מ"ג בראשית א יב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאַפֵּיקַת אַרְעָא דִּתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילָן עָבֵיד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵיהּ בֵּיהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב׃
ירושלמי (יונתן):
וְהַנְפָקַת אַרְעָא דִיתְאִין עִיסְבָא דְבִזְרֵיהּ מִזְדְרַע וְאִילָן עַבִיד פֵּירֵי לִזְנֵיהּ וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ וגו'" - אע"פ שלא נאמר "לְמִינֵהוּ" בדשאים בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך ונשאו ק"ו בעצמן, כדמפורש באגדה בשחיטת חולין.

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "לְמִינֵהוּ" בִּדְשָׁאִין בְּצִוּוּיֵיהֶן, שָׁמְעוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ הָאִילָנוֹת עַל כָּךְ, וְנָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן, כִּדְמְפוֹרָשׁ בָּאַגָּדָה בִּשְׁחִיטַת חֻלִּין (חולין ס' ע"א).‏[2]

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר זרעו בו — שהזרע בפרי, וכל א' שומר מינו.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" - קיום המינין לעד והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו מפני שאיננו מעשה מיוחד כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מליחה אחת היא

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותוצא הארץ" ואח"כ הוציאה הארץ מן הזרע שנברא בה דשא עשב מזריע זרע, היינו שכבר נגמר בשולם עם פירותיהם, שסימן לגמר הפרי כל שזורעים אותה ומצמחת (כמו שהבאתי בחבורי התו"ה פ' בהר סי' ה' בשם הירושלמי) כי כל מעשה בראשית בקומתם נבראו כמ"ש בפ"ק דר"ה. ומה שלא אמר עץ פרי עושה פרי, למ"ש שר"ל שהפרי הוא הזרע נכלל במ"ש ועץ וכו' אשר זרעו בו, שבמ"ש ועץ בוי"ו החבור הוא דומה עם עשב מזריע זרע שרוב זרע העשבים הם עצמם הפרי כמו מיני דגן וקטניות, ולמ"ש שר"ל שהעץ נאכל, זה בקטנותו, אבל אח"כ העץ מתקשה ואינו נאכל כנודע, ובהוצאה שהוציאה הכל בגדולם כעצים זקנים היו העצים כולם בלתי ראוים לאכילה, וז"כ חז"ל במדרש שעברה על הצווי, ובצווי אמר למינו אשר זרעו בו, ובמעשה אמר אשר זרעו בו למינהו, ואמר למינהו תחת למינו, כי ידוע שכל האילנות הם זכר ונקבה, ולא יפתחו הנקבות את פרחם רק כשיקבלו זרע הזכר, שלפעמים ימצא בהאילן עצמו שהוא אנדרוגינוס, ולפעמים הם מחולקים, וכבר ספרו חוקרי הטבע נפלאות ה' והשגחתו בענין זה איך הכין בטבע האילנות שיבוא פרח הזכר אל קנה הנקבה, שלפעמים יהיה ע"י הרוח, ויש בע"ח מיוחדים לזה מאת ההשגחת לשאת את הפרח כנודע לקוראים בספרי הטבע, וע"ז אמר פה למינהו שהוא מין זכר ונקבה למינו ומינה, וע"ז אמר אשר זרעו בו למינהו על זרע ב' המינים, וזה נתחדש בעת ההוצאה, כמו באדם הראשון שהיה הנסירה אחר יצירתו כמו שיתבאר שם, וזה נתחדש בין בעשבים בין באילנות, וע"ז הוסיף למינהו גם בעשבים. ומ"ש וירא אלהים כי טוב הוא כמ"ש למעלה שהגם שכל הויה חדשה הוא ע"י העדר הצורה הראשונה והוית הצמחים הוא ע"י חורבן הדומם והעדר צורתו וכל העדר הוא רע, בכ"ז ראה שהוא טוב, כי בזה עלתה הבריאה למדרגה מעולה יותר:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותוצא הארץ" וגו'. אחר שאמר הכתוב ויהי כן לא היה צריך לומר כל פסוק זה, אלא הטעם הוא להשמיענו ב' דברים מחודשים אחד בדשאים ואחד בעץ, אחד בדשאים שעשו קל וחומר ויצאו למיניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין הודיענו הכתוב שלא יצאו בערבוביא ואולי כי להודיענו בא שאין להרכיב דשאים זה בזה וכדבעי רבינא במסכת חולין דף ס' וזה לשונם הרכיב דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו וכו' או דלמא כיון דהסכים הקב"ה אידיהו כמאן דכתיב בהן למינהו דמיא תיקו ע"כ. ופירש"י בד"ה לרבי חנינא וזה לשונו דאמר מדעתן יצאו למיניהם ולא נצטוו על כך, ע"כ. משמע מדבריו דהש"ם סובר כי מן הסתם נצטוו על כך והגם שלא הוזכר בפירוש סמוך לדשאים מה שאמר הכתוב למינו לבסוף חוזר על העץ ועל הדשא, והנה לפי דברי ר' חנינא בר פפא דלא אמר ה' למינהו אלא לעץ והדשאים נשאו קל וחומר השמיענו הכתוב במה שחזר לומר ותוצא הארץ שהדשאים נשאו הקל וחומר. ולמאי דסובר הש"ס אם לא היה דברי ר' חנינא בר פפא שאומרו למינו חוזר גם על הדשאים, נראה כי ישמיענו שהדשאים הבינו הדברים על בוריין שמה שאמר למינו גם על הדשאים הוא אומר, וזה לא היה מובן לנו מפסוק ראשון, והגם שאמר בפסוק ראשון ויהי כן אף על פי כן אין מובן אומרו למינו אם חוזר לכל האמור בפסוק, ובא הכתוב הב' והכריע שחוזר אומרו למינהו לכל האמור בכתוב, ומכאן אתה למד שבכל מקום שיאמר ה' כסדר הדברים הנאמרים בענין זה שפירוש דבריו הם כמו שפעלו הדשאים:

והודיענו הכ' במפעל הוצאת העץ כי הארץ לא קיימה מאמר הבורא שהוא אמר לה עץ פרי שעץ עצמו יהיה טעמו כטעם פרי והיא הוציאה עץ עושה פרי ולא כן העץ עצמו:

ואל זה אביט איך תמרוד הארץ ברוקע הארץ, ומה גם כי אין לה יצר הרע, שלא הוכיחו חכמים (ברכות ס"א) שיש לה יצר הרע כי אם לבהמה מדבעטה וכו' ופירשנוהו במקומו (בס' חפץ ה') כי לצד שהיא צריכה לחוש היצר להזקק עשה הקב"ה לה יצר המחמם אבל הארץ לא מצינו לה שיש לה יצר הרע שיסיתה למרוד מרד לעבור פי ה':

עוד יש לחקור זאת כי לא מצינו מוזכר בבריאה שאמר ה' שתוצא הארץ אילני סרק לתשמיש עצים ואנו רואים שגדלה בחינת העצים שהם בעולם אין קץ רבו מאילני פירות. ולזה אפשר לומר כי קודם קללת הארץ אשר אררה ה' היו כל האילנות עושים פירות אלא אחר שקלל האדמה נתמעט כחה ולא היו כל האילנות עושים פירות אלא קוצים ודרדרים:

אכן פירושן של דברים הוא כי הארץ דקדקה בחכמת ה' אשר יסד בה דכתיב (משלי ג') בחכמה יסד ארץ דקדקה מאמר ה' לה שתוצא עץ פרי עושה פרי שסובל ב' דרכים, האחד שיהיה העץ טעמו כטעם פריו שאז תהיה הכוונה שיהיה העץ פרי וגם עושה פרי. ומאומרו עושה פרי פירשה דרך אחר שהכוונה הוא על זה הדרך עץ פרי לבד ועושה פרי לבד פירוש עץ שיעשה פרי לבד מהראשון והם ב' מינים. וטעם שלא אמר ועושה פרי בוא"ו שלא להבין שיהיה העץ עצמו פרי ועוד לו שיעשה פרי. גם במשמעות עץ פרי יש בה ב' דרכים, הא' עץ שהוא עצמו פרי, והב' שהוא ראוי לעשות פרי והוא אינו עושה פדי, ונתחכמה האדמה והוציאה ג' מינים הנשמעים בדברי ה' לרוב זריזותה, הא' הם אילנות שעושים פירות ואין טעם עצם כטעם פרים, והב' שעושים פירות וטעם עצו כטעם פריו והוא עץ הדעת טוב ורע שאמרו ז"ל (ב"ר פט"ו) שהיה טעם עצו כטעם פריו, והג' הוא עץ שהוא דומה לעץ פרי והם אילני סרק והרי היא נזדרזה לעשות כל הנשמע, והוא שאמר הכתוב ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עושה פרי, דקדק לומר ועץ בתוספת וא"ו ללא צורך, כמו שכן דבר הכתוב בסמוך בדברי ה' שלא הוצרך לומר ועץ בתוספת ו' נתכוון הכתוב לומר מלבד שאר עצים שהוציאה הוציאה עוד עץ עושה פרי, וכאן ריבה עץ פרי שאמרו ז"ל שעץ הדעת היה טעם עצו כטעם פריו. ואפשר דכלל גם כן עצים שאינם עושים פרי שישנם בעולם לכשנאמר שהיו קודם קללת האדמה, וטעם שקלל ה' האדמה למאן דאמר על אשר שינתה אפרש במקומו בסיעתא דשמיא:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותוצא הארץ דשא. עברה על הציווי שאמר לה הקב"ה: "עץ פרי עושה פרי", מה הפרי נאכל אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא עץ עושה פרי, הפרי נאכל ואין העץ נאכל. לפיכך נתקללה: "ארורה האדמה בעבורך". רבי פנחס אומר: הוסיפה על הציווי סמכא לעשות רצון בוראה; עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פירות. ולמה נתקללה? אלא כאנש דאמר: לייטן ביזיא דהדין איינוק ארורים השדיים אשר את זה היניקו.

תניא, רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע. אי זהו חודש שהארץ מלאה דשאים והאילנות מלאין פירות? הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היה, וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ". רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים? הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה לזה, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר". ואידך, הא כתיב "עץ פרי"? ההוא לברכה לדורות. ואידך נמי, הא כתיב "ותוצא הארץ דשא"? ההוא לכדרבי יהושע בן לוי. כל מעשה בראשית לדעתם נבראו בקומתן נבראו לצביונם נבראו, שנאמר: "וכל צבאם", אל תקרי "צבאם" אלא צביונם.

דרש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב: "יהי כבוד ה' לעולם"? פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, אמרו: אם רצונו של הקב"ה לצאת בערבוביא, למה נאמר "למינהו" באילנות? ועוד, קל וחומר: ומה אם אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. באותה שעה פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם". בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתיב בהו "למינהו" לא מחוייב, או דילמא כיון שהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו דמי? תיקו. רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלתא בשבתא, וכתיב "וכל שיח השדה טרם יהיה" במעלי שבתא? מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע, ולא צמחו, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" וגו', ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רבי חנינא בר פפא הוי ליה גנתא, שדא ביה ביזרני ולא צמח. לאורתא בעי רחמי וצמח.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

מזריע זרע למינהו. ר"ת מזל שאין לך עשב שאין לו מזל למעלה:

<< · מ"ג בראשית · א · יב · >>


  1. ^ לשון הגמרא במסכת חולין: דרש רבי חנינא בר פפא: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו".
  2. ^ לשון הגמרא במסכת חולין: דרש רבי חנינא בר פפא: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו".