מ"ג במדבר ו יג



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְדָא אוֹרָיְתָא דִּנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵיהּ יַיְתֵי יָתֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְדָא אַחֲוָויַת אוֹרַיְתָא נִזְרָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי אַפְרָשׁוּתָא יַמְטֵי יַת גַרְמֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יביא אתו" - יביא את עצמו וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן כיוצא בו (ויקרא כב) והשיאו אותם עון אשמה את עצמם כיוצא בו (דברים לד) ויקבור אותו בגי הוא קבר את עצמו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

יָבִיא אֹתוֹ – יָבִיא אֶת עַצְמוֹ; וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אִתִּי"ם שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כֵּן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה" (ויקרא כב,טז), אֶת עַצְמָם. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד,ו), הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ (ספרי לב).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

יביא אותו: את עיקר קרבנו כמו שהולך ומפרש:


רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ביום מלאת ימי נזרו. טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.

והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנאמר (עמוס ב) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש כי היכן מצינו קרבן על העתיד.

אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות, ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יביא אותו" כבר בארו ז"ל הוא יביא את עצמו וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר מעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח ובו יהפך לאיש אחר אין נכבד ממנו שיביאהו אבל הוא יביא את עצמו:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)


קכג. זאת תורת הנזיר אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם. זאת לקרבן טהרה או אף לקרבן טומאה תלמוד לומר ביום מלאת ימי נזרו לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזרו.

קכד.

והביא אותו - אחרים מביאים אותו? והלא הוא מביא את עצמו!

זה אחד משלשה אתים שהי' ר' ישמעאל דורש בתורה.

כיוצא בו אתה אומר (ויקרא כב) והשיאו אותם עון אשמה וכו' - אחרים משיאים אותם? והלא הם משיאים את עצמם!

כיוצא בו אתה אומר (דברים לד) ויקבור אותו בגי - וכי אחרים קברו אותו? והלא הוא קבר עצמו!

אף כאן אתה אומר הביא אותו - הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו.

<< · מ"ג במדבר · ו · יג · >>