מ"ג בראשית ט יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
יָת קַשְׁתִּי יְהַבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
יַת קַשְׁתִּי יְהָבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְסִימָן קְיַים בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵי אַרְעָא:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

את קשתי — הנה נתתי עתה קשת בענן. ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחילה היתה:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


את קשתי נתתי בענן. ע"ד הפשט טעם הקשת שיהיה אות, כטעם (בראשית לא) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (בראשית כא) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל הדבר הנראה המושם לפני שנים להזכיר ענין הוא הנקרא אות, כשם שמצינו שהזכיר במילה, שנאמר (בראשית יא) והיה לאות ברית ביני וביניכם, להזכיר ענין שיכנסו כל זרע אברהם בברית אמונת היחוד, כן הקשת אות להזכיר הדורות שאין הקב"ה מביא מבול לעולם. ומלת נתתי כוללת נתתי עכשו, או נתתי כבר מבראשית. ואין ספק כי אות הקשת בין שהיתה מששת ימי בראשית בין שתתחדש עתה לנח, כי אין הנתינה ההיא אלא להזכיר הדבר המותנה שלא יבוא עוד מבול לשחת הארץ, ויש לפרש מה שאמר נתתי כאלו אמר נשבעתי, כי מתנת הש"י באמירה בלבד הרי היא קיימת כשבועה, והראיה ממתנת הארץ לאברהם שאמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ומצינו כמה כתובים שמזכירין בתורה לשון שבועה, שנאמר אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, וכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ואין בעקר ההבטחה שבועה, כלל כי אם לשון מתנה. וכן אנו יכולין להבין בכאן באות הקשת, כשאמר את קשתי נתתי שהוא כאלו אמר נשבעתי, ומזה אמר הנביא עליו השלום (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. ואין בכאן לשון שבועה כי אם לשון מתנה. ואף על פי שדרשו ז"ל מכאן לאו לאו תרי זמני שבועה הוי, שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, דברי תורה נמשלו לאש ומתחלקים לכמה טעמים. ותמצא מחכמת אונקלוס שתרגם לזרעך נתתי, יהבית, וכן בכאן את קשתי נתתי, יהבית, לפי שמתנתו יתברך הרי היא קיימת כאלו כבר עברה, ובענין אברהם שכתוב בו נתתי כסף השדה קח ממני, תרגם בו אתן, ואע"פ שהיה הכסף מצוי בידו ולא היה רוצה להתחרט, כיון שלא נתנו עדיין אינו נגמר עד שיתן שמא יתחרט לפי שהוא בשר ודם, ואין הדבר כן אצל הש"י שאין חרטה לפניו, וע"כ תרגם בו יהבית, כי אף העתיד יזכיר בלשון עבר כיון שהוא מבטיח עליו.

ודע כי האות הזה איננו נראה בכל יום מעונן או בכל יום שיורדין גשמים, אך בזמן שהדור מחוייב כדי להודיע שהוא שומר הבטחתו. ותדע לך שכן הוא, ממה שדרשו רז"ל שלא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רשב"י לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו ועל זה לא נצטרכו לאות זה. וכן אמרו על ריב"ל שלא נראתה הקשת מימיו. ומזה תמצא לדורות עולם חסר הווי"ן לדרת כתיב, וסמיך לו מיד את קשתי, ללמדך שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.

וע"ד השכל הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם. וחכמי המחקר כתבו בספריהם, כי ענין הקשת ענין טבעי הוא, וכן אמרו הקשת יש לו ג' מראות, העגולה הראשונה אדומה, השניה ירוקה, שלישית אדמימות, נוטה לשחרות, והמראה השלישית הזאת יקראנה ן' רש"ד אדום מסוקי, כי הוא כמראה המוסק"ו שהוא אדום נוטה לשחרות, ואמרו כי חומר הקשת עב הוא, וסבת הוית הקשת הוא ניצוץ השמש המכה בעב הלח שהיה ממין הרביב הדק אחרי המטר ברוב הפעמים, ולכך יקבל העב שהוא שחור מראה אדום, כי כן כל מראה לבן בעוברו בשחרות יתילד ממנו בטבע מראה אדום, והמופת על זה העצים הלחים כשיבערו באש תהיה הלהב אדומה מפני שהאש נוטה למראה לובן ואדמימות, והוא עובר בשחרות שהוא העשן שהוא שחור, ועל כן תמצא הלהבה אדומה.

וממה שדרשו רז"ל את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב"ה, ומזה אמר והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו ונראתה הקשת בענן כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.

וע"ד הקבלה את קשתי מלשון קושי ודין, והוא מדת הדין, אמר שתהיה לאות ברית והאות הזה הוא המילה. ולא אמר הכתוב את הקשת נתתי בענן אלא את קשתי כדי שתהיה הקשת נחתמת באות יו"ד בסוף, וזהו שאמר בענן כלומר הידוע, כי אין הענן הזה מן העננים המריקים גשמים שהרי הקשת נראה הרבה פעמים ושמים בטהרה, אבל הוא ענן הכבוד אשר עליו אמר הכתוב (שמות טז) והנה כבוד ה' נראה בענן. וזהו שאמר ונראתה הקשת בענן כלומר, ונראתה מדת הדין בענן. ולפי שאמר הכתוב (יחזקאל א) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', דרשו ז"ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. ותעיר מחשבותיך אל המאמר הנמצא במדרש רז"ל בכתוב הזה את קשתי נתתי בענן, וזה מאמרם קשתי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן אלא קשין דפיריא.

ותן לבך להבין זה, והסתכל בחתימת הפרשה שהזכיר פעם שנית זאת אות הברית, ונתיחד לנח מאמר בזה, כי למעלה הודיע אותו ואת בניו ענין הקשת על פשוטו, וכאן גלה לו לבדו הענין על דרך הסוד, וזהו ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את קשתי נתתי בענן" סדרתי שיהיה בטבע:

" והיתה לאות ברית" בהיות הקשת כפולה כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית אשר הוא על הפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב כאמרם כלום נראתה הקשת מימיך ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "את קשתי נתתי בענן". הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א' לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ"ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ"ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ"כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז"ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

את קשתי נתתי, את קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן? אלא קשין דפירי.

<< · מ"ג בראשית · ט · יג · >>