אינו עושה בית דין להמלך בו, אך כשהוא מלקה אז נמלך בבית דינו, וזה שאמר הכתוב ה' נתן, אך כשלקח וה' הוא ובית דינו נמנו, וזהו וה' לקח. ולפי זה קשה כי הלא אין הטבה כמעט גדולה מזו כי ה' פקד לשרה, ויראה כי נמלך בבית דינו באמור וה'.
- ב. למה כפל פקד וכו' ויעש וכו'. ולמה נכנס בפקידה ויצא בעשיה, ונכנס באמירה ויצא בדבור.
- ג. אומרו ותהר וכו' בן לזקניו מי לא ידע כי לזקוניו היה. ועוד שהיה ראוי שיאמר לזקוניהם.
- ד. אומרו למועד וכו' מה צורך להודיענו זה, האם היה עולה על לב יעביר המועד אשר דבר אלהים.
- ה. באומרו את שם בנו הנולד לו וכו', כי אומרו הנולד לו ואומרו אשר ילדה לו שרה מיותר.
- ו. כי אחרי אומרו וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים, אומר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו וכו', ומהראוי היה שיקדים זמן הלידה, אל המילה שהיתה לשמנה ימים אחרי כן.
- ז. אומרו ותאמר שרה צחוק וכו', אם הכוונה הוא שעל כן קראתו יצחק, היה ראוי לאומרו טרם יאמר כי אברהם קראו יצחק, וגם לייחס הקריאה אליה כאשר בלאה שקראה שם לבניה על הנוגע אליה.
- ח. אומרו ותאמר שרה פעם שנית מבלי היות דברי זולתה בנתים.
- ט. אומרה מי מלל וכו', שאם הוא לשון דבור מה זו תמיהה על אברהם מעל עצמה. הלא האיש אינו מזקין כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מז ד).
- י. כי מן הראוי יאמר מי מלל לאברהם כי ילדתי בנים, אך ענין הנקת בנים אינו מהענין.
- יא. למה עשתה עיקר הנס מהנוגע אל אברהם ולא מהנוגע אליה, ומה גם כי עקרה וזקנה היתה, ואפילו עיקר מטרון לא היה לה:
(א) אמנם הנה לאשר הערנו בפסוק ראשון לפי פשוטו מהוי"ו של וה' מה בא להוסיף. יאמר עמוד והתבונן נפלאות אל, כי בשם שסגר רחם היולדת פתח רחם העקרה, וזהו "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וכו', וה'" הנזכר בעצמו "פקד את שרה" וכו': או יאמר תדע למה היה שעצר עצר ה' בעל כל רחם לבית אבימלך ולא היה עונש אחר, להודיע כי "וה' פקד את שרה כאשר אמר" שהוא מאברהם ולא מאבימלך, כי יאמרו אם על שלקח את שרה נעצר כל רחם לבית אבימלך, ואיך להתעבר ממנו נפתח רחמה:
ובמה שהערנו שנראה הפך מאמרם ז"ל על ה' נתן וה' לקח, כי להטיב אינו נמלך בבית דינו. יאמר על דרך מאמר פסיקתא, על פסוק וה' נתן קולו לפני חילו, שאמרו וה' נתן קולו בראש השנה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. כי שם כתבנו מאין לרבותינו ז"ל שעל ראש השנה ידבר, אך הוא מאומרו וה' שהוא ובית דינו, כי איזהו זמן שהוא ובית דינו יחד הוי אומר זה ראש השנה. והוא כי כלל הוא בידינו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ויאמר בדרך הנזכר - ויתיישב בו אשר הערנו ממאמרם ז"ל כי כדי להטיב אין הקב"ה נמלך בבית דינו שנאמר ה' נתן - והוא כמאמרם ז"ל (ראש השנה יא א) בראש השנה נפקדה שרה וכו'. והנה ידוע כי יום מיוחד להיות הוא יתברך ובית דין יחד הוא ראש השנה. ובזה יאמר "וה'" כלומר בהיות הוא ובית דינו יחד שהוא בראש השנה "פקד את שרה", אך הפועל לא הוצרך אל הבית דין, כי אם "ויעש ה'" לבדו, "כאשר דבר" מאז, בלי בית דין:
או יאמר ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג ד) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ברוגז רחם תזכור, ויזכור אלהים את נח. ואוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למידת הדין, ויאמר ה' אמחה את האדם. ועל דרך זה יאמר פה, כי לרשעים הם אבימלך וביתו הפכו הרחמים לדין, "כי עצור עצר ה'" הוא מידת רחמים "בעד כל רחם לבית אבימלך". אך לצדיקים כאברהם ושרה "וה'" הוא ובית דינו "פקד את שרה" וכו', כי הדין גם הוא נהפך לו לרחמים. ובזה גם כן עלתה ארוכת הקושי שהקשינו, איך הוצרך המלכה בבית דין להטיב, הלא אין הכוונה שהוצרך בית דין כי אם שגם הבית דין היה לה לעזר ולהועיל ונהפך לרחמים:
ושמא תאמר במה נדע כי הדין נהפך לחיבה, ולא שהודה אל מדת הרחמים, מבלי שיתהפך גם הוא לרחמים, על כן דקדק בלשונו ואמר, "כאשר אמר". והוא כי בשני מקומות היתה בשורת לידת יצחק לאברהם, אחד אחר המולו ואז נאמר "ויאמר" אלהים שרה אשתך וכו' וגם נתתי ממנה לך בן וכו', ואומר "ויאמר" אלהים אבל שרה אשתך. ואחד בשם ה' היה "דבר" ה' אל אברהם וכו' לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. והנה כשנאמר לו על ידי שם אלהים שהוא מידת הדין, נאמר לשון אמירה שהוא לשון חבה, כאומרו ויאמר אלהים וכו' וגם נתתי ממנה לך בן, ובאומרו ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת וכו', ואין זה כי אם שהדין נהפך לרחמים. וזהו אומרו "וה'" שהוא ובית דינו "פקד את שרה", ולא שהודה אל בחינת הרחמים, כי אם שנהפך לו לרחמים כי הלא הוא "כאשר אמר", כי אז, האלהים לא בלשון דבור אמר, כי אם בלשון אמירה שמורה חבה. ועוד כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", והוא באומרו והנה דבר ה' וכו' לא יירשך זה וכו' שהיה שם ה' בלשון דבור. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מד ז) על המראה ההיא, וז"ל היה דבר ה' אל אברם במחזה עשרה לשונות נבואה חזון הטפה דבור אמירה וכו' ואיזו היא קשה שבכולן ר' אלעזר אומר חזון וכו', רבי יוחנן אמר דבור וכו', גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון שנאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה וכו' ע"כ. וראוי לשים לב מה זו כחו שהיה לו קושי כפול בנבואתו. אך יאמר כי גם שתי כחות של רוגז ודין נתאחדו לייעדו ייעודי טובה וברכה, אנכי מגן לך שכרך וכו' ובנך אשר יצא ממעיך הוא ירשך, ואין כח גדול מזה, שאין צריך לומר שהדין והרוגז יודו בטובתו, כי אם שגם כח הדין והרוגז יאשרוהו. ועל זה אמר "ויעש ה' לשרה כאשר" הדבר ההוא, הוא הוראת חיבת מידת הדין אליו, והוא הנרצה בכתוב כמדובר:
וכוונת הכתוב כי גם ששם לא נזכרה שרה, כי אם שיתן בן לאברהם, "עשה ה' לשרה" ולא מאשה אחרת "כאשר דבר":
עוד יתכן בכל כללות הכתובים, והוא כי להסיר לזות שפתים מבני אדם, ולהורות השגחתו יתברך כי הוא אמר ויעש, בא האלהים לבל יהרהר אדם על ה' תועה חלילה. והוא כי הנה בענין הפרשה היה מקום להקשות ולדבר ולומר, או להרהר נגד ה' ונגד משיחו, הלא הוא, כי יראה הרואה, כי היתה שרה עם אברהם מילדותה עד אחרי זקנתה ולא הרתה, ואחרי שבתה לילה אחת בבית אבימלך הרתה וילדה. מי ישמור מחסום מפי דוברי שקר, לומר כי מאבימלך נתעברה שרה. והיא רעה חולה נוגעת עד כבוד ה' אשר דבר וגם נתתי ממנה לך בן אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וכדאי בזיון וקצף נגד אברהם, וחדל מהיות לשרה אורה ושמחה, כי אם קיא קלון על כבודה. על כן לתקן הדבר בא האלהים בכתובים אלו. והוא כי שתים הנה האותות אשר עשה, להסיר מלב רשעי עם הארץ כי מאבימלך נתעברה שרה. והוא בהזכיר מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח טו) כי שרה החזירה הוא יתברך לנערותה ויעשנה בריה חדשה, וחזרה לה וסתה. כי על כן לא נתן אברהם פת לחם לפני מלאכי עליון, בהיותם באוכלי שולחנו, כי פירסה נדה עודנה לשה העיסה:
ונבא אל ענין הכתוב, אמר "וה' פקד את שרה" ולא מאבימלך חלילה, והנה בעיני הכל שני מופתים. א. היות "כאשר אמר" שהוא למועד הזה כעת חיה ולשרה בן. ב. כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", כי עשה בה עשייה ממש כי חזרה לנערותה כעושה בריה חדשה בעיני כל רואיה, ואם לא להוליד מאברהם לא היה הוא יתברך עושה פלא, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי:
(ב) ותני והדר מפרש באומרו "ותהר ותלד שרה לאברהם" וכו', כלומר הנה לך שני אותות כי ותהר ותלד שרה לאברהם כלומר ולא לאבימלך, והיחל במאי דסליק מניה, לומר האות האחד שאמרתי "ויעש ה' לשרה", פירושו כי ילדה "בן לזקוניו", כלומר כי היה לזקוניו של אברהם, ולא לזקוניה של שרה כי הלא הוחזרה אל הילדות כי נעשה בה עשייה חדשה. ומה שנאמר "כאשר אמר" שהוא האות האחר, הוא "למועד אשר דבר" וכו', והוא האות דפתח ביה. נמצאו שני הכתובים כתני והדר מפרש:
והן אלה דברי שרה באומרה "מי מלל" וכו', אלא שעשתה עיקר מאות הנערות יותר מאות המועד, כי הלא הפסוק קשה ההבנה, אך לפי דרכנו יתבאר על אופניו, כי אמרה "מי מלל" ודבר כדובר וממלל במופת חותך כי "לאברהם" ולא לאבימלך "הניקה בנים שרה", אות ומופת לעיני הכל הוא כי מה שילדתי בן הוא "לזקוניו" ולא לזקוני, כי אם שחזרתי לנערותי גלוי לכל. והוא כי הנה שני ראיות הנה, אחד חזרתה אל הנערות, והשנית היות ביום מועד. והנה מופת היותר חותך, יראה החזרה אל הנערות שהוא דבר ניכר בחוש, כי על השניה היה פקפוק מה. על כן אמרה "מי" משני האותות הוא אשר "מלל" וחתך במופת חותך שהוא "לאברהם", הלא הוא שהיתה נערה ולא זקנה כמוהו כמדובר. ונחזור אל הכתובים הקודמים:
(ג) "ויקרא" כו'. לבא אל הביאור נזכירה מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג יא) על פסוק זה, וז"ל: אמר רבי יצחק חפושיה, , "י" עשרה כנגד עשרת הדברות, "צ" תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, "ח" כנגד המילה שניתנה לשמונה ["ק" מאה הלבן מאה שנה], ע"כ. וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא, שנקרא כך על פי ה' שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק - ויהיה על מה שויפול אברהם על פניו ויצחק, או על מה שצחקה שרה, והלך לדרוש גימטריאות. אך ראה, כי אם היה על צחוק אברהם יקראנו בלשון עבר, ולא יצחק לשון עתיד. ואם על צחוק שרה, קשה, אחד כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומרו למה זה צחקה שרה וכו', ואיך יקרא את שם הצדיק בזה שיהיה הוא לה למזכיר עון. ועוד כי הוא לשון זכר. ועוד שהוא לשון עתיד, והיה שנה תמימה טרם יקרא אביו אותו יצחק. על כן דרש האותיות. ועל הכל הוא כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים כל אשר הערנו.
- א. אומרו את שם בנו הנולד לו, שהוא מיותר, כי מי לא ידע שנולד לו.
- ב. אומרו אשר ילדה לו שרה שגם זה לבלי צורך כלל.
- ג. שהקדים לספר מה שמל אותו לשמונה ימים קודם לסיפור בן כמה שנים היה אברהם בעת לידתו.
- ד. מה צורך להודיענו שהיה אברהם בן מאה שנים בהולד לו את יצחק:
על כן פירש כי הכתובים מפרשים למה נקרא יצחק, שהם על מספר כל אות ארבעתן, שהוא "י" על עשרת הדברות, "צ" על שנות שרה, "ח" על שמונת ימי מילתו, "ק" על שנות אברהם מאה. והוא כי הבן אשר יקרא לו בן, זרע לאברהם, הוא יצחק. ואין זה, רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות, מה שאין כן ישמעאל, והרי הוא כאילו לא נולד לאברהם כי אם יצחק. ועל כן על זה היה רמז הי' שהוא על עשרת הדברות, שעל כן זה הוא אשר יתייחס לנולד לו בלבד. וזהו "ויקרא את שם בנו הנולד לו", כלומר שזה הוא המיוחד לו, שהוא על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות. ועל הצ' אמר "אשר ילדה לו שרה" וכו' שהיתה בת תשעים שנה:
(ד) ועל הח' אמר "וימל אברהם" וכו' "בן שמונת ימים":
(ה) ועל הק' אמר "ואברם בן מאת שנה" וכו'. הנה כי על פי דבריו אלו יבאו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור:
אך עדיין צריך לדעת טוב טעם, מה בצע יהיה ברמז בשמו, עשרת הדברות ומספר שנות אביו ואמו ושנימול בשמונה. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה, כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז שמונת ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה בצ' של מספר שנות שרה: אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח ד) דבר צוה לאלף דור זו תורה. כי אין ראויים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש, כי על כן היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו. והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים, איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה משולל ההכנות הראויות אל הנבואה, שכלם התנבאו לא בחלום כי אם בהקיץ פנים בפנים. ודחינו תשובת האומר כי באמצעות המוכנים, שמעו הבלתי מוכנים בתשובה נצחת. אך הוא כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו להשגת נבואה כי אם זוהמת נחש כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון, ועל כן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ויוכנו כולן לנבואה:
וצורך היות כלם נביאים הוא כי רצה הקב"ה לתת לכל אחד ואחד מישראל כל התורה ולא דרך כלל, כמאמרם ז"ל (שמות רבה כט א, שיר השירים רבה א יג) שהיה הדבור מדבר עם כל אחד מישראל. וזהו שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. על כן הוצרך בל יהיה באיש זוהמת נחש, בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתברך שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתברך כי בהניח הדבר אל טבעו, היה צריך אלף דור להתיך הזוהמא, אלא שראה את בחירתם רעה, על כן סילק תתקע"ד דורות ונשארו כ"ו:
ועל כן הוצרך עשות דרך, שמה שהיה עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות. על כן עשה יתברך שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה, בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש, וגם חלב שדים כי יינק לא יהיה מתהוה מדם טומאה, רק אחרי זקנתה. כי אז גם אם פירסה נדה - למאן דאמר, אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא רק נסיי. שעל ידי שיתהוה בלי זוהמת דם נידות, בהלו נרו יתברך עלי ראשו בבטן, אשר אז מלמדים לו כל התורה, תדבק בו איכות התורה בעצם. מה שאין כן הגדל בבטן על ידי זוהמא, שהתורה רפויה בו שעל כן תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה, רצה יתברך יתהוה באופן יהיה דבק בה':
עוד הוא מאמרם ז"ל (בבראשית רבה מו ב) כי לא רצה הוא יתברך יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו, כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם, והוא שעל ידי כן יהיה עולה תמימה, שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצר הרע, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נו ה) על וילכו שניהם יחדיו, כי על כן יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק:
כלל הדברים, כי על דבר הכנתו לקבלת התורה, שהוא להתיך הזוהמא מהרה, המנגדת להשגתה, הוצרך תהיה אמו זקנה כאשר היתה בת תשעים שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים, הוצרך יהיה אברהם בן מאה שנה. וזה נרמז בשמו, כי למה שהיה עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה - שהוא רמז ראש שמו שהוא יו"ד שהיא כנגד עשרת הדברות - על ידי כן היתה שרה בת תשעים שנה. ועל כן נסמכה הצ' אל היו"ד. והח' שהוא שנימול לשמונה למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו - שעל כן בשמונה ניתן לה' ליכנס בברית מילה, כד"א בבכור שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה' - על כן היה אביו בן מאה שנה שבוטל יצרו, ולכך נסמכה ק' על הח':
ועל פי דרך זה אף אנו נאמר על דרך הפשט, שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו', אמר טעם אל המול יצחק בן שמונה ימים, ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו, וגם יהיה בזמן בחיריי וטהור יותר, כי בקטנותו בלי יצר הרע, לזה אמר "ואברהם בן מאת שנה" באופן היה משולל יצר הרע בהעשותו וטהור היה מאז, ומשולל יצר הרע כאשר בגדלו, ומוכן לינתן לה' מאז כבכור בן שמונה. וכבר כתבנו ממדרש תנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה כמוהו:
(ו) וכשמוע שרה כי קראו יצחק, חששה פן יהיה שם יצחק מזכרת עון מה שצחקה היא באומרה אחרי בלותי כו', על כן קדמה ואמרה לא כן הוא, רק כי "צחוק עשה לה אלהים" כי שמחה ה'. ומי יוכיח כי הפירוש הוא זה ולא האחר, לזה אמר "כל השומע" כו'. והוא כי בפירוש הזה נפרש אומרו יצחק לשון עתיד, על שם כי כל "השומע" יצחק. אך אם הפירוש הוא האחר, לא יצדק בו לשון עתיד כלל, והיה ראוי יקרא צחק לשון עבר. וזהו "כל השומע יצחק" כו'. וזהו מה שהשיבה על מאי דסליק מניה הוא קריאת השם:
(ז) ועל מה שנרמז למעלה שני טעמים להוכיח לכל כי מאברהם נתעברה ולא מאבימלך. על זאת עשתה אמירה בפני עצמה, "ותאמר מי מלל" וכו' לומר כי ההכרח הגמור הוא מה שנעשית נערה שהיתה "לזקוניו" ולא לזקוניה כמפורש למעלה: או שיעור הכתוב "מי מלל" והכריח היות ילד זה "לאברהם" ולא מאבימלך. הלא הוא "כי הניקה בנים שרה". הוא רבוי החלב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נג יג) שבאו כל השרות עם ילדיהן, לנסותה והניקה כל ילדיהן. ואמר כי איך הוא זה סימן שהוא מאברהם, לזה אמר "כי ילדתי בן לזקוניו" כלומר ולא לזקוני. כי החזירני ה' אל הנערות, כי זה הוראה, כי אם היה גם לזקוני, לא היה לי כל כך חלב. ובכן ודאי שלא החזירני הוא יתברך אל הנערות ללדת מאבימלך דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ותעש עיקר מרבוי החלב יותר מהכרת פניה, להיות זה ניכר לכל גם לאשר לא ראוה מתחלה ולא הכירו פניה כי פניה לא היו לה עוד, כי זה ידעו רוב העולם כי צנועה בירכתי ביתה היתה. לכן הכרה מפורסמת לכל היה ברבות החלב לה כאחת הנערות, כי על ידי כן הניקה בנים שרה. כמאמרם ז"ל שהניקה כל ילדי השרות ומלכות הבאות לה, כי היו דדיה כמעינות:
(ח) ובגלל הדבר הזה "עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". והוא בשום לב אל אומרו ויגדל ויגמל, כי איזה גדלות הוא אם אחר כן היה זמן ההגמל. אך הוא כי למה שהמופת החותך לומר כי לא מאבימלך נתעברה שרה היה מה שחזרה לנערות - שהוכר גם לבלתי מכירה מאז - על ידי רבוי החלב כמדובר. על כן להחזיק בזה אחר שויגדל הילד ויגמל - כי לא גמלוהו קודם זמנו כאשר יקרה ליולדות בימי זקנה או ספק קרוב לה, כי לחוסר חלב יגמלוהו טרם הכ"ד חדש, כי אין לאמו למלאת ספקו - אמר כי פה "ויגדל הילד" ואחר כך "ויגמל" מחמת בוריו כמאליו, שעל כן לא אמר ותגמלהו כי חלבה רב הוא מאד - על כן "עשה משתה גדול" ומפורסם. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נג י) שהוא משתה גדולים שהם כל שלשים ואחד מלכי ארץ ישראל הן ונשיהן, למען יראו כי גם אז חלב רב בדדיה, ואינה גומלת את בנה רק מחמת בוריו כי גדול הוא. ובכן יגזרו אומר הכל כי חזרה אל הנערות ולא עביד קב"ה ניסא להתעבר מאבימלך, והראיה מרוב חלב שאין זה אלא שחזרה לנערותה, וידעו הכל כי מה' יצא הדבר לקיים אשר דבר לאברהם:
ולמה שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט, הובא בתוס' שבת קל א) "ביום הגמל", ביום "הג מל" שהוא ביום השמיני שנמול בו. יתכן דאפקיה בהאי לישנא לרמוז מה שהניחה מלהניק את יצחק כדי להניק כל ילדי השרות, להראות רבוי החלב שהוא הוראה אל היותו מאברהם. ולהורות מה שחשקה להניק כל היום ילדי השרות, כי לא הניקה את בנה, אמר "הגמל" כאילו
גמלתו. וגם מפני דרשת רבותינו ז"ל (פסחים קיט ב) לרמוז שעתיד הקב"ה לגמול חסד לזרעו של יצחק וכו':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו:
ויעש ה' וגו' כאשר דבר. טעם שכפל לומר ויעש וגו', יכוין לפי דבריהם ז"ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן:
עוד יכוין הכתוב ע"פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י"ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנקובא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לך י"ז י"ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו':ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
פרק כא
וה' פקד את שרה. זהו שאמר הכתוב: "וידעו כל עצי השדה", אלו הבריות, כמא דאת אמר: "כי האדם עץ השדה". "כי אני ה' השפלתי עץ גבוה", זה אבימלך, "כי עצור עצר". "הפרחתי עץ יבש", זה שרה. "אני ה' דברתי ועשיתי", לא כאלין דאמרין ולא עבדין; "דברתי", "למועד אשוב אליך", "ועשיתי", ויעש ה' לשרה כאשר דבר. "האנוש מאלוה יצדק", וכי אפשר לו לבשר ודם להיות צדיק יותר מבוראו? "הלא אם מעושהו יטהר גבר", וכי אפשר להיות טהור יותר מבוראו? מה אלישע אמר לשונמית? "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", מה כתיב שם? "ותהר ותלד בן למועד אשר דבר אליה אלישע". דבריו של בשר ודם מתקיימין, דבריו של הקב"ה על אחת כמה וכמה! וה' פקד את שרה.
"כי תאנה לא תפרח", זה אברהם, כמא דאת אמרת: "כבכורה בתאנה בראשיתה" וגו'. "ואין יבול בגפנים", זה שרה, כמא דאת אמר: "אשתך כגפן פוריה". "כחש מעשה זית", וכי אותם המלאכים שבשרו את שרה כחשים היו? "מעשה זית", האירו פניה כזית. "ושדמות לא עשה אוכל", אותן השדים לא עשו אוכל. "גזר ממכלה צאן", כמא דאת אמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". "ואין בקר ברפתים", כמא דאת אמר: "אפרים עגלה מלומדה". חזרה ואמרה שרה: מה אנא מובדא סברי מן בריי? חס ושלום, לית אנא מובדא סברי מן בריי, אלא "ואני בה' אצפה" וגו'. אמר לה הקב"ה: את לא אובדת סבריך, אף אנא לא מוביד סבריך, אלא וה' פקד את שרה. "יבש חציר נבל ציץ", יבש חצירו של אבימלך, נבל ציצו של אבימלך, "כי עצור עצר ה'". "ודבר אלהינו יקום לעולם", וה' פקד את שרה.
"לא איש אל ויכזב" וגו'. אמר רבי שמואל: פסוק זה לא ראשו סופו ולא סופו. ראשו "לא איש אל ויכזב" וגו', "ההוא אמר ולא יעשה" וגו'? אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם, "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם, "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו: "קח נא את בנך" וגו', "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר הקב"ה למשה: "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם", "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו: "ועבדום וענו אותם", "ההוא אמר ולא יעשה". כשאמר: "למועד אשוב אליך" – "לא איש אל ויכזב", אלא וה' פקד את שרה.
וה' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה באמירה; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שאמר לה בדיבור. וה' פקד את שרה כאשר אמר, על ידי מלאך; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שאמר לה הוא. ר' יהודה אומר: וה' פקד את שרה, ליתן לה בן; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, לברכה בחלב. אמר לו ר' נחמיה: וכי כבר נתבשרה בחלב? אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה. ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: נותן אני יראתה על כל אומות העולם, דלא יהו מונין לה וצווחין לה "עקרה". ר' יהודה בשם ריש לקיש: עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין.
אמר רבי אחא: הקב"ה בעל פקדונות. עמלק הפקיד אצל הקב"ה חבילות של קוצים, והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, שנאמר: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל"; שרה הפקידה אצלו מצוות ומעשים טובים, והחזיר לה הקב"ה מצות ומעשים טובים, וה' פקד את שרה. אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה, כתיב: "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע", וזאת שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה, אינו דין שתיפקד? אמר רבי יהודה בר רבי סימון, אף על גב דאמר רב הונא: מלאך הוא שממונה על התאוה, אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו, אלא הקב"ה הוא בכבודו פקדה, שנאמר: וה' פקד את שרה.
וה' פקד את שרה, הוא וסנקליטין שלו. מה כתיב למעלה מן הענין? ויתפלל אברהם. משל למלך שהיה לו אוהב והיה מחבבו יותר מדאי, וכל מה שהיה אוהבו שואל ממנו היה עושה; וכיון שידעו כן, כל מי שהיה מבקש שררה היה בא אצלו והוא מבקש מן המלך והמלך עושה לו חפצו. ולאותו אוהב לא נתן שררה. אמרו לו בני פלטין שלו: אדונינו המלך, אוהבך זה מבקש לאחרים שררה ולנפשו אינו מבקש. אמר המלך: בדין הוא שאתן לו:
בראש השנה נפקדה שרה, רחל, חנה. מנלן? אמר ר' אלעזרף אתיא זכירה זכירה אתיא פקידה פקידה; כתיב ברחל: "ויזכור אלהים את רחל", וכתיב בה בחנה: "ויזכרה ה'", ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב: "זכרון תרועה"; ואתיא פקידה פקידה; כתיב בה בחנה: "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בה בשרה: וה' פקד את שרה.
כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה, עשה אזנך כאפרכסת. בל"ב מדות האגדה נדרשת. א' מרבוי, כיצד ברבוי? שלש לשונות, את אף גם. את לרבות כיצד? וה' פקד את שרה, אילו נאמר "פקד שרה" הייתי אומר: שרה לבדה נפקדה; כשהוא אומר "את", מלמד שכל העקרות נפקדו כמוה, וכן הוא אומר: "צחוק עשה" וגו'. כיוצא בו, "את פני מבין חכמה": אילו אומר "פני מבין", הייתי אומר לשעתו בלבד; כשהוא אומר "את", ריבה הכל לדורי דורות, וכן הוא אומר: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". גם לרבות כיצד? "גם צאנכם גם בקרכם קחו". אילו נאמר "צאנכם ובקרכם", הייתי אומר: לא נתן להם אלא צאנם ובקרם; כשהוא אומר "גם", ריבה, מלמד שנתן להם דורון משלו, לקיים מה שנאמר: "גם אתה תתן בידנו זבחים" וגו'. כיוצא בו אתה אומר: "ומתו גם שניהם"; אילו נאמר "שניהם", הייתי אומר: האשה שנתחייבה מיתה, ממתינין לה עד שתלד, תלמוד לומר "גם", לרבות את הוולד למיתה. אף לרבות כיצד? "ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו אף הוא ויכה את המים", מלמד שנעשו ניסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו, שבפעם ראשונה היתה זכות שני צדיקים עומדת, ובשניה לא היה אלא זכות צדיק אחד. וכן הוא אומר: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"; אתה מוצא ח' מופתים ביד אליהו וי"ו מופתים באלישע. כיוצא בו: "אף ברי יטריח עב", מלמד שענני מטר קשין, והבורא מטריח עליהם להספיק. יכול שאין המטר יורד כל צרכו? תלמוד לומר "אף", ריבה:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
מ"ג בראשית · כא · א · >>