מ"ג בראשית טז ה
<< · מ"ג בראשית · טז · ה · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט יהוה ביני וביניך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֮ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיׄךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִּין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהַבִית אַמְתִּי לָךְ וַחֲזָת אֲרֵי עַדִּיאַת וְקַלִית בְּעֵינַהָא יְדִין יְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַרַת שָרַי לְאַבְרָם כָּל עוּלְבָּנִי מִינָךְ דַהֲוִינָא רְחִיצָא דְתֶעֱבַּד דִינִי דַאֲנָא שַׁבְקִית אֲרַע וּבֵית אַבָּא וְעָלִית עִמָךְ לְאַרַע נוּכְרֵיתָא וּכְדוֹן בְּגִין דְלָא הֲוֵינָא יַלְדָא חֲרָרִית אַמְתִי וִיהַבְתָּהּ לְמִשְׁכּוֹב בְּעִיטְפָךְ וַחֲמַת אֲרוּם עַבְרִית וְיִתְבַּז אִיקְרִי בְּאַנְפָּהָא וּכְדוּן יִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי וְיִפְרוֹס שְׁלָמֵיהּ בֵּינִי וּבֵינָךְ וְתִתְמְלֵי אַרְעָא מִינָן וְלָא נִצְטַרָךְ לִבְנָהָא דְהָגָר בְּרַת פַּרְעה בַּר נִמְרוֹד דְטַלְקָךְ לְאַתּוּנָא דְנוּרָא: |
| ירושלמי (קטעים): | וַאֲמַרַת שָרַי לְאַבְרָם דִינִי וְעוּלְבָּנִי מְסָרִין בִּידָךְ שְׁבָקִית אַרְעִי וּבֵית תּוֹלַדְתִּי וּבֵיתֵיהּ דְאַבָּא וַאֲתֵית לִי עִמָךְ בְּהֵמָנוּת שְׁמַיָא עַיְילִית עִמָךְ קֳדָם פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְקָדָם אַבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִישְׁתָּאֵי וַאֲמָרַת עֲלָךְ אֲחִי הוּא מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְטְלוּן יָתָךְ וּכְדוֹן חַמִית דְלָא הֲוֵינָא מְעַבְּרָא נְסִיבִית הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתִי וִיהָבִית יָתָהּ לָךְ לְאִנְתּוּ וַאֲמָרִית הִיא תְלִיד וַאֲנָא אֵירַבֵּי מַה דְיַלְדָא דְאִתְבָּנֵי לְחוֹד מִינָהּ וַחֲמַת אֲרוּם עַבְּרַת וּבְזַיַית וְזָלַת יְקָרִי בְּאַפָּהּ וּכְדוּן יִתְגְלֵי יְיָ וִידוּן בֵּינִי וּבֵינָךְ וְיִתְמְלֵי רַחֲמִין עֲלַי וַעֲלָךְ וְיַפְרֵישׁ שְׁלָמֵיהּ בֵּינִי לְבֵינָךְ וְיִתְמְלֵי עַלְמָא מִינִי וּמִינָךְ וְלָא נִצְרוֹךְ לִבְנָהּ דְהָגָר מִצְרֵיתָא אַמְהָתָא דְהִיא מִן בְּנֵיהוֹן דְעַמְמַיָא דְזָרְקוּ יָתָךְ לְאַתּוּן נוּרֵיהוֹן דְכַשְדָאִין: |
רש"י
"אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך" — כל 'בינך' שבמקרא חסר, וזה מלא; קרי ביה 'וביניך' (ר"ל: נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה. הוא שהמלאך אומר להגר: "הנך הרה"; והלא כבר הרתה, והוא מבשר לה שתהר? אלא מלמד שהפילה הריון הראשון.
[י] וכאן מלא קרי ביה ובניך. הנו"ן בפתח והיו"ד בחיריק, והוא נוכח לנקיבה, ונגד הגר אמרה כך "בניך":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי... בֵּינִי וּבֵינֶיךָ – כָּל "בֵּינְךָ" שֶׁבַּמִּקְרָא חָסֵר וְזֶה מָלֵא. קְרִי בֵיהּ "וּבֵינַיִךְ", שֶׁהִכְנִיסָה עַיִן הָרָע בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל הָגָר וְהִפִּילָה עוּבָּרָהּ. הוּא שֶׁהַמַּלְאָךְ אוֹמֵר לְהָגָר: "הִנָּךְ הָרָה" (להלן פסוק יא), וַהֲלֹא כְבָר הָרְתָה, וְהוּא מְבַשֵּׂר לָהּ שֶׁתַּהַר? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִפִּילָה הֵרָיוֹן הָרִאשׁוֹן (בראשית רבה מה,ה).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ישפוט ה' נמנע מחייה מ"ח שנים. אמר ר' הושעיא ביני ובנך כתיב, כבר כתוב ויבא אל הגר ותהר, וכבר היה העובר במעיה, ומה ת"ל הנך הרה וילדת בן, אלא מלמד שהכניסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר רבי חנינא אילו אלישע הנביא אמרה כן ברוח הקדש דיי, ע"כ בב"ר.
אבל לפי שמצינו
וביניך מלא ויש בו שני יודי"ן, יש לדרוש שהפכה פניה כלפי הגר, ולה אמרה ישפוט ה' ביני וביניך, כלומר העובר שביך, וזה טעם שהכניסה בה עין הרע.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז"ל (ב"ר פמ"ה) וז"ל ולה שפחה מצרית שפחה מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ריש לקיש מהו דתניא מלוג אמר להון כמה דאת אמר מלוג מלוג ע"כ. הרי דהגר היתה גופה קנוייה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במס' כתובות דף ע"ט חנניה וחכמים חכמים או' ולד מלוג לאשה והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין דף ל"ט אמר רבי אשי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין ומפרש לה הש"ס בשהשיאו רבו בת חורין ע"כ. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין ע"כ, והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין, וכתב מה"ר יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס"ז וזה לשונו הבא על שפחתו עשאה בת חורין ודוקא לשם אישות אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין ע"כ. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי"ף והרמב"ם, להרי"ף (יבמות פ"ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולהרמב"ם (הל' עבדים פ"ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם אישות:
ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה ב' חילוקי דינים הא' שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והב' הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין. ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחירות הגר, והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פי' שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפי' לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו' וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו', אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפי' שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פי' אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר:
שוב מצאתי מדרש רבותינו ז"ל ברבות (ב"ר פמ"ה) וז"ל ותתן אותה לאברם אישה ולא לאחר ע"כ. הנה רז"ל דקדקו תיבת אישה שלא היה צריך לאומרה ויישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מיעוט זה למה הוצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדיין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות הא למדת שעודנה שפחתה. ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה ויש בזה שני דרכים. הא' אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחילה ועד סוף ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואילו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין (דברים, כג) לא יהיה קדש, וכן תמצא שבמשך י"ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה:
וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקיים אפי' דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצות לפי שעה. וכבר כתב רמב"ם בספר המדע בפרק ט' מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפי' רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן וכאליהו בהר הכרמל (מ"א, יח) וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולזה כשאמרה לו בא נא אל שפחתי הסכים לדברי הנביאה. וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר וה' יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכוונה שרה באומרה ישפוט השופט ביני ובינך כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפוט בינו ובינה וכו'. ותיכף הודה לדבריה ע"ה, וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו' פי' כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו':
ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא, תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וז"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד, תלמוד לומר אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ עכ"ל. פי' שלא היה צריך לומר אשר יהיו לך וגם משמעות תיבת יהיו לך דחוקה שהיה לו לומר אשר תקנה ומזה דורש אשר יהיו לך פי' תוליד אתה מאת הגוים דהיינו ישראל שבא על שפחתו, ואומרם ולא מן הכנעני וכו' פי' כי זה יש בו דין (דברים, כ) לא תחיה כל נשמה, ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפילו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישמעאל בכלל ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל. והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (כ"א י"ג) וגם את בן האמה הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו, כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, (ויצא ל') וכן אמר בשני בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בד' אמר בן שני ליעקב, הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו וכאן אמר ה' להפך בן האמה ואמר לו עוד כי ביצחק יקרא לך זרע:
ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם כי זה זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. ר' יודן בשם ר' יהודה בר רבי סימון: חומסני אתה בדברים, למה? שאתה שומע בזיוני ושותק. ר' אבא בר כהנא אמר: יבעי דיני גביך. משל לשני בני אדם שהיו חבושין בבית האסורין, נמצא המלך עובר. א"ל חד: תבע דקיון דידי! אמר: אפקוניה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "תבע דקיון דידן", כמה דאפקך הוה מפקי לי; עכשיו שאמרת "דקיון דידי", לך אפיק, לי לא אפיק. כך אמרה שרה: אילו אמרת "ואנו הולכים ערירים", כמה דיהיב לך כן יהב לי; וכדו דאמרת "ואנכי הולך ערירי", לך יהיב, לי לא יהיב. משל לשני בני אדם שהלכו ללוות זרע מן המלך, א"ל חד: אשאיל לי זרע! אמר המלך: הבון ליה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "אשאיל לן זרע", כמה דיהב לך כן הוה יהב לי; עכשיו דאמרת "אשאיל לי", לך יהב, לי לא יהב. הכא נמי, אילו אמרת: "הן לנו לא נתתה זרע", כמה דיהיב לך הוה יהיב לי; וכדו דאמרת: "הן לי לא נתתה זרע", לך יהיב, לי לא יהיב. ר' נחמיה בשם ר' אבין אמר: חימסה בפניו. ורבנן אמרי: ארבע מדות נאמרו בנשים, גרגרניות וכו' אף אוסטטניות. חמסי עליך וכו' (כדכתוב ברמז כ"ד):
אמר רבי חנן: כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה, שנאמר: ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר ר' יצחק: אוי לו לצועק יותר מן הנצעק. תניא נמי הכי: אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק:
שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם: קיר נטוי, ועיון תפילה, ומוסר דין על חבירו:
ישפוט ה' ביני וביניך, ובנך כתיב. כבר כתיב "ויבוא אל הגר ותהר", ומה ת"ל "הנך הרה"? אלא מלמד שנכנסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר ר' חנין: אילו אלישע הנביא אמרה ברוח הקדש די.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · טז · ה · >>