מ"ג במדבר יג כו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲזַלוּ וַאֲתוֹ לְוָת מֹשֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְּפָארָן לִרְקַם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא, וְאַחְזִיאוּנוּן יָת אִבָּא דְּאַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָּארָן לִרְקַם וְאָתִיבוּ לְהוֹן פִּתְגָמָא וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וְחָמִיאוֹנוּן יַת אִבָּא דְאַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וילכו ויבואו" - (סוטה לד) מהו וילכו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה

"וישיבו אתם דבר" - את משה ואת אהרן

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – מַהוּ וַיֵּלְכוּ? לְהַקִּישׁ הֲלִיכָתָן לְבִיאָתָן: מַה בִּיאָתָן בְּעֵצָה רָעָה, אַף הֲלִיכָתָן בְּעֵצָה רָעָה (סוטה ל"ה ע"א).
וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר – אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וישיבו אותם דבר. שלא הלכו לאהליהם אלא מיד שבאו הלכו למחנה ישראל להודיעם ולהוציא דבה, והדבה היא שאמרו ארץ אוכלת יושביה. ודרשו רז"ל שהביא הקב"ה דבר על הכנעני באותו זמן כדי שיהיו מתעסקין בקבורתם ולא יתנו לב למרגלים ויוכלו לחפור את הארץ כרצונם, ובנסים עצמן שהיו נעשים להם בהם הוציאו דבה, והיו מיראין ומפחידין אותן בעמלק, הוא שאמרו עמלק יושב בארץ הנגב, לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ כי כלם גבורים, שהרי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח, והאמורי בהר. הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני פחדן של משה ואהרן, והנה כלב השתיק אותן והראה דעתו שהוא עמהם ורוצה לדבר כנגד משה כדי שיהיה לו מקום לדבר ביניהם, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, אם הם חזקים הלא אנחנו נחזק מהם, ומיד השיבו מרגלים ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, מה שהיה מתבאר מתחילה מכלל דבריהם שדברו ברמז אמרו עתה בפירוש. ומה שאמרו לעלות אל העם ולא אמרו לא נוכל לבא אל הערים, דרך גוזמא ודבה אמרו כן, כי אפילו לעם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, וטעם לשון עליה והוא בשדה, כן הלשון בנלחמים במערכה, ואחר שהרעו והניאו לב העם ברמז, עוד הוסיפו להרע על דבריהם ועוד העמיקו שחתו באמרם ארץ אוכלת יושביה, וכבר העידו הם בעצמם כי הם חזקים גבורים והיו דבריהם סותרין זה את זה. וכשאמרו כי חזק הוא ממנו זה כלפי מעלה כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם, עוד הוסיפו להבהילם ולהפחידם במה שאמרו ושם ראינו את הנפילים, כי למעלה הזכירם בלשון ילידי הענק ועתה אמרו הנפילים שכל הרואה אותן לבו נופל, וזהו שחזר מן הנפילים, כלומר הקדמונים שבבראשית שעליהם נאמר (בראשית ו) הנפילים היו בארץ. ושלשה שמות נקראו להם, נפילים ענקים רפאים. נפילים היו ראש המשפחה אותן שהיו בני האלהים שהזכיר בבראשית, ולא היו כשאר בני אדם להסתכל בהם, וכל המסתכל בהם חרדה גדולה נופלת עליו, ואח"כ נתמעטו מן הכח והגבורה ונקראו ענקים על שם שמעניקים חמה בקומתן כלומר אצל הרואה, כי (לא) היו רשאין להסתכל בהם כמי שמסתכל במגדל גבוה, ואח"כ ברחוק הדורות שהיו מתגלגלין והיו מתרחקין מגבורה אותן נפילים נתמעט כחן יותר ונתרפה ונקראו רפאים, ועוג מלך הבשן היה מהרפאים והיה פסולת שלהן, שכך אמרו במדרש תנחומא והוא נשאר מיתר הרפאים, וזה עוג שהרג אמרפל וחבריו, והיה פסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת, שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט, זה עוג. ומה שזכה להנצל מן המבול, בזכות אברהם, וגם בזכות ישראל, כדי שתתישב הארץ הקדושה על ידי אנשים כמותן. סוף דבר התנכרו בנפלאות השם יתברך וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה, ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק שכתוב בו (שמות יז) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, שהיו עכשיו מיראין אותן בעמלק ואמרו עמלק יושב. עוד הפליגו לדבר סרה באמרם (במדבר יד) לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה, נתנה ראש ונשובה מצרימה, והקב"ה אמר (דברים יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכששמעו משה ואהרן כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בשת גדול על שהיו מחללים את השי"ת בפרהסיא, ועל שנתפתו הכל אחר דברי המרגלים, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, מי שהוא מקצה רגלים לקצה אחר כלומר שהמשיכן לאחור ואינו הולך למלאכתו חמס שותה, וכן שולח דברים ביד כסיל והנה יהושע וכלב קרעו בגדיהם לזאת והתחיל לפייסם, אם חפץ בנו ה', אך בה' אל תמרודו, וה' אתנו אל תיראום, והם העיזו פניהם ואמרו לרגום אותם באבנים. הרי כמה עבירות נגררות זו אחר זו, וכמה חסדים היה עושה הקב"ה עמהם שלא היה מאבדן מן העולם על כל ההכעסות הללו, ושלא היה המן נמנע מלירד דבר יום ביומו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה" - אל אותו החלק מהמדבר שהיה מול קדש ברנע.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות (כו עד פ' י"ד ט')

במה חטאו המרגלים והלא אמרו האמת שעז העם והערים בצורות שכן אמר להם משה ג"כ במשנה תורה ומה הי' הוכוח של כלב עם המרגלים, ומ"ש ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה הם דברים מיותרים הלא עד עתה מדבר בארץ אשר תרו, ומה הוסיפו יהושע וכלב בדבריהם האחרונים: "וילכו ויבואו", ספר כי תחלת דבריהם היו טובים והיה תשובה על מה שנשלחו ועז"א וישיבו אותם דבר, שהתשובה הוא על דבר שנשלחו שהיה כדי לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, ובאשר שליחות זה יצא מכלל העדה לא משר הצבא לבד כנ"ל לכן אמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, שזה יצדק על מה ששלחם לתור את הארץ, כי על הריגול לראות

ערות הארץ אין התשובה שייך אל העדה רק אל שר הצבא, ויראום את פרי הארץ כדי שכלם יראו בעיניהם שהארץ טובה:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וילכו ויבואו וגו'. קשה למה הוצרך לומר וילכו אחר שכבר השמיענו ההליכה, ורז"ל אמרו (סוטה לה א) שנכתבה להקישה לביאה מה ביאה בעצה רעה וכו', וצריך לדעת לאיזה ענין ישמיענו הכתוב דבר זה שהלכו בעצה רעה:

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמרו במס' קדושין דף ל"ט וזה לשונם תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו טוב וכו', והעלה בש"ס שרבי יעקב מעשה חזא, ומקשה ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, ומשני איהו נמי הכי קאמר אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור עד כאן. משמע דלמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא איכא תגין מצוה מהיסורין ומהחטא, וקשה דבמסכת סוטה דף כ"א אומר במסקנת הדברים לרבא מצוה אגוני מגנא אבל אצולי לא מצלא ואפילו בזמן עצמו שהוא עסוק בה, וכפי זה במה מוכיח רבי יעקב ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבא לידי הרהור עבודה זרה, והגם שלסברת רב יוסף שמביא הש"ס בסוטה מצוה בזמן שהוא עסוק בה תגין עליו גם מהעבירות, הלא נדחית סברת רב יוסף מכח קושית דואג ואחיתופל שלא הגינה עליהם תורתם שלא יצאו לתרבות רעה, וכיון שנדחו דברי רב יוסף במה מצדיק הש"ס דחיית רבי יעקב בקידושין:

ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנא דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבא לידי חטא מדבר במצוה לשמה עד כאן דבריהם, וזה הבל שאם כן היה לו לתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה שהיא דחיה יותר קרובה מדחיית דלמא מהרהר בעבודה זרה, גם היה מרויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיצר הרע כיון שאין כח באותה מצוה להגין מיצר הרע:

והנכון לתרץ הוא דמסקנת התלמוד היא כסברת רב יוסף דמצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ולזה הוא שמוכיח ר' יעקב ממה שלא הגינה והצילה המצוה על העולה בסולם להביא גוזלות לאביו שהרי גם בחזרה היה שעת מעשה מצוה שהביא גוזלות לאביו, ומה שדחה הש"ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו ב) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם פירוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפירשו שם התוספות שהיו בעלי עבירות קודם שעסקו בתורה וקדמה תורתם ליראת חטאם שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע:

ועוד אפילו לסברת הדוחה סברת רב יוסף במסכת סוטה מדואג ואחיתופל לא דחה אלא חלוקת תועלת התורה דאינה מצלת (אפילו) בזמן שאינו עוסק בה אבל מה שאמר מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא לא דחה הש"ס, והגם דרבא מכח קושית דואג ואחיתופל הוכרח ליישב הברייתא שאמרה תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור וכו' יאמר שאין תועלת במצוה אלא להגין מהצרות, אין הכרח לדבריו ויכולין לומר על זה הדרך מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ובעידנא דלא עסיק בה ולא כלום תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ובעידנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא, ומה שאמרו אם יש לה זכות תולה זכות תורה שמצלת מהפורענות אפילו שלא בזמן שעוסקת בה, והגם שאין אשה מצווה על התורה, בשכר תורת בעליהן ובניהם וכדברי רבינא שם (סוטה כא א) ולדרך זה מוכיח ר' יעקב מהעולה בסולם להביא גוזלות לאביו שלא הצילתו מצותו בעת שהיה עסוק בה:

ועוד כשנעמיק בדבר נעמיד סוגית קדושין אפילו אליבא דרבא, בהעיר מה שאמר הש"ס דלמא מהרהר בעבודה זרה קשה לו יהיה שמהרהר בעבודה זרה היתה המצוה מצילתו מהיסורין כמו שמוכח מסוטה שאמרו אם יש לה זכות תולה, ושם בסוטה זו ודאי קלקלה וקאמר שהזכות ימנע יסוריה ואפילו אליבא דרבא, ושם זכותה מרוחק ומה שלפנינו שהלך להביא גוזלות זכותו לפניו, ולתרץ זה מוכרח לומר לצד שהיה מהרהר בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה והרי הוא כגוי לכל דבריו ואין לו מצוה שתגין עליו, או אפשר כי לצד שבשעת מעשה המצוה הרהר בעבירה אין תועלת במצוה שעושה להגין כל עיקר, ומתרץ דסובר ר' יעקב אי אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא היתה מגינה עליו מבא לידו דבר הסובב פורענות שאם לא תאמר כן אם כן גם מהפורענות אינה מגינה, וגם לסברת רבא שאמר מצוה אגוני מגנא מפורענות מכלל הדבר ההוא שלא יבא לידו עון שיסובב הפורענות, שזולת זה גם מהפורענות אינו מובטח:

נמצינו אומרים שלסברת רב יוסף מצוה בשעת מעשה מצלת מיצר הרע, וגם לסברת רבא לתירוץ ב' אם העון יסובב פורעניות בעולם הזה תגין עליו המצוה ממנו, ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושי' הנרגשת למה לא הגינה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה דכתיב וישלח אותם משה על פי ה' להצילם מהפורעניות אשר סובב להם, ואמר וילכו ויבואו פירוש להקיש הליכתם לביאתם מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה אם כן אין כאן מצוה כל עיקר ואדרבא שלוחי עבירה הם:

עוד נראה הטעם שהוצרך הכתוב להשמיענו זה הוא על פי מה שאמרו שם בקידושין אחר שתרץ לסברת ר' יעקב שהיה לו להגין עליו מלבא לידי עבירה חזר התלמוד להקשות והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומתרץ סולם רעוע הוה עד כאן. וקשה מה קושיא היא זאת אחר שאמר הש"ס מהרהר בעבודה זרה הוא למה לא יועיל דבר זה גם לתירוץ קושית שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אלא ודאי ששלוחי מצוה יש להם תועלת בשליחות המצוה שלא ימשך להם פעולה רעה מהשליחות עצמו, ומשמע מהש"ס שזה דבר מוסכם הוא, ומעתה נתחייב הכתוב לומר וילכו ויבואו לעקור מהם שם שליחות מצוה שלא הלכו אלא בעצה רעה ולזה הוזקו בשליחותם:

ובדרך רמז יתבאר אומרו וילכו ויבואו על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג א) בעלי הסוד כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגש לעשות פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה, ולצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע הלכו פירוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם ואז ויבואו:

עוד ירמוז במאמר וילכו שעשו הליכה מוחלטת בארץ כנען שלא יבואו לה עוד כאשר גילו בדבריהם אשר דברו לעם, גם התורה החליטה עליהם שהליכתם הליכת עולם ולא ישובו לראותה עוד. ואומרו ויבואו אל משה וגו' בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם, אל משה וגו' פירוש חש ה' על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו. עוד כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה' עמהם להטיל אימתם על כל העמים וישרים דרכי ה' וגו':

אל מדבר פארן קדשה. צריך לדעת למה לא הזכיר הכתוב קדשה אלא בחזרה ולא בהליכה. ואולי שרמז במאמר קדשה מה שנתעכבו בקדש בסיבת המרגלים דכתיב (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, ואמרו ז"ל (רש"י שם) י"ט שנה עשו בקדש וי"ט שנה בחזרה מקדש עד שהגיעו לה פ"ב הרי ל"ח שנה, מעתה בקדשה ובסיבובה נתעכבו כל הזמן שגרמו המרגלים להתעכב במדבר, והוא מאמר ויבואו אל משה וגו' אל כל עדת ישראל קדשה:

וישיבו אותם דבר. העלים הכתוב תשובתם הרעה ואמר דבר סתם, שאין דרך הכתוב לכתוב מעשיהם של רשעים אלא לצד ההכרח, כמו שתמצא שלא כתב הריגת חור ביום מעשה העגל, וגם מעשה העגל אמרו בגמרא (ע"ז ד ב) שלא נכתב אלא ללמד ישראל שאם חטא ציבור אומרים להם כלך אצל ציבור, וכמו כן במה שלפנינו העלים הדברים עד שהוצרך לומר שישראל רצו לשוב למצרים וימרו בה' ח"ו חל עליו לומר סיבת הדבר וגילה דבר שהוציאו דבת הארץ, וטעם שהוצרך הכתוב לומר המראת ישראל, הוא להודיע טעם עכבתם במדבר מ' שנה שהיה לסיבת המראתם ואומר ואת כל העדה פירוש שהשיבוהו כשהיה את כל העדה ולא יחדוהו לדבר אליו דברים הרעים בפני עצמו שנתכוונו להבאישו בעיני כל ישראל:

או ירצה על זה הדרך וישיבו אותם דבר האמור בסמוך, ובא הכתוב להודיע שחלקו כבוד למשה ליחד לו התשובה כחוק המלוכה ואחר כך השיבו גם לכל העדה:

או ירצה על פי מה שאמרו ז"ל במאמר שכתבנו בפסוק ראשון שנלכד משה בידם בטענת ויחפרו לנו את הארץ וגו' עד כאן. אמור מעתה שטעם שליחות ישראל היה טעם בפני עצמו וטעם שליחות משה היה טעם בפני עצמו, לזה אמר הכתוב וישיבו אותם דבר למשה ואהרן לדברים שאמר להם בשליחותו ואת כל העדה לדברים שאמרו להם בשליחותם:

<< · מ"ג במדבר · יג · כו · >>