מ"ג במדבר ז פד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל קערת כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | דָּא חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְּרַבִּיאוּ יָתֵיהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִסֵּי כַסְפָּא תַּרְתַּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵי עֲשַׂר בָּזִכֵּי דְּדַהְבָּא תַּרְתַּא עֶשְׂרֵי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | דָא חֲנֻכַּת רְבוּתֵיהּ דְמַדְבְּחָא בְּיוֹם דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ מִנִכְסֵי רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל פַּיְילֵי דִכְסַף תַּרְתֵּי סְרֵי כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא מַזִירְקֵי דִכְסַף תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל נְשִיאָה דִבְנֵי יִשְרָאֵל בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר מַזָלַיָא: |
רש"י
"קערת כסף שתים עשרה" - (ספרי במ"ר) הם הם שהתנדבו ולא אירע בהם פסול
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – הֵם הֵם שֶׁהִתְנַדְּבוּ, וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל (שם).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והנה כל אחד ואחד מהנשיאים כוון במנחתו שתהיה כמנחת חברו, וכן בשעור משקלה, והיתה כוונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון חשב כי שני שבטים עתידים לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהם עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה שהיא דוגמא לים שהים מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב"ה כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימי"ם בגימטריא מאה, הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו הרי ק"ל. מזרק אחד, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, והרי לך בקערה רמז לים ובמזרק רמז לישוב שהוא היבשה. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידין למשול על שבעים אומות שבים ושיבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סלת, המסולאים בפז. בלולה בשמן, זהו שם טוב, שנאמר (קהלת ז) טוב שם משמן טוב. כסף, כמה דתימר (משלי י) כסף נבחר לשון צדיק, כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ ועד דוד שהיו כולן צדיקים, מלאה קטורת, מעשיהם טובים כריח הקטורת, פר אחד כנגד אברהם, איל אחד כנגד יצחק, כבש אחד כנגד יעקב, שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו המלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב בו טעם אחר על צד התורה לפי ששבחו של אותו שבט בחכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר (שם ט) לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים (שמות כה) ועשית קערותיו וכפותיו. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערת כסף כנגד הים זבולן לחוף ימים ישכון. וכן כל אחד ואחד כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוין וחושב טעם אחר בפני עצמו בקרבנו, וכולן הסכימו לדעת אחת ולמנחה אחת, ובשעורי המשקל היה הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד אומר טעם בפני עצמו.
ומה שהיה הצורך לכתוב שתים עשרה פרשיות כולן מענין אחד בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת, הנכון בטעם זה שהקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו (שמואל א ב) כי מכבדי אכבד, ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל כך היו שוין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך תאריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה, ואע"פ שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיותן מכלל חמשים ומאתים, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
קס. מאת נשיאי ישראל מגיד כשם ששוו כולם בעצה כך השוו כולם בזכות. קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהם פסול.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קנט. זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו . ובסוף הענין אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובא ללמד שהיה ביום המשיחה לא ביום שלאחריו. שעז"א ביום המשח, ושהיה אחרי גמר המשיחה לא קודם לכן שעז"א אחרי המשח. ודוגמא לזה מ"ש אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם (צו ז'). ואמר שם בספרא אמר ר' שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכה בהם אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה. ועיין מש"ש בפירושי, וסתם ספרי ר"ש. וקרוב לנוסח שלי הגיה הגר"א ורש"י ז"ל היה לו גירסא אחרת עי' בפירושו.
קס. מאת נשיאי ישראל , בא ללמד שכולם נתו אל לבם עצה זו ביחד והיו כולם שוים בזכות המצוה שהתעוררו ע"ז מעצמם כולם בשווה. וחזר ואמר קערות כסף שתים עשרה, שהיו כולם שווים ולא נמצא בם פסול שיצטרך להביא אחר תמורתו. וגם י"ל שקמ"ל שלא נמצא פסול בסולת שהיה ממלא את הקערה והמזרק בכל משך זמן החנוכה.
ואמר שנית שלשים ומאה הקערה האחת כסף כל כסף הכלים, שכ"ז הוא למותר, [א] ללמד שגם שקל הקערה היה בשקל הקדש כנ"ל (נשא קנה), [ב] ללמד שהיה המשקל שוה בין כששקלם אחד אחד בין כששקלם יחד. ולר' נתן מלמד שהיה כסף צרוף שאף שיתיכנו כמה פעמים ישאר משקל זה בכוון. ועז"א כל כסף הכלים. ר"ל אף שיתיך הכלים ויעשה מהם כסף ישאר המשקל הזה.