מלבי"ם על במדבר יט
(ב)
"א " "זאת חקת התורה", הוא ציון על כלל המאמר שמצינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי' פ"ז), ובספרי קרח (סי' מ"ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ"ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר"א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי' מ"ש בזה בפי' הספרא צו סי' כג] וה"ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר' יונתן שכתבתי בפ' בא (סי' פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר"ל שציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי"ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפ' ע"ז מן י"ג מדות דר"י:
"ב "זאת חקת התורה. הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ"ש במנחות (דף כז) ז' הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ' חקה (בפי' י' ובפ' כ"א) ופי' ר"א שמ"ש זאת חוקת מיותר לגז"ש להקיש למ"ש בפ' אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז' חוקה שם (בפ' כט) ובא להקיש שכמו שמ"ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א' בשנה (כמ"ש ביומא דף ס' בין לר"י ובין לר"נ שעז"א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ"ג ביוהכ"פ שהי' האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ"פ. אולם לפ"ז למה דקיי"ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ"ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע"כ פסק הרמב"ם (פ"א ה' י"ב) שלובש בגדי לבן של כ"ה, וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) עי' במ"ל שם, ומ"ש ריב"ז מה שעשו ידי שכחתי פרש"י בשבת (דף לד) שריב"ז היה כהן, אמנם בתוס' מנחות (דף כא ע"ב) כתבו שריב"ז לא היה כהן ומ"ש ששרתו ידי ר"ל שנעשה פרה בימיו עפ"י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב"ז מובא בתוספתא (פ"ג דפרה ופי"ז דאהלות):
"ג "ויקחו אליך, כבר אמר ביומא (דף ג') שכ"מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ"ש בפ"ד דשקלים) ורק מ"ש שיקחו אליך ומ"ש ונתתם אותה שאמר בל"ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ"ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר' יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר' יאשיה שס"ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לד שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר' יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר' יאשיה שהי' משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא"כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשתה רק פעם א' וכולו קיים לעת"ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר:
"ד "פרה שם עגל פר נקראו ע"ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אח"ד "מאלו השמות, (ומובא בפ"א דפרה ובר"ה דף יו"ד) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' ר"ח) עמ"ש ועי' במ"ל (פ"א דפרה):
"ה "פר"ה "אדומ"ה "תמימה. ר"ל תמימ"ה "באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים ב"ה "כמ"ש בסוף פ"ב ותמימ"ה "אינו תואר לפר"ה "רק תואר לאדומ"ה "דא"ל תמימ"ה "ממום דהא אמר אשר אין בה מום:
"ו "אשר אין בה מום, ת"ק סבר דצריך קרא לגופיה שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק""ו "מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה. ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק"צ וכן פסח. שם שאני די"ל זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס"ל כמ"ד דטומאה הותרה בצבור וא"כ א"א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ"ז לא רצה ללמוד הק"ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע"ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע"כ עשה הק"ו משחור ולבן שע"ז א"ל ע"ע תוכיח ולא דחה הק"ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת"ק ס"ל שטומאה דחוי' בצבור ואיסי ס"ל שטומאה הותרה בצבור וא"כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס"ל שמ"ש אשר אין בה מום בא למעט ע"ע שיש ללמוד מק"ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק"ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס"ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק"ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי"ל למ"ש הר"ש ריש פרה לחד תירוצא דלר"א גם פרה פסולה בשנים, י"ל דכן ס"ל לאיסי (ועי' במ"ל פ"א מה' פרה) והגמ' לא תפס הק"ו ממוקדשין דס"ל כת"ק דפה ויש לדחות לא א"א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב"ב ס"ל שצריך אשר אין בה מום לגופי' דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ"ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ"ש בספרא אמור (סי' נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי' הגר"א לא א"א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא"כ בפרה א"כ מה ת"ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו' וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם:
"ז "אשר לא עלה עליה עול. אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ"ל שידעינן מק"ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק"ו ועי' בסוטה שם שטה אחרת כמש"ש דפליגי תנאי בזה:
הערות
(ב) במדרש תנחומא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש"ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם ב"ו, [נ"א בשם יחיד] א"ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה ואמר לפניו יה"ר שיצא מחלצי א"ל חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר באשר הענין של פרה והחוקים והפליאות הנמצאים במצוה זו הם עומדים ברום עולם, עד שאמרו ז"ל ששלמה ע"ה אמר ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, המליצו במליצתם בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפ' זו, כי הדבר הקשה והפליאה הוא העסק האחרון אצלנו שכל ההשגות שלנו הולכים מלמטה למעלה עד שפ' פרה הוא אצלנו הלמוד האחרון, ואצל ה' הוא הלמוד הראשון כי אצלו ילך הלמוד מהקודם אל המאוחר מלמעלה למטה, אמנם מה רצו במליצתם שאמר הלכה שפרה בת שתים, ומ"ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה, הלא ר' אליעזר עתיד לפתוח במשנה ראשונה שבששה סדרי משנה תחלה, מאימתי קורין וכו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א (למ"ד שרישא ר"א הוא) ומה ענין לזה הפסוק ושם האחד אליעזר שמדבר מן אליעזר בן משה. מזה ראינו כי רז"ל דברו בזה במשל וחידה תפוחי זהב במשכיות כסף למען נבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:
וכבר באר בעל העקדה כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע"ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע"ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע"ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת, וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליו אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה"ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה"ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון המעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי"ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע"כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בשבת (דף קנ"ב) כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ"ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי' בצל"ח בברכות (דף י"ט) במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל"ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר"ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי' עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה, והיה התקנה לזה לקחת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום ולשרוף אותה לאפר, שהפרה תציין גוף החזק והעצום, ושכח החיים ממלאה אותו שע"ז מורה מראה האדומה, וישרף אותו לאפר עד שיפרד ממנו כל כח נפשי כי האפר אין בו טומאה, וכשיזה ממנו על מי שטמא ע"י חלקי הרוח הנפסד, יוציא את הטומאה, שסגולתו יהיה לשאוב כח הטומאה אל האפר הטהור, וכמ"ש במד' במשל מי שנכנסה בו רוח תזזית מביאים עקרים ומעשנים תחתיו והיא בורחת, וכן יהיה סגולה זאת באפר פרה, ומזה נתן ג"כ רמז למעשה פרה שיעשה האדם בעצמו להטהר מטומאתו אם יוכל לבטל כל כחות הנתלים בחומר ולהפשיט הנפש מן הגויה ע"י שיעשה את מלאכת האלכימיא בחייו, שהנפש ההיולאנית תשוב עצם רוחני נבדל טהורה ונקיה מתערובות החומר, שמלאכה זו עשה משה בחייו שלחם לא אכל ומים לא שתה וקרן עור פניו, כי נתבטלו כל כוחות החומר ויהיו כאפר משרפת הפרה וצדיקים כמוהו אין מטמאים וכמ"ש במד' ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת, ר"ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח לך רמז שפרת משה עומדת ר"ל מה שהוא בטל את חמרו והיה כאין וכאפר זה נשאר בקביעות, אבל יתר בני אדם שהשתדלו לעשות פרה ר"ל לבטל החומריות שלהם לא נשארה קיימת. והנה מרע"ה נפרד מן חשכת החומר לגמרי ויהי שם עם ה' כאחד מצבא המרום הרוחנים כמ"ש בסוף פ' משפטים, ואמרו במליצתם שפירש מן האשה, שחוץ מפשוטו פי' ג"כ מן האשה הראשונה שהיא החומר שהיא הזווג הראשון של האדם כמ"ש בפי' מעשה בראשית, אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהיה הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ"ש שאם ימות יחיה ועזבו את העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז"ל מתי מדבר כמו שית' אח"ז, ויש שהיה דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א"א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהיה בזה חלוקי דעות בין ב"ש לב"ה, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה' יום יום, ששמאי היה פורש א"ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עוה"ב כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל היה דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והיה אומר ברוך ה' יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים. שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב"ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר"ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה"ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב"ש פוסלים כי הם ס"ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת:
ואמרו בחידותם בפ' המוכר את הספינה (דף ע"ג ע"ב) אמר רבב"ח א"ל ההוא טעיא תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכא דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן, אמר לי דלמא שקלית מידי מינייהו אהדרינן, דגמירי דמאן דשקיל מידי מנייהו לא מסתגי ליה כו', אתי לקמי' דרבנן א"ל כל אבא חמרא, למאי הלכתא עבדית הכי למידע אי כב"ש אי כב"ה איבעיא לך למימני חוטין ולמימני חוליות, ר"ל שהאי טעיא הראה לו כת האנשים שברחו מן הישוב והתבודדו במדבריות והמיתו את חומרם ע"י חיי העוני והצער בשכנם חררים במדבר הקוטפים מלוח עלי שיח ודכאו חייתם ברעב ובצמא ובחוסר כל. וע"כ קראם בחידתו בשם מתי מדבר, כי שכנו במדבר באשמנים כמתים מן עוה"ז, וצייר אותם שנדמו כשכורים מיין, שההתלהבות הנפשי בבטול כחות הגוף יכונה במליצה כשכורי יין, שעל מליצה זו אמרו בנו"א שתויי יין נכנסו (וכמ"ש בס' שירי הנפש על פסוק כי טובים דודיך מיין, נזכירה דודיך מיין, הביאני אל בית היין), וגנו אפרקיד, שהיו פניהם פונים למעלה אל הרוחנים, ומצייר ששכבו ולא עשו מעשים בפועל, כי היה ענינם רק העיון במושכלות שזה ציור היין ופניות פנים למעלה, וראה שבעת יע - במעשה המצות ויגביהו רגליהם לרוץ בדרך המצות אז רצו במהירות כ"כ עד שטעיא רכיב גמלי לא נגע ביה, וזה כמליצת שאמרו חז"ל על פסוק את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, צדיקים שרצים לפני כסוסים על אחת כו"כ, ר"ל שאז גם צדיק הרץ במהירות לעבודת ה' שדומה כרוכב גמל ורומח בידו ללחום מלחמת ה' לא הגיע למדרגתם ולזריזותם, עפ"ז אמר שפסיק קרנא דתכלתא דחד מינייהו, כי ידוע שמצות תכלת היה ענינו שילמד האדם לצמצם תאותיו להנהגת הפרישות, כי מראה התכלת הוא המצמצם את ראות העין, אולם הצמצום התוריי הוא שיתנהג בדרך האמצעי, שהתכלת הוא הממוצע בין מראה הלבן שמפזר את הראות לגמרי ובין מראה השחור שמצמצם אותו לגמרי, כי הפרישות התוריי היא מוגבלת שישמור התרי"ג מצות שהציצית רומזות עליהם, כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' וכו' ולא תתורו וכו', לא הפרישות היוצא מגבול התוריי שיקוץ בחיים לגמרי, וע"כ כשרצה לקחת קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ר"ל להתנהג בפרישות כפי דרך מתי מדבר האלה לא יכול ללכת בו, כי הוא תהו לא דרך כי זה יוצא מדרך האמצעי שהוא הדרך הסלול לפנינו ללכת בו בחיים, וע"כ הי' מוכרח לעזוב דרך הזה שא"א ללכת בו, וע"ז אמרו לו חכמים למאי הלכתא עבדית הכי, ר"ל למה נסית ללכת בדרך מתי מדבר אלה, למידע אי כב"ש אי כב"ה, באשר נסתפקתי אם יש להתנהג בהנהגה כב"ש שהיה דעתם שטוב לפרוש מן העולם לגמרי או כב"ה שדעתם שאין לעזוב את החיים והעולם יותר מגבול התורה, היה לך למימני חוטין ולמימני חוליות, הלא ממנין החוטין והחוליות נרמז מנין תרי"ג כמ"ש הפוסקים, הרי מבואר שלא צותה להגביל את הפרישות יותר מתרי"ג מצות אשר נצטוינו ללכת בם ולא הוסיף עליהם דבר אשר לא צוה ה' אותם:
והנה נמצא לחז"ל על ענין זה אגדה נפלאה סתומה וחתומה בב"מ פרק השוכר את הפועלים (דף פ"ו), שספר שם ממיתתו של רבה בר נחמני שהיה נרדף מן המלכות, וז"ל. ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדקולא (פרש"י על גזע דקל קצוץ) וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע' אמרי טמא, אמרי מאן נוכח נוכח רבה ב"נ דאמר רבב"נ אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה פסק פומיה מגירסא, אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשי' דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבב"נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. נפל פתקא מרקיע רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה, נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו תלתא יומין ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעא יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום, המאמר הזה אשר היה לצחוק וללעג בפי כל הדוברים עתק על אגדות חז"ל הוא כולו חידה נפלאה אוצר בתוכו משל ומליצה והון יקר ונעים, ספר כי רבב"נ אחר שנרדף מן המלכות ולא יכול עוד ללמוד עם המון תלמידים ערק ואזל לאגמא, המליצה שפירש א"ע מכל עניני החומר והעולם עד שהיתה נפשו מופרדת מגופו בלתי מרגשת בעניניו כלל, ובזה אזיל לאגמא, אם כפשוטו על הפרישות מן הישוב אל המדבר כמתי מדבר הנ"ל שהם הפורשים א"ע מן הישוב, ואם לפי המליצה שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר ר"ל שפרשה א"ע מן הגוף שהוא העיר הקטנה שבספר קהלת שאנשים בה מעט, שהיא הגויה וכחותיה, אל האגם שהוא חוץ לעיר, כמו שתמצא מליצה זו בכל ספר שיר השירים שבכל עת שנפרדה הנפש מן החומר והוכנה אל הנבואה ימליץ שיצאה הרעיה הקדושה מן העיר אל המדבר כמו שכתבתי בפירושי לשיר הזה בספר שירי הנפש:
יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס, עתה מתחיל לספר ענין נפלא אשר ראו ברבה בר נחמני בעת מיתתו. הנה כשהגיע זמנו לפטור מן העולם וחכמי ישראל התאספו ועמדו סביב מטתו, ראו בו דבר חדש ונפלא מאד, שמצד אחד ראו שכל חלקי הגויה כבר מתו ופסק כח חיותם ולא נשאר חיות הגוף רק בלב ובאברים הקרובים אליו, ורבה בר נחמני העקרי שהוא נפשו [שהוא עקר אשר נקרא בשם רבה ב"נ כי הגויה אינו האדם העצמי רק הלבוש אליו או המקום או הכסא שעליו תעמוד או תשב הנפש הפנימית שהיא נקראת בשם רבה ב"נ], ע"ז יספר שרבה ב"נ הפנימי ר"ל נפשו האלהית יתיב אגירדא דדקולא, ר"ל שהגוף לפי כח הצומח שבו שמצדו נמשל לדקל ולעץ השדה, כבר מת, והדקל שלו, ר"ל גופו, כבר נקצצו סעיפיו וענפיו, וכל הדקל היינו שכל גופו כבר מת ונקצץ, ולא נשאר בו רק הגזע והשרש שהוא הלב הריאה והכבד שהיה בם עוד חיות ויתר כחות הצומח שלו כמו כח הזן והמגדל ודומיהם כבר חדלו מלחיות, ועל הגזע של הדקל הקצוץ הזה יתיב רבב"נ, ר"ל שעל מעט חיות שהיה בו עוד בשרש גופו שהוא הלב ישבה נפשו והיתה עוד בגוי', ובכ"ז קא גריס היה עוסק עדיין בתורה ולא הפסיק מלמודו, עד שמזה ראו שנפש הפנימית איננה מרגשת כלל במיתת הגויה, כי כבר היא מופשטת ונפרדת מחברתו עד שאינה מרגשת בחליו וצרתו ואבדונו כלל, ואחרי שראו בו זה החדוש איך הגיע למדרגה כזאת שהנפש תהיה מופרדת מן הגוף לגמרי עד שלא תתפעל ולא תרגיש כלל במיתתו, הלבישו דבריהם במשל ומליצה, וישאו משלם שיש פלוגתא במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת וכוונת המליצה הזאת כי הטעם מה שבהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור, כי הנגעים הם באים על ידי חטא כמ"ש ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם שרושם החטא בוקע ועולה דרך העור ועושה רושם בגוף החוטא, וכמ"ש בספרא תזריע (סי' מ"א) והיה בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממנו, וע"י הנגעים והיסורים יתעורר לשוב בתשובה וישוב אל ה' וירחמהו, ואם אחרי ההסגר ביסוריו לא פשה הנגע ולא צמח בו שער לבן זה סימן שהיטיב מעשיו ועשה תשובה, שאל"כ הרי הוא עומד במרדו אחרי היסורים וזה מגדיל חטאו שלא נכנע גם אחרי נגעים ויסורים וראוי שיפשה הנגע כפי שהגדיל את פשעיו, ואם לא פשה הרי שב בתשובה וטהר, אבל אם פשה הנגע טמא, כי זה סימן שלא עשה תשובה שלכן פשה הנגע, וכן אם צמח בה שער לבן שזה מורה שנשתרש בו הנגע עד שהזקינה וגם שיבה זרקה בו ג"כ טמא, אבל אם שער לבן קודם לבהרת אין ראיה שעמד ברשעו, אחר שלא נתחדש סימן טומאה אחר ההסגר, עפ"ז אמרו במליצתם שעתה לפי מה שראו ברבה ב"נ ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, והוא אם ימצא איש כרבב"נ אשר הפשיט את נפשו מגופו עד שנפשו לא תרגיש ולא תדע כלל מיסורי הגוף, ובכ"ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולדעת חז"ל בברכות (דף ה) ימצאו נגעים שהם יסורים של אהבה כמש"ש הא לן והא להו ואבע"א הא בצנעא הא בפרהסיא, ובכ"ז הוא אינו משים על לבו לשוב בעבור הנגעים אחר שאינו מרגיש בנגעי הגוף כלל, ובזה יפול ספק אם שער לבן קודם לבהרת או אח"כ, כי יוכל להיות שלא הרגיש ביסוריו כלל ולא ידעינן אם נתחדש השער לבן אחרי הרגישו בנגעים שיהי' טמא מצד שלא נכנע מן הנגעים, כי הלא לא הרגיש אותם ולא ידע בהם, אולם כלל מציאות זה שיוכל להפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שיהי' ספק אם קדמו השער לבן או קדמה הבהרת דהיינו שנפשו לא תרגיש כלל בנגעי גופו, יש בזה חילוק בין הקב"ה ובין מתיבתא דרקיע, ר"ל מצד הנהגת הטבע ומערכת השמים הפועלים בעולם השפל שזה נקרא מתיבתא דרקיע הוא דבר שאי אפשר, כי כפי הטבע הרכבו החמריים והצורות בקשר אמיץ וע"י תנועות המתיבתא דרקיע והמערכת שע"י יתמזגו החומרים עם צורותיהם יחויב שהנפש תרגיש בנגעי הגוף ויסוריו, ובודאי הרגיש בנגעיו ובהרת קודמת לשער לבן, אבל מצד עצם בריאת ה' שברא את האדם הראשון באופן שתפרד נפשו מגופו כמו שהי' באדם קודם החטא, יצויר זה שהנפש תתפשט מן הגוף עד שלא תרגיש ביסורין, ועז"א שהקב"ה אמר טהור, ר"ל שלפי ההנהגה הנסיית שזה מיוחס להנהגת ה' לבדו למעלה מהטבע יצויר ספק זה שהוא אומר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ר"ל אכל לפי תהלוכות הטבע והמערכת לא יצויר זה, ור"ל שזה יצויר כפי הנס ולא יצויר כפי הטבע, ובזה אמרו מאן נוכח נוכח רבב"נ, ר"ל שע"י רבב"נ נמצא הוכחה שיצויר מציאות כזה שיפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שלא ירגיש בנגעיו כלל, דאמר אני יחיד בנגעים, שרבב"נ הוא יאמר שאינו דומה לשאר בני אדם שאם יבואו עליו נגעים ירגישו בהם שני חלקיו שהם הגוף והנפש, אבל אני כשיבואו עלי נגעים אין מרגיש בהם רק הגוף לבד ולא הנפש, ורק יחיד, ר"ל חלק אחד מרגיש אותם, ויותר מזה כי גם אני יחיד באהלות, שגם בעת המות שחלקי הגוף גועים ומתים לא תרגיש הנפש במיתת הגוף ולא ירגיש רק יחיד שהוא הגוף לבד, שדרי שליחא בתרי', אח"כ הגיע רבב"נ עד שערי מות והתחיל להיות גוסס שזה סימן המות, ועז"א ששלחו את מלאך המות שימיתהו היינו שכבר התחיל למות, בכ"ז לא מצי מלאך המות למקרב ליה, הגם שהמלאך קרב אל גופו לא יכול לקרב אליו בעצמו, ר"ל אל נפשו הפנימית (כי הגוף ששלט בו המוח הוא רק לבושו של רבב"נ לא הוא עצמו ר"ל נפשו שהיא היא העקר), כי נפשו הפנימית לא הרגישה בו כלל, ומאין ידעו זאת שלא קרב אל נפשו? אומר, מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, שזה הכירו ממה שראו שגם בהיותו גוסס לא הפסיק מלמודו הרי שנפשו לא הרגישה כלל מיתת גופו. אדהכי נשב זיקא, ידוע שהלב הוא המת לבסוף, שכל עוד חייתו בו הלב חי והריאה מרחפת עליו ברוח חיים, וברגע האחרונה של הגויעה יצא הרוח מן הריאה ונשמע מן קני הריאה קול חצוצרה ברוח יוצא ומוציא קול מקני הריאה, על מליצה זו אמרו אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני, ר"ל ברגע הגויעה אז הרגישה נפשו את המות, אבל לא הרגיש כי הרוח נושב ומוציא קול בחדרי לבו רק נדמה לו כי הקול הזה בא מבחוץ. סבר גונדא דפרשי הוא ואמר תינח נפשי' דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, מזה ראו איך היתה נפשו מופשטת מגופו באופן שגם בעת מות הגויה היתה הגויה בעיני נפשו כדבר חוצה לו, ולא ידע כלל שנעשה איזה שנוי בגופו, כי ניחא נפשיה אמר טהור טהור, ר"ל שאצלו לא יצויר מציאת הטומאה אחרי מותו, כי שני חלקיו היו טהורים במותו, אחר שנפשו היתה נפרדת מגופו בעודו בחיים חייתו, לא נשאר שום טומאה לא בגופו כי לא נשארו בו חלקים רוחנים מחלקי הנפש סבוכים בבשרו שהם הגורמים טומאת המת, אחר שנתפרדו מגופו לגמרי, ועל זה אמר אשריך רבב"נ שגופך טהור, ולא יצויר בו טומאה מצד הנפש כי היתה טהורה מופשטת מכל טומאת הגויה בעודה בחיים כמ"ש ויצאה נשמתך בטהרה, וע"ז כפל ואמר טהור טהור, נפל פתקא מרקיעא רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה, מספר כי לפי מדרגת רבב"נ שהיתה נפשו מופשטה מן הגוף לגמרי לא היה ראוי שימות כי המיתה נגזרה על אדה"ר אחר החטא שהתמזגה הנפש עם הגוף עד שלא תוכל להפרד ממנו עד ימות ולזה המיתה מוכרחת, אבל רבב"נ שהפשיט את נפשו מגופו בעודו בחיים, שב אל מדרגת אדה"ר קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מן גופו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, א"כ לא היה צריך שימות, מזה ראו שמיתתו לא היה כדי שיעזוב את הגוף המעכב ומשבית את הנפש משלמותה, רק שהיה גזרת עירין מצד הגזרה הכוללת שגזר על מין האנושי בכלל, וכמ"ש חז"ל בשבת (דף נה) והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו? ומשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, והמליצו זה כאלו נפל פתקא מרקיעא ר"ל שמיתתו לא היה מחויב מצד עצמו וטבעו רק מצד גזרת שמים, שנתבקש בישיבה של מעלה ר"ל שקוראים אותו לעלות מישיבת עולם השפל אל ישיבה העליונה, כאדם הנוסע ממקום זה לשבת במקום אחר (וגם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש שתעמוד תחלה בג"ע התחתון עד שתפרד לגמרי מן הגוף אחר י"ב חדש ואז תעלה למעלה כמ"ש במק"א כי נפשו ההיולאנית נפרדה כבר מגופה ותעלה תיכף לישיבה של מעלה). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, ר"ל שאז התאספו החכמים להתעסק בדבר הזה, ר"ל לעסוק בדרך הזה שהלך בו רבב"נ שפירש א"ע מן החיים והחומר לגמרי ולעסוק אם ראוי שיתנהגו גם הם כמוהו, ולא ידעו דוכתי' ומקומו, ר"ל את מדרגתו, שכבר כתב הרמב"ם במו"נ ששם מקום הונח על המעלה והמדרגה, שלא יכלו לדעת ענין זה ומדרגתו, כי נפל אצלם ספיקות בענין הזה ולא היה להם ציור נכון לדעת מהותו. נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא, ר"ל אז נפקי לאגמא היינו שנסו א"ע לצאת מן העיר שהוא הגויה ולפרוש א"ע מכל עניני העולם והחיים, כמ"ש למעלה על ערק ואזיל לאגמא, ואז חזו צפרי דמטללי וקיימי. החכמים בחידותיהם יכנו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים, כי כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי מרומים, כמ"ש בסנהדרין הנשמה אומרת מיום שנפרדתי וכו' הריני כצפור, ובמדרש קהלת על עוף השמים יוליך את הקול, וגם המלאכים מכונים בשם זה כמ"ש בב"ר (פ"ג) בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף, ויש הבדל בין הצפרים האלה, שהשכלים הנפרדים שהם המלאכים הם קיימים בהשכלתם, כי הם תמיד שכל משכיל בפועל, לא כן השכלים המורכבים בגויות שהשכלתם יוצאת תמיד מכח אל הפועל אינם קיימים בהשכלתם, כי עוסקים תמיד להוציא שכלם אל הפועל, וזה מעלה להמלאכים, לעומת זה יש מעלה לשכל הנקשר בגויה שיש לו צל שהם משיגים השכלות התלוים בזמן ובמקום, ועי"ז משיגים מעניני העוה"ז, משא"כ המלאכים שאין משיגים השכלות כאלה, או אמור שהמלאכים לא ישיגו רק דברים הכוללים אבל אין משיגים דברים המיוחדים המושגים על ידי החושים, וכמו שהמליץ ע"ז בע"י (שער יו"ד) מ"ש במד' אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מה שבאור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שהאדם מצד שהוא בחשכת החומר הוא משיג דברים החומרים בחוש שהם דברים שבחשך ומפשיט מענינים המיוחדים השגות הכוללים, ובזה משיג גם מה שבאור, אבל המלאך שהוא באור בהיר ואין צל בינו ובין האור אינו משיג רק דברים הכוללים לא דברים המיוחדים, שעז"א שאינו משיג מה שבחשך, וכמ"ש בב"ר (פט"ז) שהקב"ה שאל לאדם על שמות בע"ח ואמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נשר וכו', ואמר הקב"ה למלאכי השרת חכמתו של אדם מרובה משלכם, שהכרת הפרטים בשמותיהם אין זה בחק המלאכים רק בחק האדם ששכלו מורכב בחומר, וזה מעלה להאדם שי"ל צל ומציל, וראו כי רבב"נ היו לו שתי המעלות שאמר ע"ז שחזו צפרי דמטללי וקיימי, היינו שכליים שיש להם צל, ר"ל שהם נתונים בחומר ועי"כ הם משיגים גם דברים חומריים ופרטים כהשגת בני אדם, גם וקיימי ר"ל שהם ג"כ שכל בפועל שעומדים על מצב אחד, כי ע"י שמפשיט נפשו מן החומר ישיג השגה פתאומית ברוה"ק כהשגת השכלים הנפרדים. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא, הנה אמרו ג' ימים לבכי וז' להספד, ר"ל שג' ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעה"ז וד' ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבב"נ א"צ הספד על הגוף כי נפרדה ממנו נפשו בחיים ונפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי, כי צריך שיספידו גם על הגוף ככל המתים, והם אחר שנפקו לאגמא שפרשו א"ע מכל עניני החומר ורצו להתנהג כרבה ולהגיע למדרגתו אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק אחד בדור והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ולכן נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום שיחזרו לעסוק בעניני עולם ובעניני בתיהם:
וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב"ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה"ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב"ש וב"ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב"ש קצו בעה"ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא היה נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כב"ש וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה"ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה"ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעת"ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועז"א כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עכ"ד, ובזה יל"פ מ"ש אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, ר"ל שאם תראה ב"ש ור"ש שאין הלכה כמותם על תבזם, ואל תהי מפליג לדברים שנאמרו בשמם, כי אין לך אדם שאין לו שעה שלעתיד יהיה הלכה כמותם ואל תאמר שא"כ יהי' שנוי בהלכות התורה, ע"ז משיב ואין לך דבר שאין לו מקום, שבעולם העליון יש מקום להלכות אלה שנאמרו לפי הסוד והרוחני וע"כ כן יהיה לעתיד כשיהיה העולם ברוחניותו:
ובזה נעמוד על המאמר תמוה לרבותינו בפ' הזהב (דף נ"ט) תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה תנורו של עכנאי וכו'. אמר ר"א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו וכו' א"ל אין מביאים ראיה מן החרוב, חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו המים לאחוריהם א"ל אין מביאים ראיה מאמת המים, חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בהמ"ד יוכיחו הטו כותלי בהמ"ד ליפול וכו' חזר ואמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצתה בת קול ואמרה שהלכה כר"א, אמר ר' יהושע לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בב"ק. שידוע שר' אליעזר שמותי היינו מתלמידי ב"ש כמו שפי' התוס' והוא היה נמשך אחר שטת שמאי שיכול האדם להפשיט את נפשו מגופו עד שיהיה כאחד מן השכליים הנפרדים מחומר כנ"ל, והחכמים נמשכו אחר שטת ב"ה שזה דבר שא"א אחר זוהמת הנחש הקדמוני שנתערבו כוחות הנפשיים עם החומר ונרכבו עמו, ועפ"ז עמדה המחלוקת בתנורו של עכנאי שידוע שהאדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר מטומאתו כ"ז שהוא שלם עד שישבר ויתבטל מתורת כלי, וכן האדם לא יטהר עד שימות ויבלה בעפר, אמנם מי שהמית את עצמו בחייו וגופו נשבר ונדכה והיה כעפר ועודו חי, זה דומה כתנורו של עכנאי שהגם שהתנור נחתך ונחלק לחוליות, בכל זה הוא מחובר ע"י החול שבין החוליות, וכן הגוף הנדכה ונשבר בכ"ז אחר שעדן הוא חי יש שאלה אם דומה ככלי שנשבר או לא, ור' אליעזר שסובר שהתנור הזה הגם שהוא עומד שלם ע"י חבור החול בכ"ז אחר שהוא מחותך לחוליות הוא טהור, וכן האדם הזה שנדכה ונשבר ע"י שבטל אותו בחייו הרי הוא כעפר ואפר ואין בו טומאה וכמ"ש רבב"נ טהור טהור, וחכמים לשטתם כשטת ב"ה שא"א שיבטל הגוף בחייו לגמרי כי כל עודו חי נחשב ככלי שלם ועודו מקבל טומאה, כי כן ס"ל בתנורו של עכנאי, ר"ל התנור של הנחש הקדמוני כי היה עיקר המחלוקת בענין הנחש הקדמוני והזוהמא והטומאה שהטיל באדם, אם יוכל לטהר אותה בעודו חי אם לא, ואמר ר' אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ואמת המים וכותלי בהמ"ד יוכיחו, הנה גוף האדם נמצאים בו שלש נפשות, שהם נפש הצומחת ונפש החיונית ונפש המשכלת, ומי שירצה לדכא ולבטל כחות גופו שיהיו כאין וכאפס והרוחניות תתגבר על החומריות צריך שיבטל כחות נפש הצומחת, כמו שהיה במשה שלכם לא אכל ומים לא שתה ופרש מן האשה שבזה בטל כח הזן והמוליד שהם מפעולות נפש הצומחת, וצריך לבטל כל התכונות והמדות הרעות שהם מפעולות נפש החיונית, כמו שהיה במשה שהיה עניו מכל האדם, וצריך לבטל הצמצום של הנפש המשכלת כי מצד שהשכל נתן בחומר כנפיו קצוצים ולא יכול להגביה עוף להשכיל השגות גבוהות באמתת האלהות ובענינים מופשטי החומר ולא להיות משכיל בפועל, אבל כשיפשיט מלבושי החומר מעליו תצא נפש השכליית ממאסרה ותשיג השגות פתאומיות גם בדברים מופשטי החומר, כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, וכבר בארתי בפ' בראשית (סי' אל"ף פסוק כו) בתורה אור שם, שרז"ל במשליהם מליצה חידות להם ע"ז, שבבריאת האדם ברא ה' שלש כתות של מלאכי השרת ונתן אצבעו ביניהם ושרפן שהוא האפשריות שנתן לאדם לבטל שלש כחות הגופנים של נפש הצומחת והחיונית והמשכלת ולדכא אותם בכח בחירתו שיהיו כאין וכאפס עיי"ש, ויסוד מוסד אצל חכמי חרשים שהקב"ה ערך את האדם כעולם קטן, אשר מצויר בו כל כחות מעשה בראשית אשר בעולם הגדול שהעולם הגדול כולו נערך כדמות אדם שכל חלקי העולמות הם אברים פרטים של האדם הגדול הזה ורוח אלהים המתפשט בכל העולמות להנהיגם ולהחיותם הוא הרוח והנפש של האדם הגדול הזה, ונגדו ברא את האדם שהוא עולם קטן כי נמצאו בו כל הכחות שנמצאו בעולם הגדול ונפש אלהות המחיה את גופו נדמה כאלהות המתפשט בעולם הגדול ומחיה כל פרטיו, וה' ערך שני עולמות האלה על אופן שהנהגת רוח אלהים חיים את העולם הגדול ימשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר"ל את גויתיהם, שאם הם מושלים על גויותיהם ומנהיגות אותם בבחירה החפשיית לדכא כל כחות הגויה תחת ממשלת הנפש כן גם בעולם הגדול יתבטלו הטבעיים לפני האלהות ואז תבוטל הטבע גם בעולם הגדול. ויתנהגו העולמות בהנהגה אלהית נטיית למעלה מן הטבע, אבל אם לא יכניעו את הגויות תחת ממשלת הנפש, והעבדים שהם כחות החומריים יתפרצו מתחת אדוניהם שהם הנפשות כן גם בעולם הגדול תגבר הטבע והנהגה הנסיית האלהית תתעלם ותסתתר ובזה יש כח להצדיקים למשול בכל מעשה בראשית, שלפי מה שתמשול נפשם האלהית על גויתם כן ימשלו על החומריים שבעולם הגדול כמ"ש ר' פנחס בן יאיר לגינאי נהרא פלוג לי מימך דלדבר מצוה קא אזלינא, לפ"ז נאמר בפרטות שמי שימשול על נפשו הצומחת בעולמו הקטן לדכא כחות נפש הצומחת תחת ממשלת הנפש, כן ימשול על כל עץ וצמח אשר בעולם הגדול, וכן אם יכניע כחות נפש החיונית שבגופו יכנעו לפניו כל בע"ח אשר בעולם הגדול, ובזה רצה ר' אליעזר לברר כי הוא הגיע למדרגה זו לבטל כל כחות גופו תחת ממשלת נפשו האלהית וכולם היו לפניה כאין וכאפס, ולברר שבטל כל כחות נפש הצומחת אשר בגויתו אמר חרוב זה יוכיח, שע"י שהחרוב ישמע פקודתו ויבטל טבעו אשר הטבע בו שיהיה מושרש במקום הזה יבורר שכבר בטל את כח הצומח אשר בגויתו והיה כאין לפני נפשו, ולברר שבטל כל כחות הנפש החיונית אשר בגויתו אמר אמת המים יוכיחו, שכבר התבאר כי שרש נפש החיונית הוא מיסוד המים, שלכן התחלת בריאת בע"ח היה ביסוד המים כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, וממה שיסוד המים אשר בעולם הגדול ישמע פקודתו יתברר כי בטל את כחות החיים ששרשו מיסוד המים אשר בגויתו, ולברר כי בטל את כח השכל ההיולאני ושלחו חפשי ממאסריו שלא יהיה עוד כשכל כלוא בחומר מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק כשכל מופשט מן החומר ומשכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ"ד יוכיחו, כי כותלי המוח המקיפים את השכל הנתון בקרבם, דומים כבית המדרש המקיף על המשכילים בתוכו שכל טוב, וכמו שהוא פרץ את כותלי בהמ"ד הקטן שהם כותלי המוח המגבילים את השכל להיות בעל גבול, והוא הרס את הגבול ונעשה שכל נפרד מן הגויה, כן שמעו כותלי בהמ"ד אשר בעולם הגדול לפקודתו ליפול ולהרוס את הגבול, ראה כי סדר את המופתים שהביא ממטה למעלה כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א"ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפש החיונית ולעצור רגשותיהם במתג ורסן כמו הגאוה והכעס ויתר המדות, וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כחות החומר העוצרים בעד שכלו שישוב משכיל בפועל בהשגה נקיה כחק השכליים המופשטים מחומר, וכן במה שימשול על העולם הגדול קל יותר שימשול על הצמחים משימשול על בעלי הרצון ובעלי חי וקל יותר שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה, וכאשר ראה ר' אליעזר שלא קבלו ראיותיו. כי הם אמרו שזה דבר שא"א בטבע שיבטל את חמרו לגמרי בעודו חי, ותנורו של עכנאי טמא, אמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ר"ל גם לפי דבריכם שאתם אומרים שזה א"א בטבע שיתבטל חמרו לגמרי עד שיהא כשכל נבדל הלא יצויר זה מצד הנס ועזר ממרום, וכמ"ש במעשה דרבב"נ שאף שמתיבתא דרקיע אמרו טמא הקב"ה אמר טהור, וע"ז יצאה ב"ק שהלכה כר"א. כי הקב"ה אומר טהור, והשיב ר' יהושע שכבר נתנה תורה בהר סיני שהגם שבהר סיני הופיעו נסי ה' ונפלאותיו כמו אלה שכל ישראל התפשטה נפשם מגופם וידבקו בשכל הנפלא אחר הר סיני יתנהגו בזה כפי הטבע שהם בעלי חומר וא"א שיפשיטו את חמרם בעודם חיים ותנורו של עכנאי טמא:
ועתה נשוב אל הענין אשר החלנו בו באשר כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא"א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת על כן פליגי ר' אליעזר וחכמים שר"א אומר פרה בת שתים וחכ"א פרה בת שלש, וכ"א הולך לשטתו שלדעת חכמים שהוא כשטת ב"ה, שא"א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס"ל דגם מי שירצה לעשות הפרה היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פו"ר ועשה את המוטל עליו לישוב העולם כי לא תהו בראה, וע"כ אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן שא"א שתלד קודם שלש, וע"כ א"א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו"ר, ור' אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו"ר, וע"כ אמר שה"ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים, והשי"ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו"ר לדעת ב"ה שס"ל שמצות פו"ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב"ש כמ"ש ביבמות (דף ס"ב) א"כ פסק הקב"ה כשטת ב"ש. והודיע למשה שיעשה הפרה ר"ל הפרישות מן העולם קודם שקיים פו"ר דהיינו כב"ש וכר"א שפרה בת שתים, על מליצה זו אמרו שבשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה אומר פרה בת שתים, ר"ל שכן פסק ממה שא"ל שיעמוד במרום פרוש מן העולם קודם שקיים פו"ר, וע"ז המליצו שמשה שאל ע"ז והלא העליונים והתחתונים ברשותך. ר"ל הלא תכלית בריאת האדם היה לחבר בו העולם העליון עם העולם התחתון, ע"י קשור הנפש שהיא מהעולם העליון עם הגוף מהעולם התחתון כמ"ש במד' שבראו חציו מן העליונים וחציו מן התחתונים, ואתה אומר הלכה בשם יחיד, ר"ל ואיך תצוה שיפשיט האדם מעליו את לבושו החמרי עד שיבוטל החבור הזה של עליונים ותחתונים וישאר יחיד, ר"ל הנפש לבדו מופרדת מן הגוף וכן לגי' ואתה אומר הלכה בשם ב"ו ר"ל שישאר ב"ו יחידי מופרש מן הנפש, והשיב לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. שיהיה צדיק א' שיעלה מעולם החומריי אל העולם הרוחני שהוא עולמי, ויהיה דומה כמלאכים העומדים ברום עולם ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה. ר"ל שהוא יבטל את גופו ויתטהר מטומאת הגויה בעודו בימי נעוריו, גם קודם שיקיים השארת המין, שתחלת ענינו יהיה לפתוח בפ' פרה שמצא בטול החומר ועזיבת העולם, ומשה בקש שצדיק כזה יצא מחלציו כי נדמה לו בפרישות ובקדושה, עתה בארו חז"ל פתרון חדתם ומליצתם במ"ש הה"ד ושם האחד אליעזר ר"ל שספור הזה המליציי יסדוהו המושלים על מ"ש ושם האחד אליעזר, שמבואר שמשה לא היה לו זכר ונקבה שני זכרים שעדיין לא קיים פו"ר ועלה למרום לפרוש מן האשה והגויה והעולם שהוא המליצה בפרה בת שתים וע"ז יסדו הספור הזה המליציי:
(ג) "ח ""ונתתם אותה אל אלעזר הכהן". כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח"ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני סתם בלא כנוי, כמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ובכאן שפעל ונתתם גומר פעולת פעל ויקחו אצ"ל מלת אותה, ופי' שבא למעט פרה אחרת ר"ל פרה אחרת בכ"ג ולאידך תנאי גם בכהן הדיוט, כמו שמפ' ביומא (דף מב ע"ב) וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) כפי מה שהגיה הגר"א ז"ל:
"ט "והוציא אותה. מלת אותה מיותר (כנ"ל סימן הקודם) ובא ללמד שיוציא אותה לבדה, ולפ"ז אסור להוציא חמור ות"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ומותר להוציא חמור (יומא דף מ"ב), ומ"ש מחוץ למחנה היינו חוץ לג' מחנות כמו שלמד ביומא (דף סח):
"י "ושחט אותה לפניו. ממ"ש ושחט ידעינן שאם נתנבלה פסולה כמ"ש בחולין (דף כט ע"ב) וממ"ש ושחט אותה ולא אמר ושחטה שבא תמיד למעט (כמ"ש באה"ש כלל קנ) ממעט שלא יעשה עם השחיטה מלאכה אחרת כגון חתיכת דלעת ושלא ישחט אחרת עמה כן מצאתי ברש"י חולין שם (ולא כהגר"א שהגיה זה בסוף המאמר אחר ואלעזר רואה), ומ"ש ושחט לפניו מפרש כשמואל ביומא (דף מ"ב) שישחט אחר:
(ד) "יא ""ולקח אלעזר הכהן". תואר הכהן מיותר שכבר אמר אלעזר הכהן וידעינן שאינו אלעזר אחר ובא לדייק שיהיה בבגדי כהונה, כשם הבא כפול שבא בדיוק עי' בז"א:
"יב "ולקח הכהן מדמה באצבעו והזה. הנה בפר כהן משיח כת"יב "ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ולמד שם בספרא דלקיחה הוא בכלי. וכן בכל חטאת דכת"יב "בהו מדמה באצבעו ובכאן למד מלשון זה שמצותו מצות יד, וכבר התפלא בזה הראב"ד (בפ"ג מה' פרה) רק שיש הבדל בין דם הבא לכפר על מזבח שבזה למד דבעינן קבלה בכלי, אבל דם פרה שבא להכשיר יש לדמותו לשמן של מצורע שבא ג"כ להכשיר שמקבלו בידו, ואין לדמותו לדם האשם שמקבלו בכלי ובידו, דשם מה שמקבל בכלי הוא דם המזבח שבא לכפר אבל הדם הבא להכשיר מקבל בידו, (וז"ש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר והגר"א גורס לוג שמן טעון ז' הזיות ופרה טעון ז' הזיות) וא"כ מ"ש ולקח מדמה באצבעו ע"כ פי' שגם הלקיחה תהיה בידו, עי' בגמ' זבחים (דף כד) ומנחות (דף יט) אמר אביי במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי ועמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רע"ב). אך יקשה א"כ למה כתב כלל ולקח באצבעו לכתוב רק והזה מדמה באצבעו ונדע משמן של מצורע שלוקח בידו, ע"ז משיב שאז נדמה לשמן שנתן מכלי ליד, ויותר נראה לפרש שמ"ש ולקח אלעזר הכהן בכהונו מדמה באצבעו מצותה מצות יד, הכל מאמר א' ולמד שהוא מצות יד ממ"ש הכהן היינו שיקח בגוף הכהן לא בכלי, ופי' בכהונו בגוף הכהן וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי' ע"ח) ממ"ש הכהן ומלק שתהיה מליקה בעצמו של כהן:
"יג "את אצבעו. בכ"מ נאמר אצבעו סתם רק במצורע אמר וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו ומשם למדו שאצבע הנאמר בכ"מ היא המיומנת שבימין, ודרך הלמוד הזה התבאר בס' התו"ה ויקרא (סי' ריח) בפרטות עיי"ש:
"יד "והזה וגו' אל נוכח פני א"מ. הפנים הוא הצד שבו הפתח שצד המזרחי קרוי פנים על שהפתח שם (כמ"ש רש"י בזבחים דף סב), וכן מבואר מלשון זה שרק אם הוקם המשכן ומכוסה ביריעות וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' מד):
"טו "והזה מדמה, כבר בארתי זה באורך בהתו"ה ויקרא (סי' ריז) שכ"מ שכפל לכתוב בהזיה שנית והזה מן הדם בא ללמד שצריך לטבול אצבעו על כל הזיה עיי"ש באורך:
"טז "שבע פעמים לפני ה'. מ"ש לפני ה' בא כדי לדמותו למ"ש בפר כהן משיח שבע פעמים לפני ה' דשם מעכב, ובמנחות (דף כ"ז) אמר דבפרה מעכב דכתיב חוקה:
(ה) "יז ""ושרף את הפרה", היה לו לומר ושרפה, רק שבא ללמד שישרוף את הפרה לבדה ולא יעשה עמה מלאכה אחרת, והיה יכול ללמוד זה בדין משחיטתה רק שמלמד שמן השחיטה עד השרפה מלאכה פוסלת, אך היה די שיאמר ושרף אותה והיינו דורשים אותה לבדה, כמו שדרשינן מ"ש ושחט אותה, ולמה חזר שנית שם הפרה, אמרו חז"ל שבא למעט פרים הנשרפים, שהייתי טועה ללמוד מק"ו מפרה שמלאכה פוסלת בהם והיתי לומד שפוסל בהם בין בשחיטה בין בשרפה, וע"כ אמר ושרף את הפרה לא פרים וממילא ידעינן ג"כ שאין מלאכה פוסלת גם בשחיטתם דאין ללמוד ק"ו מפרה דיש לדחות מה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה וז"ש ת"ל ושרף את הפרה ושחט אותה (כן גירסת הגר"א) ר"ל שע"י המעוט בשרפתה ידעינן שגם מ"ש ושחט אותה הוא רק פרה לא פרים הנשרפים דאין ללמוד עוד שחיטתן ק"ו מפרה, דמה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה ודוק היטב כי קצרתי, ומ"ש שיהיה אחר שוחט ואלעזר רואה, בהכרח שמזה ידעינן ג"כ היסח הדעת כמ"ש ביומא (דף מב) לשטת שמואל שהספרי כוותיה:
"יח "ואת בשרה ואת דמה על פרשה. בכל השרפות לא נזכר רק עור ובשר ופרש לא את הדם (כמו שמות כט יד, ויקרא ד' יא, ח' יז, ט' יא, טז כז) בכל אלה לא הוזכר הדם כי זרק אותו על המזבח ופה הזכיר שישרף הדם, וממ"ש את דמה על פרשה, מלמד שיהא הדם במקומו כמו הפרש, וא"כ הדם הנשאר מן ההזיה צריך שיחזירנו למקומו אל הצואר לדעת הת"ק, ור"נ ס"ל שא"צ לזה רק יקנחנו בגופה של פרה, כ"ה גירסת הר"ש והגר"א מחזיק הגי' הישנה הדם כ"ש לא יחזיר ואם החזיר פסול כיצד עושה מקנח ידו בגופה של פרה ולא גרס ר' נתן אומר, ובמ"ש שמקנח ידו בגופה של פרה ולא אמר כמ"ש במשנה (יו"ד פ"ג) גמר מלהזות מקנח ידו, משמע כמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"ב) שעל כל הזיה מקנח בגופה של פרה, שלא כמ"ש בזבחים (דף צ"ג) ומנחות (דף ז' ע"ב) שמקנח בשפת מזרק, ונראה שהרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא אלא אצבעו במה מקנח בשפת מזרק לא קאי על הזיות פרה שכבר אמר לא גמר מקנח אצבעו שפי' ג"כ בגופה של פרה, רק שקאי על הזיות חטאת כמו שמשמע בזבחים (דף כה), כי אאל"פ על הזית פרה שהלא מקבלו בידו ואיך יקנחנו בשפת מזרק:
"יט "ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה. היה די שיכתוב ושרף את הפרה לבד והכל בכלל, רק שאז הייתי אומר שדי אם נתנה כולה על המערכה ואם פקעו חלקים מעל המערכה א"צ להחזירם שכן גם גבי עולה צריך למוד לאהדורי פוקעים בזבחים (דף פג ודף פו) לכן פרט פרטיו להורות שצריך שישרפו כלם, אבל עצם לא פסול מדלא חשיב גם עצמות. ומ"ש בכזית יחזיר נדחקו המפרשים ואנכי הגהתי ראב"ש אומר עפ"י התוספתא (פ"ב) פקע מעורה מבשרה ומשערה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסול, ראב"ש אומר כזית מעכבת פחות מכזית אינה מעכבת, פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה א"צ להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשרפתה והרמב"ם פסק כראב"ש:
"כ "ושרף וגו' ישרוף. מה שכפל פעל ושרף וס"ל לת"ק שבא להורות ישרף מ"מ אף שלא נשרף כולו רק רובו, וכמ"ש באילת השחר (כלל קו) בדיני כפילת הפעל שלפעמים יכפול את הפעל ללמד שדי בכל אופן שיעשה הפעל וזה קורא רבוי אחר רבוי ותבין זה עפ"י הכלל שהתבאר באילת השחר כלל רל"ז ור"י ס"ל שבא להוסיף שיעסוק בשרפה ויוסיף עצים וגירסתי הוא כגי' הגר"א שמחק מ"ש [דברי ר"י רע"א] כי זה סותר למ"ש בסי' כג עמש"ש:
(ו) "כא ""ולקח הכהן עץ ארז ואזוב". מ"ש נאמר כאן לקיחה נשנה בספרי לקמן (בס' ס"ב) על (ולי"א) [ולקח] אזוב ר"ל שלמד מפסח מצרים דכתיב אגודת אזוב ואין אגודה פחות משלשה קלחים (כמ"ש בפי"א דפרה משנה ט') וכמ"ש התוס' בסוכה (דף י"ג) וי"ל שלמד שיכרוך הג' מינים זב"ז כמ"ש במשנה י"א פ"ג דפרה כרכן בשירי הלשון ונראה שלמד מלקיחה דגבי מצורע ששם יש למוד ע"ז כמ"ש בפ' מצורע (סי' כ"א):
"כב "עץ ארז ואזוב ושני תולעת. מ"ש עץ שומע אני כל עץ נשנה ונתבאר היטב בספרא מצורע (סי' יב), ומ"ש אזוב ולא אזוב יון (שם סי' י"ד), ומ"ש ושני תולעת ששינתו תולעת (שינתו פעל משם שני) שנעשה שני ע"י התולעת בארתי שם (סי' יג):
"כג "והשליך אל תוך שרפת הפרה. ת"ק ס"ל כת"ק הנזכר (בסי' כ') משיצית האור ברובה שאז נקרא עדיין בשם פרה ונקרא ג"כ שרפת כי נשרף רובו, ור"ע ס"ל שהשעור הוא משתבקע שיוכל להשליך לתוך בטנה, ובזה מבואר שלמעלה צריך לגרוס כגי' הגר"א שמחק רע"א שא"כ ר"ע סותר א"ע שמ"ש התוי"ט ודייק מן לשון הרמב"ם שגם ר"ע ס"ל משיצית האור ברובה, הנה ממ"ש הרמב"ם בפ"ב סוף ה"ב שאפילו קרעה בידו כשרה משמע יותר שס"ל דפליגי ופסק כהת"ק רק שס"ל שלכתחלה צריך שיבקע עיי"ש היטב:
(ז - ח) "כד ""וכבס בגדיו הכהן". מדבר במשליך את האזוב שהוא כהן ופה אמר ואחר יבא אל המחנה ולא אמר זה בשורף ובאוסף שלמדינן מפה, ותבין זה עפ"י מה שבארתי בפ' אחרי (סי' סו) שלא הזכיר בכל הטומאות שאח"כ יבואו אל המחנה כי הוא דבר שאצ"ל דהא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' לבד במשלח את השעיר ובשורף פרים ושעירים הנשרפין ובפרה מפני שיש לטעות שכל אלה אינם משום טומאה רק גזרת מלך עיי"ש, וא"כ אחר שגילה באחד מעסקי פרה שאסור לבא אל המחנה ידעינן שה"ה בכלם וז"ש אף להלן אסור לבא אל המחנה ר"ל בשורף ובאוסף, ומ"ש וטמא הכהן עד הערב נכתב שלא במקומו שצ"ל וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה, ופי' בספרי מפני שבמשלח את השעיר ושורף פרים ושעירי יוהכ"פ שכתוב ואחר יבא אל המחנה לא כתוב שם שטמא עד הערב, ולכן כתב פה וטמא עד הערב לבסוף ללמד שהוא למוד כולל לכ"מ שכתוב ואחר יבא אל המחנה היינו שקודם לזה יטמא עד הערב (וז"ש אף להלן עד הערב), ומ"ש והשורף אותה יכבס בגדיו הוא מיותר כי שרפת כל הפרה הוא ק"ו משרפת עץ ארז ואזוב שהוא רק חלק ממנה, וע"כ פי' שמלמד שכל מה שעוסק עד השרפה מטמא בגדים:
"כה "והשורף אותה. כבר התבאר באה"ש (כלל קנ) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את יש בו דרוש ומעוט שהי"ל והשורפה וממעט השורף בגד מנוגע שמצותו בשרפה:
"כו "יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. נכתב כפול להקיש מים שטובל בהם בגדיו למים שטובל בהם גופו, וכבר העיר בז"א דמחטין וצנורות א"צ מ' סאה וי"ל לדעת הרשב"א גם באדם מעין מטהר בכ"ש (עמ"ש בפ' שמיני סי' קמ"ד) ויל"פ בהפך שאדם טובל בראוי לו היינו במ' סאה שגופו עולה בהם וכלים בראוי להם היינו בכ"ש והוא עפ"י הכלל באילת השחר (כלל קל"ח) שהשם הנשנה אינו השם הראשון:
(ט)
"כז ""ואסף איש טהור", ר"ל שלאסיפת אפרה א"צ כהן. והנה התבאר אצלי בכללים שכ"מ שכתוב שם איש י"ל שהוא שם המין וממעט אשה, וכן גם קטן אינו בכלל איש ששם
איש מציין הגדלות, עוד בארתי בכללים שבמקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה כמו איש דמים איש מרמה, איש עני, איש צדיק, וכמ"ש מצורע (סי'
מ"ג) ובאילת השחר (כלל רנ"ז) עוד בארתי שם (כלל ס"ג) שהתארים שהם קנין האדם יבואו בלא מלת איש כמו צדיק חסיד עור פסח טהור טמא, וכשבא מלת איש מורה איזה כוונה
(ועמ"ש בפ' תזריע סי' ק"נ ע"פ איש צרוע)
וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש פה איש טהור אינו ממעט אשה כי אינו שם המין כי בא לחבר התואר אל המתואר וז"ש טהור להביא את
האשה, ר"ל שתואר טהור הנלוה לשם איש מגלה שלא בא להוראת המין, ומה שאמר איש טהור ולא אמר טהור בא להוציא את הקטן, ור"ע ס"ל שידעינן להוציא קטן ממ"ש והניח
מחוץ למחנה שמציין איש שיש בו דעת להניח במקום משומר, וא"כ היל"ל ואסף טהור, ע"כ יש למעט אשה ממלת איש שהוא למותר, אולם הגר"א הגיה כשטת הגמ' (יומא דף מ"ג)
רע"א ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח וכו', ולפ"ז ר"ע כר"י בעקר הדין רק ס"ל שצריך שם איש שאם יאמר
טהור לבד נפרש כהן טהור, וגי' זו עיקר:
"כח "ואסף איש טהור. כבר בארתי באילת השחר (כלל שט"ו וכלל ש"ך) שהשמות הבאים ביחוס כמו קדש חול טמא טהור יש בהם מדרגות, יש טהור לחולין ויש טהור למעשר ויש טהור לתרומה ויש טהור לקדש ונלמד בכ"מ מענינו, וס"ל לר' ישמעאל, שעל שיהיה טהור לא טמא א"צ קרא דיש ק"ו ממזה, דס"ל הסברא שיותר יש לדקדק באוסף מבמזה, וע"כ מ"ש פה שיהיה טהור ר"ל טהרה מכל טומאה, ר"ל טבול יום שנטהר קצת למעשר ואינו טמא לכל כי טהור למעשר, ור' נתן ס"ל כר"ע לקמן (סי' ס"ג) על וטבל במים איש טהור שס"ל שמזה חמור מאוסף, ואין ללמוד ק"ו אוסף ממזה רק מזה מאוסף, לכן ס"ל שטהור שבכאן צריך לגופיה שלא יהיה טמא וטהור הנאמר גבי מזה מיותר ומלמד שיהיה טב"י ופה מלמד שטב"י כשר מן טהור שנאמר גבי מזה, והגר"א גריס טהור טהור למעשר וטמא לתרומה ולהלן הוא אומר וטבל במים איש טהור אמר ר"ע למה נאמר עד שלא יאמר י"ל בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור הא מת"ל טהור טהור מכלל טומאה ואיזה זה טב"י נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור למעשר אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור למעשר והשאר נמחק:
"כט "את אפר. כן נקרא כשנעשה אבק, ותחלה נקרא אוד או גחלת וכדומה, והגר"א גריס מכאן אמרו שחור שיש בו אפר כותשין אותו ושאין בו עפר מניחין אותו עצם בין כך ובין כך היה נכתש, והוא בפ"ג דפרה מי"א עיין מפרשים שם:
"ל "והניח מחוץ למחנה. הוא החלק שניתן בהר המשחה, ומ"ש והיתה לעדת בני ישרא"ל "למשמרת הוא החלק שמסר לסנהדרין שהם נקראים עדה כמ"ש ויקרא (סי' רמ"א) לקדש ממנו פרות אחרות וזה ניתן בחיל, וגם אמר למשמרת למי נדה הוא החלק שנמסר לכל משמרות להזות ממנו על הטמאים ומובא בפ"ג דפרה מי"א ועי' בתוי"ט שם פירושים שונים:
"לא "במקום טהור. המקום מציין ההיקף שבו יעמוד המתקומם, ש"לא "ימצא שם טומאה אעפ"י שהוא נתון בכ"ח המוקף צמיד פתיל כמ"ש בפרה (פ"י) וברמב"ם (פי"ד) ועמ"ש ויקרא (סי' רל"ה):
"לב "והיתה לעדת ב"י למשמרת למי נדה. כבר למד (בסי' י"ז) שהמלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר ואחר שתעשה עפר אין מלאכה פוסלת בה (כמ"ש בסוף פ"ד דפרה), וא"כ מ"ש והיתה לעדת ב"י למשמרת א"א לפרש על האפר, ועוד שאם ר"ל על האפר היל"ל והיה, שהאפר לשון זכר, וממ"ש והיתה שמוסב על הפרה מורה שר"ל ששמירת הפרה יחול עתה על מי נדה, שמצד שיתהוה מהם מי נדה דהיינו מי הזיה צריך משמרת לשמור את המים שלא יעשה בהם מלאכה שאז ראוי לתת בהם האפר לקדש, והדין הוא שאחר שנתן לתוכם את האפר אין מלאכה פוסלת כמ"ש הרמב"ם (ריש פרק ז') שהוא מדברי קבלה, כי היל"ל משמרת מי נדה בלא למ"ד, והלמ"ד מורה שמוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, שאחר שהם מי נדה אין צריכים משמרת וע"ז סיים ת"ל למי נדה כבר הם מי נדה, כ"ה בילקוט ובר"ש ורמב"ם ועי' בפי' המשניות להרמב"ם תמצא מפורש כמ"ש:
"לג "והיתה למשמרת, ס"ל לר' יהודה וריה"ג שאם הם במעי פרה בטלו מדין מי חטאת דאינם משומרים עוד וכמ"ש בפרה (פ"ט מ"ה) ועי' בפסחים (דף י"ז), ומאמר זה מובא בתוספתא (פ"ב דמקואות) ושם איתא שר"ש בן ננס היה דעתו כר"ע ור' טרפון כריה"ג עיי"ש והגר"א העתיק כגי' התוספתא:
"לד "חטאת היא. למד שיש בה חומרות של חטאת שמועלים בה, וששלא לשמה פסולה, ושאין לשרפה בלילה, ונמצא עוד דברים שיוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה (כמ"ש פ"ב מ"ב) ומפ' בע"ג (דף כ"ג ע"ב) דחטאת קריא רחמנא, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה (פ"ד מ"א), ובמ"ש שמועלין בה עי' בתוי"ט (פ"ד מ"ד):
(י) "לה ""וכבס האוסף". בארו שיכול ללמדה מדין משליך את האזוב רק שאין עונשין מה"ד, ד"א שמלמד שאף שלא נגע באפר פרה מטמאה מדין משא, וי"ל שנ"מ אם נתערב אפר פרה באפר מקלה ובטיל ברוב שאז אף שאין מטמא מדין מגע מטמא מדין משא כמ"ש בבכורות (דף כג): "לו "והיתה לבני ישראל, כבר בארתי ויקרא (סי' קצ"א) בארך כ"מ דכתיב ב"י צריך ריבוי על גרים, ומ"ש לחקת עולם שינהג לדורות התבאר באורך בפ' אמור (סי' סו) עיי"ש:
(יא) "לז ""הנוגע במת". פי' חז"ל שנוכל ללמוד בק"ו רק שאין עונשין מה"ד, ועי' מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת ובכ"מ שם, והגר"א בכאן ובכל המקומות שנמצא כזאת במכלתא ובספרי שאין עונשין מה"ד מחק אותו, כמ"ש בפ' משפטים סי' קט"ז וסי' קכ"ח ובפ' נשא על וענבים לחים ולקמן על וכל אשר באהל ובפ' מטות על וכל אשה וכו' הרוגו, ובפ' מסעי על ואם בכלי ברזל הכהו, וקשה למחוק בכל מקומות האלה, ובכ"ז יפלא ג"כ שבמקומות אין חקר מקשה והלא דין ואינו משיב שבא ללמד שאין עונשין מה"ד, וצ"ע:
"לח "לכל נפש אדם, זה מבואר עפמ"ש בחולין (דף ע"ב) ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאו' מנ"ל, א"ר אושעיא אמר קרא הנוגע במת בנפש אי זה מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה, ור' ישמעאל האי מבע"ל לרביעית דם הבא מן המת שמטמאה, שנאמר הנוגע במת בנפש אי זה נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם, ור"ע לטעמיה דאמר רביעית דם הבא משני מתים מטמא, ובמ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה ממלת כל, וס"ל לר' ישמעאל שמרבה רק גוף הנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין לא דמו דהא כתיב הנוגע בנפש שלדעתו הוא רביעית דם ונפל שלא נתקשרו אבריו אין בו רביעית, ור"ע לשטתו שס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש היינו נפל, ס"ל שמטמא גם בדמו אף שאין בו רביעית, דלדידיה גם גדול א"צ רביעית ממת אחד, וא"כ בכלל נפש אין נכלל רביעית, וז"ש באהלות (פ"ב מ"ב) דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהוא וחכמים אומרים רביעית:
(יב) "לט ""הוא יתחטא בו", היל"ל יתחטא בה, ר"ל בהפרה כמ"ש והיתה למשמרת, חטאת היא, שתפס לשון נקבה על הפרה, רק שר"ל שיתחטא בהאפר, שזה מציין אחר שנעשה כתקונו להיות מי הזיה שאז לא נקראו המים על שם הפרה רק על שם האפר שניתן בם: "מ "הוא "יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, יטהר, מלת יטהר הוא תולדות התנאי שע"י החטוי ג' וז', יטהר, אבל הלא יל"פ שתולדות התנאי הוא ביום השביעי יטהר שע"י חטוי" "ביום ג' יטהר ביום השביעי בלא חטוי, וגם ממשמעות מ"ש ואם לא יתחטא לא נוכל לברר זאת היטיב שיל"פ אם לא יתחטא ביום השלישי, אז ביום השביעי לא יטהר א"ע ע"י הזיה" "כי אין מועיל הזית שביעי, אבל הזית שלישי די לטהרו בשביעי בלא הזיה לכן אמר אח"ז והזה עליו ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי להורות שצריך דוקא הזית ג'" "וז':"
"מא "ואם לא יתחטא, בא פה אריכות לשון שלא לצורך דזה ידענו מעצמנו שמכלל הן אתה שומע לאו וכמ"ש בקדושין (דף סב) והיה לו לומר ואם לא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה, ופירשו חז"ל שאז היינו אומרים שאם לא יתחטא ונכרתה על הזיה בלבד, אף שלא נכנס למקדש כלל מעלים עליו כאלו טמא משכן ה' ע"י שלא הזה מאפר פרה וחייב כרת, לכן פירש שאם לא יתחטא אין עליו עונש כרת רק שלא יטהר וזה ענשו, ואם לא יתחטא וטמא את משכן ה' אז ענשו כרת:
(יג) "מב ""כל הנוגע במת בנפש", לר"ע הנ"ל (סי' לח) מרבה מת הנמצא בנפש זה עובר וה"ה בן שמונה כנ"ל: "מג "כל הנוגע במת וגו' אשר ימות, בא להוציא המת שלא מת עדיין, כגון הגוסס שחשוב כמת ובכ"ז הוא כחי לענין טומאה דכתיב אשר ימות, שאין לומר שימות הוא עתיד ומשמע שעדיין לא מת, כי בלה"ק בא לשון עתיד על ההוה כמו שור או כשב או עז כי יולד וכדומה:
"מד "ולא יתחטא, החטוי כולל כל דבר שיתחטא בו, אם בדמים אם במים, כמו ויתחטאו הלוים, ולקח לחטא את הבית, ויחטא את המזבח, ולמה לא אמר מי נדה לא זורק עליו ונכרתה, וע"כ דורש לרבי שכולל באמת כל מיני חטוי עד חטוי דמים למח"כ, שבכלם חייב כרת, וע"ז פירש כי מי נדה לא זורק וכן טמא יהיה שהוא טב"י עוד טומאתו בו שהוא מח"כ (כמ"ש בנזיר דף מ"ה מכות דף י"ד) וס"ל לרבי דמח"כ שנכנס למקדש חייב כרת עי' בפ"י מה' באהמ"ק פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה ומ"ש הכ"מ שם שיש בזה פלוגתא דתנאי, ועי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ב) ואכ"מ להאריך בזה:
"מה "את משכן ה' טמא, ולהלן הוא אומר כי את מקדש ה' טמא, ועוד אמר (בסוף פ' מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ופי' ר' יאשיה שמ"ש את משכן ה' טמא את מקדש ה' טמא, מפני שהיה עולה על הדעת לתת הבדל בין משכן ובין מקדש, וכמ"ש בשבועות (דף טז ע"ב) שהמשכן נמשח והמקדש קדושתו קדושת עולם, ומ"ש ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני בא ללמד שכרת היא ג"כ מיתה שלא תאמר שהכרת הוא רק לנפש, כי יש בה ג"כ מיתה בידי שמים חוץ מעונש הנפש (עי' בתוס' ריש יבמות ובשבת דף כה מה שהאריכו בזה) וזה נלמוד ממה שהוציא שם הכרת בלשון מיתה שמציין מיתת הגוף, וידעינן שעם כריתת הנפש יש ג"כ מיתת הגוף, ומ"ש טמא יהיה בא לרבות שגם שאר טמאים חייבים כרת על ביאת המקדש, ור' יונתן ס"ל שא"צ טמא יהיה לרבות שאר טמאים, שכבר אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו בטומאתם שכולל כל הטמאים דשם מדבר מטומאת זיבה, וא"ל שמשם נטעה שחייבים מיתה בידי שמים לא כרת, שזה נלמד מטומאת מת שהיה בכלל כל הטמאים שאמר עליהם ולא ימותו בטומאתם, ודינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייב כרת וקרבן שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו שכל הטמאים חייבים עליהם כרת במזיד וקרבן בשוגג, וא"כ לשטתו טמא יהיה מיותר ומפרש שבא ללמד שישאר בטומאתו אף שהתחיל לזרוק מי נדה טמא כל שלא זרק גם ההזיה השניה, וגם אחר זריקה השניה עוד טומאתו בו עד שיטבול ויעריב שמשו, ומלמד שגם טבול יום חייב כרת על ביאת המקדש, וזה כדעת הרמב"ם (פ"ג מה' ביאת מקדש), שמחוסר כפורים אין בו כרת, וחולק על רבי (בסי' מ"ד) שמח"כ יש בו כרת וכנ"ל שהוא פלוגתא דתנאי:
(יד) "מו ""זאת התורה אדם כי ימות באהל", מ"ש זאת התורה מפני שחדש בזה תורה חדשה שלא נמצא בשום טומאה שהיא טומאת אהל שהוא רק במת לבד, וכבר בארנו בהתו"ה (צו סי' כ"ג) שכ"מ שאומר זאת התורה בא לומר שהיא תורה כוללת לא פרטית, מזה מבואר שהיא תורה כוללת לכל מת, שלא נטעה שרק אם ימות באהל מטמא כל אשר באהל לא אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל, שא"כ אינה תורה כוללת, ור' ישמעאל סובר שזה נדע מן הסברא שאם הובא תחת האהל מבחוץ כ"ש שיטמא אחר שכבר נזקק לטומאה, ומפרש ר' יצחק שר"ל שהיא תורה כוללת לכל מיני אהלים אף אהל שאינו של פשתן או אהלים שהם טהורים שחושב הרמב"ם (פ"ה הי"ב) מכל מקום שוים בזה שכל אשר באהל יטמא, שכבר ראינו במצורע שאומר מחוץ למחנה מושבו שמושבו טמא ומטמא כל הבא שם אף שיושב תחת האילן, כמ"ש מצורע (סי' קנ"ה):
"מז "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, הבא הוא גם הבא מקצתו, וא"כ לא היה צ"ל כל אשר באהל שהוא ביאת כולו רק שאין עונשין מה"ד, ור' אחי בר' יאשיה מדייק דיוק אחר, שכבר התבאר באילת השחר (כלל קצ"ט) שכל שנזכר בכתוב שני דברים שהאחד יש בו חדוש יותר כתב תמיד הדבר שיש בו חדוש יותר באחרונה כדי שידבר כדרך לא זו אף זו, וא"כ עכ"פ היה לו לכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל אחר שמ"ש כל הבא הוא חדוש יותר, ומזה הוכיח שיש חדוש ורבותא במ"ש כל אשר באהל, שמלמד שכל הנמצא טמון בקרקע הבית עד התהום טמא אף שהם מכוסים בעפר, וכמ"ש התוי"ט (פ"ג דאהלות מ"ז):
"מח "כל הבא אל האהל, לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח כמ"ש בשבועות (דף י"ז ע"ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, ועי' בתוס' זבחים (דף פ"ב ע"ב ד"ה לא נצרכה) ומנחות (דף כז ע"ב ד"ה למעוטי) וע"כ בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח, שדרך שם נקרא ביאה ורק אם הוא סתום מכל סביביו ופרץ את פצימיו שהוא כקבר סתום וכמ"ש בב"ב (דף י"ב) וכמו שלמד לקמן (סי' ס') שמ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום כי קבר פתוח למד בק"ו שאינו מטמא כל סביביו דכתיב כל הבא אל האהל דרך ביאה (כן הגיה הגר"א וכ"ה בז"א בנוסחא כה"ק) ומבואר באהלות (פ"ז מ"ב) שבאהל שמטמא טומאת אהלים (כגון אהל של בגד ושק ופשתן) צד הפנימי שבו וצד החיצון חשיבי כשני כלים, וצד הפנימי דינו ככלים שנגעו במת וצד החיצון דינו ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת שהאדם הנוגע בם טמא טומאת ערב, כמ"ש באהלות (פ"א מ"ב) כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכ"ש צד החיצון של האהל שנראה כשני, כיון שהוא אחד עם האהל, שמטמא טומאת ערב, וז"ש אמרת ק"ו אם שלישי במת טמא השני דין הוא שיהיה טמא:
"מט "וכל אשר באהל, ר"ל כל כלים אשר באהל, כמ"ש אח"כ והזה על האהל ועל כל הכלים, לא קש וחריות שאינם כלים, וגם הכלים אין כלם מטמאים רק אותם שפרש במלחמת מדין בגד ועור ומעשה עזים וכלי עץ וכלי מתכות, וכלי חרס התפרש פה במ"ש וכל כלי פתוח, ואין לומר שגם כלי גללים וכלי אבנים מקבלים טומאה ולא נתפרשו במלחמת מדין מפני שאין מתטהרים בהזיה כמו שלא פירש שם כלי חרס מטעם זה דהא אמר וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו, מבואר שלכל שבא לכלל טומאה מועיל לו חטוי וכל שאין מועיל לו חטוי אינו טמא (חוץ מכלי חרס שבאר בפירוש שמקבל טומאה אעפ"י שאין לו טהרה), ומזה מבואר שמ"ש וכל אשר באהל יטמא, הם רק כלים המפורשים שמועיל בם חטוי:
(טו) "נ ""וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו", אא"ל שמדבר בכל הכלים, דהא כלם מטמאין מגבם ומה מועיל צמיד פתיל, וע"כ מדבר בכ"ח, שמצאנו בטומאת שרצים שיצא מכל הכלים להקל שאין מטמא מגבו ולהחמיר שמטמא מאוירו, וכן בטומאת מת צוה לטהר כלי מדין ולא נזכר כ"ח כי אין לו טהרה גם בטומאת מת כמו שאין לו טהרה בטומאת שרץ דכתיב ואותו תשברו, וה"ה מ"ש להקל אם יש בו צמיד פתיל מדבר בכ"ח, ור' יונתן מוכיח שמדבר מכ"ח ממ"ש וכל כלי פתוח שמיותר שכבר אמר אשר אין צמיד פתיל עליו רק מרמז שמדבר בכלי שמקבל טומאה דרך פתחו וכמ"ש בחולין (דף כ"ה) ור' אלעזר מוכיח זה ממ"ש טמא הוא ולא אמר יטמא בדרך הפעל, וכבר בארתי (תזריע סי' ו') הבדל בין אם מדבר בדרך השם או דרך הפעל, ומפרש טמא שנשאר טמא לעולם כי אין לו טהרה, שלעמת מה שיאמר על כל הטמאים ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת והזה על האהל ועל כל הכלים בא כאן כמאמר מוסגר שכלי פתוח וכו' דהיינו כ"ח טמא הוא ר"ל ישאר בטומאתו ואינו בכלל מ"ש והזה על כל הכלים, ולפ"ז מיותר מ"ש כלי פתוח ודרש שר"ל אפי' פתוח כל שהוא, ואבא חנן דרש שמלמד שאין הצמיד פתיל מועיל רק בפתחו לא על כל הכלי אם נפחת רובו והקיפו בצמיד פתיל אינו מציל דבטיל מתורת כלי:
"נא "צמיד פתיל, רש"י ז"ל פי' אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, פתיל לשון מחובר וכן בת"א דלית מגופת שייע מקף עלוהי, ובת"י דלית מגופתא מחברא ביה מקף על פומיה, מפרש צמיד היינו המגופה ועז"א זה הפקק, כמו פקק החלון (שבת קכ"ה), שהמגופה נעשית להיות נצמד ומתחבר עם הכלי, ופתיל הוא חתיכת בגד או חוטין הקושרים את המגופה אל הכלי בהיקף סביב והוא פעל בינוני, ר"ל מגופה הנקשרת סביב, ובהגהות הגר"א צמיד זה המוקף פתיל זה הפקק וצריך להגיה כמו שכתבתי:
"נב "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל, רק בכלי צריך צמיד פתיל, לא באהלים שדי בכסוי, כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דאהלות:
"נג "אשר אין צמיד פתיל עליו, מדייק שצריך שיהיה הצמיד פתיל על הכלי לא בשהצמיד פתיל מוטל על גביו, ר"ל על גב עצמו לא על הכלי, כן פי' התוי"ט בפ"י דכלים מ"א, ומיירי בכלי חרס שבהם כ"ע מודים, כי בשאר כלים מציל מדין אהל (עי' ברמב"ם פכ"א מה' טומאת מת ה"ג), והגר"א גורס שנאמר צמיד פתיל עליו ולא כלי על צמיד פתיל דברי ר"א, ועי' בהשגת הראב"ד שם ותבין כונתו ויש להאריך בזה ואכ"מ:
"נד "וכל כלי פתוח, ומדין ק"ו ידעינן שכ"ש שכלים שאין עלולים לקבל טומאה מצילין כמ"ש הרמב"ם (פכ"א מה' ט"מ) ועיי"ש (ה"א וה"ג), וכן בהגהת הגר"א מוחק מ"ש ת"ל וכל כלי פתוח:
"נה "טמא הוא, כבר התבאר באילת השחר (כלל קל"ה) שמלת הוא מיותר ונדרש תמיד שדי לומר טמא, בלא מלת הוא, ומפרש שר"ל שזה נוהג בכל טומאות שגם באהל שרץ מציל צמיד פתיל משיכנס הטומאה לתוכו ובספרא שמיני (סי' קל"ד) למד לה ממ"ש מכל האוכל:
(טז) "נו ""וכל אשר יגע על פני השדה", לפי הפשט נגד מ"ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל. ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, וראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית:
"נז "בחלל חרב או במת, מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג':
"נח "בחלל חרב או במת, הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזיר (דף נ"ג) ודגמתו מ"ש או במת היינו אבר שנחלל מן המת, שזה לא נשמע אחד מחברו, דהא גבי נבלה וגבי שרץ צריך לכ"א פסוק מיוחד כמ"ש בפ' שמיני (סי' צ"ו וסי' קט"ו). ור' יונתן ס"ל שמ"ש או בחלל חרב או במת אינו מדבר מן האברים רק מן המת עצמו, ומ"ש בחלל חרב בא ללמד אף שלא נגע במת עצמו רק בהחרב שבו המית וחלל אותו, ללמד שהחרב הרי הוא כחלל, ובכ"ז הוצרך או במת שהיינו שנגע במת עצמו, שאם יכתב בחלל חרב לבד נפרש שנגע בהחלל עצמו, וע"י שכתב או במת ידעינן שמ"ש בחלל חרב פי' שנגע בהחרב שחלל אותו, וז"ש אין המת בכלל (חרב) [חלל], וס"ל לר' יונתן שטומאת אבר מן החי ואבר מן המת ידעינן בק"ו מנבלה, וי"ל בזה שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם עפמ"ש בפ' בא (סי' נ"ט) ובפ' נשא (על פסוק וישלחו מן המחנה) שר' יונתן ס"ל דהיכא דאיכא ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין כדעת הרב המגיד, ור' יאשיה ס"ל כדעת מ"ד דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אין עונשין מן הדין [שכבר בארתי בסוף פ' שמיני] שיש פלוגתא דתנאי בסברא זו עיי"ש. והנה מ"ש והזה על האהל וכו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ס"ל גם לר"י שקאי על אבר מן החי ואבר מן המת וכמ"ש בנזיר (דף נ"ד), וז"ש לפי שמצאנו שלומד על המת בפ"ע ועל החלל בפ"ע, רק ששם לא יש רק עשה והזה על האהל, ולא ל"ת ועונש על טומאות אלה, ולמד ר' יונתן העונש מק"ו וכשטתו דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה עונשין מן הדין ור' יאשיה לשטתו שס"ל שגם כה"ג אין עונשין מן הדין, לכן צריך למוד מיוחד גם אצל העונש, ולא סמך א"ע על הק"ו: והנה מ"ש מנין שמטמא בהיסט ולמד טומאת משא במת מק"ו מנבלה זה הביא הרמב"ם (בפ"א מה' טומאת מת), והכ"מ תמה עליו דהא אין עונשין מן הדין, וכמ"ש בספרי למעלה (סימן ל"ה) על פסוק הנוגע במת, והגם שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי פה י"ל שהספרי פה לשטת ר' יונתן שס"ל דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה לוקין מן הדין, ובנזיר (דף נ"ד) מקשה עמ"ש וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת, האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם וכו', אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו, א"כ יש על טומאת משא קרא בעשה דהזיה, ועל העונש יש ק"ו, ולשטת ר' יונתן כה"ג עונשין מן הדין. אולם בדברי הרמב"ם בשרשיו למנין המצות (שרש יו"ד) ובמנין המצות (מצוה קע"ב) מבואר שס"ל סברה זו של ההמ"ג ולכן אמר שם שאף שבכתוב אין מבואר לאסור בהמות רק גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש על שאר בהמות טמאות ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין עליהם, וה"ה שבטומאת משא דבריו עולים כהלכה שעונשין עליה מן הדין. ובספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים בא הכתוב ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שם, דת"ק ס"ל אזהרה לחיה כמו שלמד בספרא (שם סי' ס"ט) מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה וכסברת הרב המגיד דהיכא שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין ואחרים לא ס"ל סברת הרב המגיד וס"ל דגם כה"ג אין עונשין מן הדין ולא נמצא אזהרה לחיות שאינם מפריס פרסה ומעלה גרה ולמד לה ממ"ש ובין החיה אשר לא תאכל, וידוע דאחרים היינו ר"מ, וא"כ ר"מ ס"ל דהיכא שיש ק"ו ועשה אין עונשין מן הדין ולשטתו לא יכול ללמוד טומאת משא מק"ו ומן העשה דכתיב גבי הזיה במ"ש הנוגע במת שבא על משא, ולכן למד טומאת משא ממ"ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל שאאל"פ כל הורג נפש ונגע בהחלל עצמו שעז"א וכל נוגע בחלל, ואאל"פ שהרג בחץ מרחוק דמקיש הורג לנוגע שהוא ע"י חיבור, ואאל"פ שהרגו בחרב המקבל טומאה ונגע בו ע"י חרב, שזה כבר ידעינן ממ"ש בחלל חרב שמיירי שנגע בו ע"י החרב כנ"ל, וע"כ פירושו שהרגו בדבר שאין מקבל טומאה והסיט אותו בעת הריגתו ומלמד שנטמא ע"י הסיטו שהוא טומאת משא:
"נט "או בעצם אדם, הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דאהלות) וז"ל וזה מאמר השם או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו [ר"ל לטמא באהל] אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה הנה יטמא במגע לאמרו ועל הנוגע בעצם או במשא, ולא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות ואמרו שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, [ומלת ד"א מחקה הגר"א], והנה בגמ' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות, ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה וזה דלא כהספרי, ונראה שמ"ש בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי הוא סיום דברי ר' מאיר, דהא לר' יאשיה למד אבר מן החי מן בחלל חרב, ולר' יונתן למדו מק"ו מנבלה וממ"ש גבי הזיה או בחלל (כנ"ל סימן הקודם), ולדידהו מ"ש בעצם אדם היינו רובע עצמות שהם עצמות של אדם שלם, רק ר' מאיר שהוא אינו דורש כר' יאשיה ללמוד אבר מן החי מן בחלל חרב דס"ל כר' יונתן שמדבר בנוגע במת עצמו, וגם לא יכול ללמוד אבר מן החי מק"ו ומלאו מכלל עשה כר' יונתן שס"ל דבכה"ג אין עונשין מה"ד (כנ"ל סימן הקודם) הוא למד אבר מן החי מן בעצם אדם וכ"ש שנלמד מזה אבר מן המת:
"ס "או בקבר, כבר התבאר למעלה (סימן מ"ח) שאהל פתוח אינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח וממנו למד ק"ו לקבר פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו, ולפ"ז מ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום שבזה גם באהל מטמא בכל צדדיו, אמנם גבי אהל שמטמא טומאת אהלים כגון אהל של בגד ושק ופשתן אמרו באהלות (פ"ז מ"ב) שצד הפנימי וצד החיצון נחשבו כשני כלים, ודינם ככלים שנגעו במת שצד הפנימי טמא באהל וצד החיצון טמא טומאת ערב כדין כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת שהשלישי טמא טומאת ערב, והוא ק"ו משם שבאהל נדמה למראה עין שהוא שני למת, שלמראה העין הוא כלי אחד עם הפנימי [כן אמר שם בספרי] עפ"ז אמר כאן שאי אפשר ללמוד גם לקבר שצד החיצון יטמא טומאת ערב גם בקבר פתוח כי בלמוד הזה אין לך להביט על אהל שממנו תלמוד, רק על דיני כלים הנוגעים במת שהוא המלמד לטומאת אהל ועליך ללמוד מן המלמד שהם דיני כלים, לא מן הלמד שהוא האהל, כי הטעם שהאהל בצד החיצון טמא טומאת ערב הוא מדין טומאת כלים שדינו ככלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת, וזה לא שייך בקבר שאינו כלי וגם הפנימי אינו מקבל טומאה מדין כלי שנאמר שיטמא את החיצון, והמפ' הגיהו בכאן אתה בא ללמוד ממנו הלמד מן הלמד והתפלאו הלא רק בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועוד פלפולים שונים ואין זה כונת הספרי כלל:
(יז) "סא ""ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", היה לו לומר מאפר שרפת החטאת ופי' שבא לגז"ש אל סוטה שכתוב ומן העפר יתן את המים, ודעת ר"ש [כן פירש בסוטה דף ט"ז ובתמורה דף י"ב אמר ר"ש] שבמ"ש כאן ונתן עליו מים חיים אל כלי, שממ"ש ונתן עליו משמע שיתן המים על האפר, אך שא"כ ראוי שיאמר ולקח מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים, ומזה משמע שיתן המים אל הכלי לא אל האפר, וס"ל לר"ש דכאן יכול ליתן כמו שירצה ולמד בגז"ש דגם בסוטה יתן כמו שירצה, ואמר בסוטה שם דרבנן פליגי עליה וס"ל שצריך דוקא מים אל כלי לא מים אל העפר, ומ"ש ונתן עליו כדי לערב האפר במים, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' פרה ה"א), ופי' בז"א שמ"ש ד"א שאם נשתנו מראיו כשר היינו אליבא דרבנן דלדידהו ס"ל דלכן כתיב עפר במקום אפר, ופי' שנשתנו מראיהם מחמת עצמם, כי נשתנו מחמת ד"א פסולים כמ"ש הרמב"ם (שם הי"א והי"ד):
"סב "ונתן עליו מים חיים, היינו מי מעין, וכמ"ש בספרא מצורע (סי' י"ט) ולא מים מכזבים וכו' ושם אמר גם ולא מים מלוחים ולא מים פושרים עמש"ש, ולא כהר"ש (פ"ח דפרה מ"ט) שכתב מפני שיש להם שם לווי, וממ"ש אל כלי מבואר שכשר בכל הכלים, לא כמו בסוטה ששם כתוב כלי חרש, ומ"ש (פ' יח) ולקח התבאר למעלה (סי' כ"א), ומ"ש ולא אזוב יון התבאר בספרא מצורע (סי' י"ד), ומ"ש וטבל כ"ה בספרא (ויקרא סי' רט"ז ומצורע פ"ג מ"ז) וטבל ולא המספג, וכן פי"ב דפרה מ"ב ובלבד שלא יספג ע' ברע"ב שם:
"סג "וטבל איש טהור, מ"ש איש להוציא את הקטן וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ז) ומ"ש רע"א טהור למה נאמר וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ח) שר' ישמעאל ס"ל שאוסף חמור ממזה וטהור שגבי אוסף מיותר דכ"ש ממזה ובא ללמד שיהיה טב"י, ולמד שטב"י כשר במזה מן האוסף, ור"ע ס"ל שמזה חמור מאוסף וטהור שגבי מזה א"צ לגופי' ובא להכשיר טב"י, ולמד דטב"י כשר באוסף מן מזה ובהגהות הגר"א גרס טהור להביא את האשה דברי ר' יהודה, והוא הגהת איזה תלמיד טועה בשמו, שהוא נגד הגמרא (יומא דף מ"ג): "סד "והזה על האהל, למד שגם האהל טמא, ועי' ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ הי"ב) ובמ"ש על הנפשות אשר היו שם ר"ל דוקא אשר היו שם בשעה שהיה המת שם לא אשר באו לשם אח"כ, ומ"ש ועל הנוגע בעצם היינו עצם כשעורה (כנ"ל) וכן מ"ש או בחלל או במת היינו אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי וכן בקבר היינו קבר שלפני הדבור שכל אלה אין בם טומאת אהל וקמ"ל שמ"מ צריכים הזיה:
(יט) "סה ""והזה הטהור על הטמא", היה לו לומר והזה הטהור עליהם שכבר התבאר באילת השחר (כלל קל"ו) שאין להחזיר את השם שנית, וע"כ ס"ל לר"ע שבא לדייק רק על הטמא: "סו "והזה ביום השלישי וביום השביעי, כבר אמר למעלה הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ולמה חזר פה שנית, ולמה הוסיף וחטאו ביום השביעי, הלא יכול לומר והזה ביום השלישי וביום השביעי וכבס בגדיו וכו' רק שאז נפרש שמ"ש למעלה הוא יתחטא פי' שיתחטא ביום השלישי ואז ביום השביעי יטהר מעצמו בלא הזיה, וכן נפרש פה והזה ביום השלישי לבד וביום השביעי וכבס בגדיו וא"צ הזיה שנית, לכן הוסיף וחטאו ביום השביעי, וכבר מובא זה למעלה (סי' מ'). ובמ"ש אין לי אלא ז' פי' הרמב"ם (פי"א מה' פרה ה"ב) שר"ל שיכול להזות הזיה שניה גם אחר יום הז', והראב"ד השיגו שהוא נגד הסוגיא דקדושין (דף סב), וגם איך יוכיח זה ממ"ש וחטאו ביום השביעי, וע"כ העקר שזה קאי על וכבס בגדיו ר"ל אין לי אלא שיעשה הטבילה ביום הז' מנין שיכול לטבול אחר יום ז', ומוכיח ממ"ש וחטאו ביום השביעי דוקא אבל וכבס בגדיו הוא אחר יום השביעי, ובהגהת הגר"א גורס כן וכבס בגדיו ורחץ במים אין לי אלא ז' ח' ט' מנין:
(כ) "סז ""ואיש אשר יטמא ולא יתחטא". פי' אם נכנס למקדש כי על מה שלא הזה אינו חייב כרת וכבר בא מאמר זה למעלה (סי' מ"א), ומ"ש והיתה לכם לחקת שינהג לדורות נתבאר בארך בהתו"ה אמור (סי' ס"ו):
(כא) "סח ""ומזה מי הנדה יכבס בגדיו". הנה זה סותר למ"ש תחלה וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים וכו', מבואר שיש תנאי שהמזה יהיה איש טהור והיאך יצויר זה הלא כשהזה הזיה ראשונה נטמא כמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואיך יזה על כל הכלים, מזה מבואר שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו אם מזה הזיה שלא לצורך, וביומא (דף י"ד) ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומסיק אלא מאי מזה נושא ולכתוב רחמנא נושא הא קמ"ל דבעינן שעור הזיה ר"ל שמ"ש ומזה מי הנדה היינו שמזה על מי שא"צ הזיה, אולם הלא זה לא נקרא מזה וכמש"ש לרבנן שבדברים שאין מקבלים טומאה אין הזיה שעליהם קרויה הזיה וכן במ"ש צו (ו' כ') ואשר יזה מדמה על הבגד פי' שדוקא בדם הראוי להזיה וכמ"ש בספרא (סי' ס"א וסי' ס"ד), וה"ה כאן לא נקרא בשם מזה רק בהזיה הראויה ואם הזה על הבהמה אין שמה הזיה ועז"א אלא מאי מזה נושא ר"ל שאינו טמא משום מזה רק משום נושא, ותפס לשון מזה להורות שדוקא אם נושא כשעור שראוי להזות, ומבואר מדברי הספרי דפה שעקר ההבדל הוא בין מים למים, שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מיירי בין בנושא בין בנוגע אם יש בהם כשעור הזיה יכבס בגדיו, וכשאין בהם שעור הזיה אז מטמא במגע ולא במשא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקים. וכן פי' הר"א מזרחי דברי הספרי הלז, וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' פרה) וז"ל שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הא למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה של תורה וטומאת מגען בכל שהן ואם היה בהם כדי הזיה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהם או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, וכ"מ בערוך (ערך רכב) שכתב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגעו ממשאו שמי חטאת שאין בו כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא, ולא כתב שגם ביש בה כדי הזיה חלק מגעו ממשאו שמגעו אין מטמא בגדים, מבואר שס"ל שביש בו כדי הזיה אין הבדל בין מגע למשא, והכ"מ שם תמה שהוא נגד משנה מפרשת (פ"א דכלים) למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ופי' שלדעת הרמב"ם קאי על נבלה לא על מי חטאת ואני שואל שעדיין מה נעשה עם ברייתא מפורשת בספרא ויקרא (סי' ש"א) וז"ל או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה ומשאה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף איני מרבה אלא את כיוצא בזה ואת מה אני מרבה את רוב מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ומשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הרי דברים ברורים ומפורשים, שברוב מי חטאת (דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזיה) חלק מגען ממשאן ורק משאן מטמא אדם לטמא בגדים, אמנם דברי הרמב"ם הם סתומים במקומם ומפורשים במק"א שכתב (פ"ו מה' אבה"ט הי"ג) מי חטאת שיש בהם כדי הזיה אע"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאים בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת משאו משום נושא שא"א שיגע במים שלא יסיט אותם, ודבריו לקוחים מהתוספתא (פ"ו דזבחים), ובזה נבין דברי הספרי שהם תמוהים מאד במ"ש או לא בא אלא לחלק בין מזה לנוגע שהמזה שלא נגע מטמא אדם לטמא בגדים והמזה הנוגע וכו' והרי דברים ק"ו והלא י"ל שבא לחלק בין מזה (דהיינו נושא) לנוגע שהמזה ר"ל הנושא שלא נגע מטמא בגדים והנוגע ואינו מזה ר"ל שאינו נושא אינו מטמא בגדים כמו שהוא בנבלה וע"ז לא יוכל להשיב והלא הדברים ק"ו רק שזה לא יצויר שיהיה נוגע שאינו מזה ר"ל נושא ומזיז הדבר ממקומו, כי כל נוגע הוא ג"כ מזה ונושא, וא"כ כשאומר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כ"ש נוגע כי כל נוגע הוא מזה ונושא, ולפ"ז יקשה איך אמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הלא כל נוגע נושא ג"כ, וע"כ שההבדל הוא בין מים למים, שמזה מי הנדה היינו מים שיש בהם כדי הזיה מטמא בגדים בין בנשא בין בנגע כי כל נוגע מזה ומזיז ונושא, והנוגע במי הנדה היינו מים שאין בהם כדי הזיה שהם אין מטמאים במשא רק בנגיעה יטמא עד הערב (ומ"ש בספרא שרוב מי חטאת חלק מגען ממשאן, היינו שאם יצויר מגע שאינו מזיז כגון מים הנקרשים אינו מטמא במגע, וכן מ"ש וחשוכי בגדים במגע פי' הגר"א שר"ל שהוא דבר נמנע שיטמא בגדים במגע כי כל נוגע הוא נושא, וי"ל עוד שאף שיצויר במים נקרשים כמ"ש הר"י קורקוס, זה דינו במי חטאת שאין בהם כדי הזיה כי מים נקרשים אין ראוים להזיה וא"כ לא יצויר כלל טומאת בגדים במגע שאם אינם נקרשים הוא נושא ואם נקרשים דינם כמי חטאת שאין בהם כדי הזיה, ואמר עוד בספרי שהלא י"ל שההבדל בין מים למים הוא שמ"ש ומזה מי הנדה היינו מים כשרים או טהורים, ומ"ש והנוגע במי הנדה היינו מים שאין ראוים להזיה ר"ל טמאים או פסולים, עז"א אמרת ק"ו וכו':
(כב) "סט ""וכל אשר יגע בו הטמא". למד שכל מי שיגע בו הטמא מן המת יטמא, ומזה למדנו שהמת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, ולבל נטעה שגם מי שנגע בו הטמא מת הוא טמא טומאת ז' לכן אמר שהנפש הנוגעת בו בטמא מת יטמא עד הערב, ודייק הנפש הנוגעת כי הכלים הנוגעים בטמא מת טמאים טומאת ז', וזה נודע בק"ו ממ"ש וכבסתם בגדיכם שמדבר בכלים הנוגעים באדם שנטמא בכלים הנוגעים במת (כנ"ל סי' נ"ז) וכ"ש כלים הנוגעים באדם שנטמא במת עצמו. ומ"ש ומה כלים שאינם טמאים ע"ג משכב התבאר בספרא מצורע (סי' קל"ב) אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, וממ"ש אשר יגע בו הטמא יטמא מבואר שטמא מת רק בנגיעה מטמא לא במשא, ויתר מ"ש הלמוד לכלים ואדם, ולכלים ואדם וכלים, התבאר למעלה (סי' נ"ז):