מ"ג איוב לח לו


<< · מ"ג איוב · לח · לו · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִי־שָׁ֭ת בַּטֻּח֣וֹת חׇכְמָ֑ה
  א֤וֹ מִֽי־נָתַ֖ן לַשֶּׂ֣כְוִי בִינָֽה׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בטוחות" - אלו הכליות "לשכוי" - זה תרנגול לשון חכמים וי"א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת ציון

"בטוחות" - בכליות ויקראו כן ע"ש שהם טוחות ומכוסות בחלב והוא מלשון וטח את הבית (ויקרא יד)

"לשכוי" - הלב נקרא כן לפי שהוא צופה ומביט את הנולדות ותרגומו של שדה צופים (במדבר כג)הוא חקל סכותא וכן נאמר עברו משכיות לבב (תהלים עג

מצודת דוד

"מי שת" - מי שם חכמה בכליות או מי נתן בינה בלב

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מי שת", אחר שגמר לחשוב סדר הפרטים של הבריאה, עורר אותו על שני עולמות שבם חבר את השמים עם הארץ, דהיינו את הרוחני עם הגשמי, אשר זה נפלא ונעלם מעין כל חוקר איך יתקשרו שני אלה דברים הרחוקים יחדיו, והם אחד בעולם הקטן שהוא האדם, ואחד בעולם הגדול, שקשר ג"כ השמים עם הארץ, על העולם הקטן אמר "מי שת בטוחות חכמה", איך נתן חכמה שהיא דבר רוחני שמיימי בטיח של טיט ואדמה, דהיינו שהחכמה השמיימית נתונה בגויה חומריית ויחמרה בחמר סביב, "ומי נתן לשכוי" שהוא ללב השוכה וצופה נעלמים, "בינה" להבין צפונות, מי חבר הרוחני והגשמי והשכל והעפר יחדיו?:

ביאור המילות

"בטוחות". דבר הטוח בטיט.

"שכוי" משכיות לב עמ"ש ישעיה ב'. והחכמה מקובלת,והנפש ערוכה לקבל חק החכמה, וכחותיה מסודרים מול החקים האלה, ועז"א מי שת בטוחות, הגם שהגוף סותם ומטיח לכחות האלה בטיט עב, והבינה הוא להבין דבר מתוך דבר, עז"א מי נתן, שנתן ללב האדם הכח התבוניי להתבונן בינה:
 

<< · מ"ג איוב · לח · לו · >>