גור אריה על רש"י במדבר ז

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · ז · >>

פסוק א

[א] ככלה הנכנסת לחופה. לפי שהמשכן הוא החופה, שהיה נקרא "אהל מועד" להתוועד עם ישראל ולהתחבר עמהם. ואף על גב שבכל הספרים נכתב "כלות" בוי"ו, הכי פירושו, מדכתיב "כלות", ולא כתיב 'ביום כילה להקים המשכן', אלא לדרוש לשון כלה. והא דקאמר 'כלת כתיב', רצה לומר שלא כתיב "כילה", שאז לא נוכל לדרוש לשון כלה, שהרי יש יו"ד בין הכ"ף ובין הלמ"ד. אף על גב שאין היו"ד כתובה, כיון שהחירק הוא במקום היו"ד, כאילו היו"ד כתובה. אבל עכשיו שכתב "כלות", נוכל לדרוש לשון כלה:

[ב] בצלאל וכל חכם לב וכו'. מקשים (מהרא"י), סוף סוף אף על גב שבצלאל וכל חכם לב עשו המשכן כו' (שמות ל"ו, א'), משה הקים אותו, כדכתיב בפרשת פקודי, ושפיר כתב "ביום כלות משה להקים". ואין זה קשיא, דאין דרך הכתוב לומר כך, דכיון דעתה לא בא לומר רק כאשר הקימו המשכן התחילו לחנכו, מאי נפקא מיניה מי הקימו. בשלמא אם עשה משה המשכן כולו, שפיר כתב "ויהי ביום כלות משה", שהוא עיקר בעשית המשכן, ונקרא על שמו, אבל השתא שהמשכן עשאו בצלאל וכל חכם לב, אם כן אין נפקא מיניה בהקמה, שהקמה בטילה אצל עיקר המעשה, ובשביל שהקים משה את המשכן לא הוי ליה למתלי בו, כיון שבצלאל וכל חכם לב היו העושים, והוי ליה למכתב 'ויהי כאשר הוקם המשכן', ומתרץ דנקרא על שמו כיון שמסר נפשו עליו, ושפיר כתב "ביום כלות משה להקים המשכן":

[ג] ולא נאמר ביום הקים וכו'. הרמב"ן כתב שאין זה ראיה גמורה, ד"כלות" אינו מחובר למלת "להקים", אבל פירוש הכתוב, ביום כלות משה להקים ולמשוח ולקדש את כל - "ויקריבו וגו'" (פסוק ב). והשתא לפי פירוש הרמב"ן יהיה "כלות משה להקים את המשכן" כפשוטו. ודבר זה לא יתכן; חדא, דאם כן יהיה פירוש הכתוב ביום שכלה להקים ולמשוח ולקדש - הקריבו הנשיאים, ואם כן "ביום המשח אותו" (פסוק פד) למה לי, דממנו ילפינן דביום שנמשח הקריבו, כמו שפירש רש"י בסמוך (שם). ועוד, אין הלשון סובל זה, דהוי למכתב 'ביום כלות משה להקים המשכן ולמשוח אותו ולקדש כל כליו ויקריבו הנשיאים':

אך קשיא לי, למה לא נאמר "כלות להקים המשכן" כמשמעו, ופירושו שכלה להקים, כי יש למשכן התחלה בהקמה - דהיינו אהל מועד, ואחר כך החצר, ונקרא זה "ביום כלות להקים המשכן". כי אין לומר שאין ההקמה נקרא אלא כאשר הוא עומד לגמרי, ומאחר שאין נקרא שהמשכן הוקם אלא כשהוא הוקם ונגמר ההקמה - לכך לא יתכן לומר בו "כלות להקים המשכן", דודאי זה לא יתכן, דכמו שנוכל לומר שהתחיל להקים המשכן, כן יתכן שכלה להקים המשכן, ואין שום הפרש. לכך נראה שדרשו (סיפרי כאן) מדכתיב "כלות להקים המשכן", ולא הוי למכתב הך לישנא, רק 'ויהי ביום הקים המשכן', ולפיכך דרשו רז"ל שכלו הקמותיו. וכן מוכח לשון רש"י, שאמר ש'לא נאמר ביום הקים המשכן', הנה לא למדו מן לשון "כלות", אלא שלא הוצרך למכתב כלל "כלות":

[ד] ראש חודש ניסן היה. פירוש, אל יקשה לך למה לא משח המשכן בפעם ראשונה, שהרי בפרשת פקודי משמע דמיד שהוקם המשכן היה נמשח, ותירץ, דזה לא קשה, דכל הקמות הראשונות לאו הקמות היו, אלא הקמה זאת דהיתה בראש חודש ניסן, שהרי בראש חודש ציוה להקים אותו (שמות מ', ב'), ולפיכך זאת היתה הקמה. 'ובשני נשרפה הפרה וכו, כלומר שהכל נמנה מן הקמה זאת, לאפוקי ההקמות הראשונות לא היו הקמה, שהרי לא נשרף הפרה גם כן אלא עד יום ב' מן ההקמה הזאת, ולא נשרפה הפרה כאשר הוקם המשכן בשבעת ימי המלואים, וכן ביום ג' היתה הזאת הלוים. ומעתה לא קשה למה לא משחו בראשונה, מפני שההקמה האחרונה היה נקרא 'הקמה'. וטעם הדבר, שהיא הקמה אחרונה, שהיה המשכן מקוים:

פסוק ב

[ה] שהיו שוטרים וכו'. דאם לא כן, "הם נשיאי המטות" למה לי:

[ו] הם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן במנין הפקודים. הקשה הרא"ם, שהרי ביום כלות משה להקים המשכן לא היו עדיין הפקודים, עד אחד באייר, ותירץ, שהכתוב דיבר על שם העתיד, כמו "ההולך קדמת אשור" (בראשית ב', י"ד), ואשור לא היה (רש"י שם). ואין זה נכון, שכל הפרשה הזאת נכתבה על שם עבר, שכן היה בזמן כשהוקם המשכן. ולפיכך יתכן לומר "הם העומדים על הפקודים" שכבר היו הפקודים. וכן משמע לשון הכתוב (פסוק א) "ויהי ביום כלות משה המשכן", שלא נאמר 'ויכלה משה להקים המשכן', אלא "ויהי ביום כלות משה", כלומר באותו היום שהוקם, וזה מוכיח כי בזמן שמדבר הכתוב [ה]זה - כבר הוקם לפני ימים המשכן, ושפיר כתב "הם העומדים על הפקודים", כי בזמן שדיבר הכתוב כבר עמדו על הפקודים:

פסוק ג

[ז] שלא קבל משה מידם וכו'. דאם לא כן, מאי "ויקריבו לפני המשכן". והקשה הרא"ם, דלפי זה הוי למימר (בפסוק ה) 'קח מלפני המשכן', ותירץ, שכשהקריבו לא הניחום שם, רק היה בידם עד שנאמר לו מפי המקום. והקושיא אינו כלום, דפירוש "קח מאתם" רצה לומר מרשותם, שיהיו קודש, דכל זמן שלא קבל משה אותם - היו ברשות הנשיאים, דאדעתא שיקבל משה הקדישו, וכל זמן שלא קבל אותם משה לא היו קודש, ולפיכך שפיר כתב "קח מאתם", כלומר מרשותם, אף על גב שהיה לפני המשכן:

פסוק יא

[ח] אם כסדר תולדותם או כסדר הדגלים. הקשה הרא"ם, איך היה משה מסתפק בזה, הלא לא היו עדיין דגלים. ולא דיבר כלום, כי הדגלים היו יודעים מיעקב אבינו, כדכתיב (ר' לעיל ב, ב) "לאותות לבית אבותם", כסימן שמסר להם יעקב; יהודה מן המזרח וכו' (רש"י שם), ופשוט הוא:

פסוק יב

[ט] אותו היום נטל עשר עטרות. ורצה לומר, כי אותו יום היו לו עשר מעלות, דהוי למכתב 'ויהי המקריב הראשון', למה לי "ביום הראשון", אלא מפני שאותו יום נטל עשר עטרות, והם כתובים בפרשת שמיני (גו"א ויקרא פ"ט אות ב), לכך תלה הכתוב חשיבות הנשיא שהקריב ראשון - ביום הראשון, לפי שאותו היום נטל עשר עטרות:

[י] או אינו אלא שגבה וכו'. והא דכתיב "ויהי המקריב נחשון בן עמינדב", היינו שהוא הקדישו לקרבן והוא הביאו לאהל מועד, ולפיכך הוצרך למכתב (פסוק יז) "זה קרבן נחשון בן עמינדב", להורות לך כי הקרבן שלו לגמרי. והרא"ם ז"ל מפרש דלא נוכל לומר כלל שגבה משבטו, דהא בכל שאר הנשיאים לא כתב רק "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" (פסוק יח), ולא כתב באחד שבטו. ולא דיבר כלום, כי יש לומר גלי לך קרא ביהודה שהקריב מן השבט, והוא הדין באחרים דהקרבן היה מן השבט, דכל שאר ילפינן מיניה. ואי משום דכתיב (שם) "הקריב נתנאל בן צוער", אין זה ראיה דהיה הקרבן משל נשיא בעצמו, דכמו שיש לפרש "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דהיינו שהוא הביא אותו אל אהל מועד והוא הקדישו, כך יש לפרש גם כן "הקריב נתנאל בן צוער" לומר שהוא הביא הקרבן למשכן. ומכל מקום ילפינן מן "למטה יהודה" דגבה משבטו, ולפיכך צריך למכתב בכל חדא "זה קרבן וגו'", כלומר שהקרבן היה מן הנשיא בעצמו, ולא שגבה משבטו:

ואם תאמר, למה לי למכתב "למטה יהודה", הוי למכתב 'ויהי המקריב הראשון נחשון נשיא יהודה', כמו בשאר [נשיאים] שכתוב כך, והשתא לא צריך למכתב "זה קרבן נחשון". ויראה לומר, שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו, דמצד עצמו בודאי הכל שוים - כל הנשיאים, אלא מפני המטה, שהיה למטה יהודה, שראוי אליו שיהיה המטה הזה ראשונה. ולפיכך קאמר "ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה", כלומר בשביל שהוא למטה יהודה, והוא טפל אצל השבט, לא השבט [טפל] אצלו. ומזה הטעם לא הזכיר "נשיא" בו, שלא תאמר שהוא היה העיקר, אלא אדרבה, שבטו היה עיקר:

פסוק יג

[יא] סלת למנחת נדבה. דאין לומר מנחת נסכים השייכים לקרבנות, דאם כן הוי להזכיר גם כן הנסכים. ועוד, דאין להזכיר המנחה עד שיזכיר הקרבן, והוי ליה להקדים הקרבן ואחר כך המנחה, לפי שהמנחה הוא לפי הקרבן; שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל (להלן כח, יב):

פסוק טו

[יב] מיוחד שבעדרו. פירוש, דבפרשת פנחס כתב (להלן כט, ב, ח) "פר בן בקר אחד", לא 'פר אחד בן בקר', אלא לכך הזכיר מלת "אחד" גבי פר, לומר שהוא תואר לפר, מה היה הפר הזה - מיוחד שבעדרו, ופשוט הפירוש הזה. והרא"ם הלך דרך זר, שפירש כיון שלא היה רק מכל מין אחד, לא הוי צריך למכתב "אחד". והרי כאן כתב (פסוק יז) "ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה". ואם יאמר דכיון דבעולה לא מצאנו רק אחד מכל מין לא הוי צריך למכתב "אחד", והרי כתיב בפרשת פנחס (ר' להלן כח, טו) "שעיר אחד לחטאת", ולא היה בחטאת רק שעיר אחד, ועל כרחך מפני שהיה בעולה יותר מאחד לפיכך כתב "שעיר עזים אחד" גבי חטאת, הכי נמי כיון דבשלמים היו יותר מאחד, שפיר כתב גם כן בעולה שהיה אחד:

פסוק טז

[יג] לכפר על טומאת התהום. הקשה הרא"ם, הלא טומאת התהום הוא טומאת קבר טומאה מספק, והרי השתא היו בחזקת טמאי מתים בודאי, שהרי עדיין לא נטהרו, ולמה היו צריכין כפרה על טומאת התהום. ואין זה קשיא, דודאי צריכין כפרה על טומאת התהום שאירע ביום הראשון עצמו, דכל שעה יש לחוש שמא נגע בספק טומאת התהום, ולפיכך הקריבו שעיר לכפר על הטומאה. שכן בכל הרגלים שעיר לכפר על טומאת התהום. ואף על גב שכבר בלאו הכי היו טמאי מתים, כיון שלא נצטוו על הטומאה אין הקפדה על טמאי מתים שבהם, שלא מצאנו שהצריך הכתוב אחר שהוקבעו הדגלים שיטהרו עצמם:

פסוק יט

[יד] מנין אותיותיו כו'. פירש זה כאן, כי אמר (רש"י כאן) שנתנאל בן צוער השיאן עצה זו, ואם לא היה באלו דברים ענין גדול וחכמה בהן - מאי עצה הוי בקרבנות אלו, כל אדם יכול להשיא עצה, לכך פירש רש"י שיש בכל אחד רמז גדול, כמו שמפרש. ואם תאמר, מה ענין זה לכאן לשנות אדם הראשון ונח (רש"י ד"ה מזרק), ויש לומר, כי מלאכת המשכן שקול כמו בריאת העולם, וכל דבר שהיה בבריאת העולם היה במלאכת המשכן; היו במשכן יריעות, כמו בכלל העולם "הנוטה שמים כיריעה" (תהלים ק"ד, ב'), וכמו שהכוכבים נראים כך הקרסים נראים במשכן, כמו שדרשו רז"ל במדרש רבות, ולפיכך כל יסודי עולם, שהם; אדם, נח, שבעים אומות (רש"י ד"ה שבעים), והתורה ועשרת הדברות (רש"י פסוק כ), שכל העולם עומד עליהן, נרמזו במשכן, לדמות משכן אל כלל העולם:

פסוק כד

[טו] ביום השלישי היה הנשיא המקריב כו' אבל בנתנאל נופל אחריו הלשון לומר נשיא. פירוש, בכל שאר הנשיאים נאמר הנשיא המקריב [ה]זה היה לבני שבט פלוני, לכך נאמר 'ביום פלוני נשיא לבני שבט פלוני', כי פירושו ביום פלוני היה נשיא המקריב לשבט פלוני. וביששכר, שכבר הזכיר שמו והקרבתו, אין שייך לומר היה הנשיא המקריב לבני יששכר, דלשון זה בא לומר מי היה המקריב, והרי כבר הזכיר שמו והקרבתו לומר "הקריב נתנאל בן צוער" (פסוק יח), לכך לא קאמר 'נשיא לבני יששכר', אלא אמר "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר":

פסוק פד

[טז] הם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסול. ואם תאמר, ולמה כתב שלא אירע בהם פסול יותר מבכל הקרבנות שהקריב אהרן ביום השמיני למלואים. ויש לומר, דבא לומר דקרבנות הנשיאים היו חביבין על השם יתברך כמו שאר הקרבנות שצוה השם, דאותם קרבנות היו נשמרים מפסול כיון שהשם יתברך צוה על הקרבתם, והם חובה, היה שומר אותם מפסול. אבל בהני דברים שהקריבו הנשיאים, הוה אמינא כיון דלא ציוה מתחלה השם יתברך עליהם, ואין זה אלא דרך נדבה, אין צריכין שמירה מפסול, דאם יקריבו - יקריבו, ואם לא יקריבו - אין חובה להקריב, לכך כתב שלא אירע בהן פסול, שהשם יתברך היה שומר אותם מפסול, דהוי גם כן אלו קרבנות כמו שהיו חובה, דראוים היו אלו הקרבנות להקרבה ביום זה, כמו שהתנדבו הנשיאים בחכמתן:

פסוק פה

[יז] שהיו כלי בית המקדש מכוונים כו'. בספרי אמר שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט. והקשה הרא"ם על זה, דאם הוא נס - מה תועלת יש בנס הזה, ואם כדרך כל הארץ - הלא כן בכל המשקלות, [ו]למה הזכיר אותו הכתוב. ואין זה קשיא כלל, כי בודאי חידוש גדול, כי אי אפשר לצמצם כל כלי שלא יהיה יתר או פחות במשקלו, [ו]כאשר יצטרפו הרבה יחד נעשה ממנו תוספות משקל. ובכלי המשכן לא היה זה, בין שהיה על ידי נס ובין שהיה דרך אומנות, חידוש גדול היה. וענין זה החידוש יש לו טעם מופלא, וזה כי כמו שהיה טעם למה היה משקל הכף עשרה, כך יש טעם שצריכין כל הכפות ביחד להיות משקלם מאה ועשרים, ואם היה מעט תוספות בכף אחת, היה מצטרף הכל יחד, ולא היה נמצא זה החשבון בכלל הכפות שהיו י"ב. ואמר כי המשקל היה מצומצם, כי היה המשקל שלהם מורה על דבר, ולא דבר ריק הוא, לכך נעשה דבר זה בכלי בית עולמים:

פסוק פו

[יח] כפות זהב למה נאמר. פירוש, כי שני פעמים כתיב "כפות זהב שתים עשרה", ולא הוי למכתב רק 'עשרה עשרה הכף בשקל הקודש' בקרא השני (כאן), ולמה נכתב פעם שנית "כפות זהב שתים עשרה", אם בא לומר שלא אירע בהן פסול, בראשון סגי למכתב, אלא זה אתא למלתא אחריתי, למילף שהיו הכפות של זהב:

[יט] כפות זהב של זהב היו. הקשה הרא"ם, דהשתא לא ידעינן אם המשקל של זהב או של כסף, דאפשר ד"זהב" קאי אכפות, לומר שהם של זהב. ולא הקשה כלום, דודאי כאשר כתוב בפירוש שהיה המשקל של זהב, אז על כרחך צריך אתה לומר המשקל היה של זהב, ומשקל של זהב משתנה ממשקל של כסף (רש"י כאן), אבל השתא "זהב" א"כפות" קאי. דאין לומר כלל ד"זהב" הכתוב קאי על משקל, שהיה המשקל של זהב, דאם כן לא ידעינן ממה היה הכף - אם מן כסף או זהב או נחושת, שאין לומר אזה כלל דסמך הכתוב אמה שכתוב אחר כך בחשבון הכלל, שאמר "כפות זהב שתים עשרה", דמאי שנא בכל הכלים שמפרש "מזרק כסף", וכל הדברים אשר זכר, ואצל הכף לא יזכור של מה היה, אלא על כרחך "זהב" דכתיב קאי על הכף, שהיה של זהב. בשלמא דהוי אמרינן מתחלה דמצינו למימר שהכתוב רצה לומר הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב, אף על גב דלא נזכר בפירוש שהיה הכף של כסף, זה אין קשיא, שהכתוב סומך אמה שהזכיר לפני זה "מזרק כסף" ו"קערת כסף", ועל זה קאי שאמר "כף אחת" של כסף, אם כן "זהב" קאי על כף. והשתא "עשרה" כתיב בלא "זהב", וסתמא משקל - של כסף הוא, דודאי היכי דכתיב "עשרה" סתמא אין לפרש אותו רק כסף. ועוד, דכאן כתיב "כפות זהב שתים עשרה עשרה הכף", אם כן בסתם משקל מדבר הכתוב, שהרי לא נאמר אצל המשקל "זהב", ולמה נאמר שהוא של זהב:

ואם תאמר, ולמה לא כתב למעלה 'כף זהב עשרה' - שיכתוב מה היה הכף אם של זהב או של כסף, כדכתיב אצל הקערה "קערת כסף וגו'". ויש לומר, משום הדרש שדרשו (במדב"ר יג, טז) "כף אחת" 'זו התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא' (רש"י פסוק כ), ולא שייך אצל זה זהב, כי לא תליא מידי בזהב. ואצל "עשרה" שייך זהב, לפי שהוא נגד עשרת דברות, שנאמר עליהן (תהלים י"ט, י"א) "הנחמדים מזהב":