לבוש יורה דעה קכג

קיצור דרך: LEV:YD123

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קכג | >>

סימן קכג בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

כמה דינין מיין נסך

ובו עשרים וששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קכ"ג.

יין שנתנסך לעבודה זרה – אסור בהנאה מן התורה. דילפינן לה מקראי, דכתיב: "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים" – הרי שהקיש הכתוב זבח של עבודה זרה למת: מה מת אסור בהנאה כמו שיתבאר לקמן סימן שמ"ט בעזרת השם, אף זבחי עבודה זרה אסורים בהנאה. ואחר כך הקיש הכתוב יין שנתנסך לעבודה זרה לזבח שנזבח לה, דכתיב בפרשת "האזינו": "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" – פסוק זה קאי למעלה על "כי ידין ה' עמו...", ופירושו: אמר להם משה לישראל: כשידין ה' עמו ישראל בייסורין על עבירות שבידם ושעבדו עבודה זרה, אז יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: "אי אלהימו צור חסיו בו?" רצה לומר: איה עבודה זרה שלהם שהיא היתה הצור שחסו בו, אשר "חלב זבחימו יאכלו..."? רצה לומר אותן אלהות אכלו חלב של הזבחים שזבחו להם, ושתו יין נסיכם שנסכו להם – יקומו עתה ויעזרוכם...

הרי שהקיש היין שנתנסך להם לזבח שלהם: מה זבח אסור בהנאה – אף יין אסור בהנאה. ודווקא שנתנסך לה בתורת תקרובת כדרך עבודתם; אבל סתם יינם של גוים ומגען שנגעו ביין שלנו אינו אסור מן התורה, אבל חכמים גזרו גם איסור הנאה על סתם יינם ועל מגעם ביין שלנו. ועיקר הגזירה לא היתה אלא משום יחוד בנותיהם, שלא יבואו לייחד עמהם על ידי השתייה ויבאו לזנות או להתחתן עמהן. ודווקא ביין גזרו כן, שיש בו קירוב הדעת למי ששותין יחד. אבל בשאר משקין דלית בהן איקרובי דעתא כל כך, לא גזרו בהן משום בנותיהן.

ומן הטעם הזה לא היו צריכין לאוסרו אלא בשתייה ולא בהנאה, מכל מקום ראו חכמינו ז"ל שאם לא יאסרו אותו גם בהנאה, הרואים לא ידעו הטעם דמשום בנותיהם, ויהיו סבורים לומר דמשום ניסוך נאסר, ויבואו להתיר נסך ממש בהנאה. לכך גזרו גם על סתם יינם ומגען איסור הנאה כדי להשוות היינות שלהם.

ואם תאמר: אם כן גזירת בנותיהן למה? יש לומר אדרבה הוא עיקר הגזירה, דמשום יין נסך לחודיה לא היו גוזרין כלל, דיין שנתנסך לעבודה זרה הוא מיעוטא, ומשום המיעוט לא היו גוזרין ארובא. אלא כיון שהוצרכו לגזור על סתם יינם ומגען משום בנותיהן, חששו שמא יטעו וישוו יין נסך ממש להתירו בהנאה, והוצרכו לגזור גם על זה איסור הנאה, גזירה משום יין שנתנסך לעבודה זרה.

ויש אומרים דהיינו דווקא בימיהם, שהיו הגוים בקיאין בטיב עבודה זרה והיו מנסכים יינם לעבודה זרה, והיו צריכים לחוש – לכך גזרו איסור הנאה על כולם. אבל בזמן הזה שאינו שכיח שהגוים מנסכים לעבודה זרה, שאינם יודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה, ואין כאן איסור אלא משום בנותיהן – לא אסרו מגע גוי ביין שלנו בהנאה רק בשתייה, וכן סתם יין שלהם אינו אסור בהנאה אלא בשתייה. ולכן מותר לגבות בחובו מן הגוים סתם יינם, משום דהוי כמציל מידם. והוא הדין בשאר הפסד: לא החמירו בו כל כך, כגון אם עבר וקנה או מכר. אבל לכתחילה אסור לקנותו ולמוכרו כדי להשתכר. ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר, עיין לקמן סימן קל"ב.

סעיף ב

אסור לעשות מרחץ אפילו מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה, דהרחיצה הרי היא כשתיה; אף על פי דבשאר איסורין לא גזרו אפילו על הסיכה משום שתייה, שהרי לא מצינו בגמרא שאסרו לסוך בחלב או בשומן חזיר. מכל מקום בדבר איסור הבא מצד מחמת גזירה דעבודה זרה – החמירו בו לעשות הרחיצה כשתייה. ועיין לקמן סימן קנ"ה.

סעיף ג

וכיון שמשום צד ניסוך אסרו היין – לא אסרו אלא ביין הראוי לנסך על גבי מזבח. אבל שאינו ראוי לנסך – לא אסרו.

ויין מבושל אין ראוי לנסך, וגם הם אין מנסכין אותו לעבודה זרה. לפיכך יין מבושל שלנו שנגע בו גוי – מותר לשתות, כיון שאינו ראוי לנסך. ומאימתי נקרא "מבושל"? משהרתיח על גבי האש.

סעיף ד

וכן יין שמערבין בו דבש או פלפלין ואחר כך נגע בו גוי: אם נשתנה טעמו מחמתן שוב אינו נקרא "יין" כיון שנשתנה טעמו, ואינו בכלל גזירת יין ומגע גוי.

ודווקא שיש בו דבש הרבה, עד שנשתנה טעמו כדכתיבנא. אבל אין להתירו אפילו כשיש בו מעט דבש מטעם שאין ראוי לנסך על גבי מזבח, דכתיב: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו...".

חדא: דאם כן בטלה גזירת מגע גוי ביין שלנו, שכל אדם יעשה כן ביינו ויפקיע עצמו מאיסור יין נסך, ונמצאו שותים תמיד עם הגוים, ויבואו מתוך כך להתייחד עם בנותיהם. ולא דמי ליין מבושל שהתירו, דהתם ליכא למיחש שיבשל אדם כל יינו כדי לשתותו עם הגוי, דטריחא ליה מילתא טובא ולא יעשה. אבל לתת בו מעט דבש או מעט שאור דבר נקל הוא, ויעשה כן כדי שלא יאסר יינו במגע גוי.

ועוד: אף אם תמצא לומר שלא גזרו אלא ביין שראוי לנסך, ושכל גזירתם אחשש ניסוך אסמכוה, מאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש, הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לעבודה זרה שאסרתה תורה למזבח? דבשלמא יין מבושל אנו יודעין שאין מנסכין אותו גם לעבודה זרה, אבל זה לא ראינום נזהרין בו.

סעיף ה

תבשיל שיש בו יין, ונגע בו גוי אפילו קודם שהרתיח – אין בו משום יין נסך, שהיין בטל ברוב ואין בתבשיל שם יין. במה דברים אמורים? בתבשיל שאין היין ניכר בו בעין. אבל בשומין או חרדל שנתנו בו יין והוא בעין, שהרי צף למעלה – יש בו משום יין נסך. והוא שלא נשתנה טעמו מחמת הדברים אחרים שהוא מעורב בו.

ואם נתערב יין ביין מבושל: אם יש בו דבש לכולי עלמא שרי, דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואם אין בו דבש יש אומרים דמשערין המבושל כאילו היה מים, ואם לא היה בו מראה יין – מותר. ויש אומרים שאפילו אין במבושל אלא הרוב כנגד היין החי שנאסר על ידי המגע – אין המגע אוסרו.

ויין שנקרש אין בו משום מגע גוי. וכל שכן אם נגע הגוי בחרס הבלוע מיין. שכל אלו לא היו בכלל הגזירה, שאינם נקראים "יין".

סעיף ו

חומץ לאו בר ניסוך הוא, לפיכך חומץ שלנו אינו נאסר במגע גוי.

ומאימתי הוא חומץ גמור שאינו נאסר? כל שמשליכין אותו על הארץ והוא מבעבע, שאז הוא חזק מאוד, ומותר להניח לגוי ליגע בו לכתחילה. וכל זמן שאינו חזק כל כך נאסר במגע גוי דשמא עדיין יין הוא.

וחומץ של גוים, אף על פי שהחמיץ הרבה והוא חזק מאוד – לא פקע איסוריה מיניה, שהרי תחילתו היה יין ונאסר.

סעיף ז

מצא חביות של יין שנתחמצו, אם הוא חזק כל כך עד שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ, אף על פי שיודע שתוך שלושה ימים שעברו נגע בו גוי – אין לחוש למגעו. שכיון שהוא חזק כל כך, אמרינן חזקה היא שעברו עליו יותר משלושה ימים שכבר החמיץ, ולא נאסר במגע גוי שנגע בו תוך שלושה ימים.

סעיף ח

ענבים שלא נתבשלו ועדיין הם חמוצים – היין היוצא מהם נקרא "יין" ונאסר במגע גוי, שאין אנו בקיאין עד מתי נקראו "בוסר".

יין מזוג אפילו נתן בו מים הרבה, כל זמן שיש בו טעם יין – יש בו משום יין נסך. ויש מתירין כשיש במים ששה חלקים כנגד היין, ועיין לקמן סימן קל"ד.

סעיף ט

תמד, והוא מים שנותנים על גבי החרצנים, אם נדרכו ברגל ולא נעצרו בגלגל וקורה פעם ראשון ושני – עדיין נשאר מיצוי וליחלוחית יין בחרצנים. ונאסר אותו התמד במגע גוי, אפילו לא מצא בו אלא כדי מידת מים שנתן לתוכן, דאמרינן היין שהיה בזגים יצא על ידי שרייתן, והמים נבלעו במקומו בחרצנים.

ואם נעצרו בגלגל אין בו משום יין נסך, אלא אם כן נתן שלוש מידות מים ומצא ארבע, דעינינו רואות שיין יצא מן החרצנים.

ויש מי שאומר שאין להתיר מגע גוי בשום תמד, כל שהוא משובח לשתייה, משום דמיחליף ביין גמור.

סעיף י

יש להזהר שלא להוציא החרצנים והזגים מהגתות על ידי גוי, אפילו אחר שהוציאו מהם יין ראשון ושני; שעדיין יין טופח בהן, ונאסר במגעו של גוי.

סעיף יא

שמרים שלנו שתמדן אף על פי שלא מצא בהם אלא כדי מידתן – אפילו הכי פעם ראשון אסורין במגע גוי, שהמים נבלעו בשמרים והיין יצא. ופעם שני מותר, שכבר יצא יין שהיה בהם בשרייה ראשונה.

אבל שמרים של גוי לעולם אסורים אפילו לא מצא אלא כדי מידתו, אפילו תמדן כמה פעמים, דהא עיקרן מאיסורא קאתו.

יין צימוקין, שהם ענבים יבשים שנתן עליהם מים – הרי זה כיין גמור ומתנסך, שהרי עיקר טעם מיצוי ענבים יש בהם; אף על פי שנתייבשו, טעם יין שבהם נשאר בהן, ועכשיו על ידי שרייה יצא.

סעיף יב

חבית שפנה שמריו ושכשכו במים – אין לחוש אחר כך לשום מגע, לפי שהיין בטל במים ששכשך בהם.

סעיף יג

חרסים שבלעו יין הרבה של יין נסך, עד שכששורין אותם במים פולטין יינם – הרי הן כמוהו ואסורין בהנאה.

סעיף יד

החרצנים והזגים של גוים, וכן שמרי יין שלהם – תוך שנים עשר חודש אסורים בהנאה, שעדיין טעם יין יש בהן. ולאחר שנים עשר חודש – מותרין אפילו באכילה, שכבר יבשו מאוד, וכעץ או עפרא בעלמא דמיין.

מיהו גם לאחר שנים עשר חודש לא רצו להתירם בעין, עד שתמדן תחילה במים, דהוו תרתי לטיבותא. אבל אם לא תמדן – אסורים לעולם, אפילו יבשם בתנור.

וכל זה לא מיירי אלא בחרצנים שהיו תוך יין נסך. אבל אם שלה הגוי החרצנים מן הגת קודם שהמשיך היין, שאז עדיין לא נאסר כמו שיתבאר בעזרת השם – אינן אסורין. וכן אלו שדורכין הענבים בחבית, אף על פי שהיין צף עליהם למעלה – מותרים, כמו שיתבאר בדין משיכת יין בעזרת השם.

סעיף טו

המחמיץ עיסתו בשמרי יין של גוים, תוך זמן איסורם הרי הוא כמותם. וכל העיסה אסור בהנאה, דמילתא דעבידא לטעמיה אפילו באלף לא בטיל.

ובמקום שדרך הגוים לחמץ בהם, עיין לעיל סימן קי"ד אם מותר ליקח מהם.

סעיף טז

יש מי שאומר שתמצית היין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר, שמשתמשין בכלי גוים לאחר שנים עשר חודש, או לאחר מילוי ועירוי שלושה ימים כדין עירוי.

ואין מקלפין התמצית הנקרש עליו, מפני שהוא נתייבש הרבה. וכיון שנתייבש כל כך עד שאפילו שורין אותן במים אינו חוזר לליחותו, שהרי לא נפל מן המילוי והעירוי – וודאי כבר כלה כל ליחלוחית יין שבו, וכעפר בעלמא הוא.

סעיף יז

מאימתי נקרא יין ליאסר במגע גוי? משהתחיל לימשך, והיינו משנמשך בגת עצמה אף על פי שעדיין לא ירד וקלח ממנו לחוץ כלום; שהגת הוא מודרון ופינה החרצנים והזגים למקום אחד עד השולים, ונשאר היין לבדו צלול עומד במקום אחד – זהו נקרא המשכה. ואם אז נגע בו הגוי – נאסר כל מה שבגת, אפילו לא נגע אלא בחרצנים וזגים אם יש בהם טופח על מנת להטפיח ואסור.

אבל כל זמן שלא הבדיל היין עד שולי הגת מן החרצנים והזגים – לא הוי המשכה; אף על פי שיש הרבה יין במקום אחד מכונס בגומא אחת שבין החרצנים והזגים שאינה מגיע עד השוליים – אינו נאסר במגע גוי. הילכך אם הגת סתומה ומלאה בענין שאי אפשר ליין לבדו לימשך בה – אין בו תורת יין ליאסר במגע גוי. ואפילו לקח הגוי בידו הרבה יין עם חרצנים וזגים – לא הוי המשכה, ומותר להחזירם לתוכו.

סעיף יח

אבל אם מילא הגוי מהגת כוס יין וכיון לשלותו מהחרצנים והזגים – הוה המשכה, ונאסר אפילו כל מה שבגת. וכל שכן אם הוציא מהיין דרך הברזא, דהוי המשכה ונאסר כל היין שבגת.

וכן אם נתן סל לתוך הגת או לתוך גיגית שהיא דרוכה – נקרא המשכה, כיון שהיין שבתוך הסל הוא צלול ונבדל מן החרצנים והזגים, שדופני הסל מפסיקים ביניהם. ואם נגע הגוי ביין שבתוך הסל – נאסר כל הגת והגיגית.

סעיף יט

גיגית מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית הגוי – אסור לקנות ממנה שמא המשיך הגוי ממנה. ואפילו בהעלמת העין שהעלים הישראל עיניו ממנה – אסור ליקח ממנה אם לא שחתם הגיגית.

סעיף כ

גת שהיא סתומה ומלאה עד שאין שייך בתוכה המשכה המבוארת למעלה, וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לתוך הסל שלפני הגת, שהיין מסתנן בו וממנו ירד לבור – אין על מה שבגת תורת "יין", שהרי מה שירד ממנה אינו נקרא "המשכה" כיון שחרצנים ירדו עם היין. אלא על מה שבסל יש בו תורת "יין", דהא מה שמסתנן ממנו לבור הוא יין צלול, והוא נקרא "המשכה" גמורה מן הסל.

לפיכך אם נגע גוי במה שבסל – נאסר. ואם החזירו לגת אחר כך – נאסר מה שבגת, משום תערובת יין שבסל שנתערב בו.

מיהו אם יש בחרצנים וזגים שבגת ששים כנגד יין שנפל בו מהסל – מותר, דאמרינן "סלק את מינו"; דהיינו היין שבגת כמי שאינו, ושאינו מינו דהיינו החרצנים והזגים – רבים עליו ומבטלו בששים.

אבל היין שבגת אינו מצרף לבטל בששים, דהוה ליה מין במינו דאוסר ביין נסך במשהו. ואף על גב דקיימא לן בשאר איסורין דבטלין בששים אפילו במין במינו, כדאיתא לעיל סימן צ"ח, גבי יין נסך החמירו: דבמין במינו דהיינו יין ביין דליכא למיקם אטעמיה במשהו, ובשאינו מינו בששים.

מיהו דמין במינו אינו אוסרו בהנאה אלא בשתייה, ומוכרו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, כמו שיתבאר לקמן בעזרת השם.

סעיף כא

אין דורכין עם הנכרי יין בגת או בגיגית, אף על פי שאין הגוי נוגע ביין לא בידו ולא ברגלו. כגון ששם עצים על הענבים ועלה עם הגוי עליהם, ונדרכו מכוח שניהם עד שיצא היין – אפילו הכי אסור, דחיישינן שמא יגע הגוי בידים ביין וינסך. ומטעם זה אסרו אפילו בגוי כפות.

מיהו היינו דווקא בשדרכו בגת שדרך להמשיך משם היין, וגזרינן קודם המשכה משום לאחר המשכה. אבל בעריבה שאין דרך למשוך משם – מותר לדרוך עמו. וכן מותר לקנות ממנו ענבים דרוכות בעריבה, הואיל ואין דרך למשוך בעריבות.

סעיף כב

מיהו בדיעבד אם דרך ישראל בגת עמו, ולא נגע הגוי ביין – אין אוסרין אותו. אבל אם דרך הגוי לבדו על העצים, אף על פי שהישראל עמד על גביו וראה שלא נגע בו, והישראל הכניסו בחביות – אפילו הכי אסור בשתייה; דכוחו לבדו הרי הוא כנגיעה, כמו שיתבאר עוד בעזרת השם.

סעיף כג

חבית של יין נסך המונח עם חביות כשרות – צריך לעשות לה היכר. דכיון דלא בדילי אינשי מיניה, יש לחוש שמא ישתו ממנו.

סעיף כד

אקוו"א אדריונט"א, והוא יין שרוף, כשעושין אותו מיין נסך אף על פי שאינו רק זיעה בעלמא – הרי הוא כיין נסך עצמו שבא ממנו, ואסור בהנאה.

סעיף כה

קונפיט"י של קוליינדר"י – מותר ליקח מן הגויים אף על פי שנותנין הקוליינדרי בחומץ כדי לצומתם ולתקנם, מפני שהחומץ נשרף מהם כשעושין הקונפיקט"י. ועוד: שהוא נותן טעם לפגם. ועיין לקמן סימן קל"ד.

סעיף כו

אף על פי שעיקר גזירת היין לא היתה אלא משום בנותיהן, כדאמרינן לעיל סעיף א, מכל מקום לא גזרו אלא ביין, דשכיח שיכרותיה ויש לחוש ליחוד בנותיהן. אבל בדבש שלהם לא גזרו, דלא שכיח שכרותיה.

ובמדינות האלו אף על פי שעיקר השתייה ושכרות הוא בדבש, מכל מקום כיון שתחילת הגזירה לא היתה עליו – נהגו בו היתר גמור, ולא חששו לבנותיהן.

ונראה לי טעמא: משום דכל משאינו ומתנינו הוא עמהם, וקשה לנו להיבדל מהם. כי אדרבה רוב משא ומתן נעשה מתוך שתייה, לא שייך למיגזר עליו, דהוי ליה גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה. וגם חתנוּת אין שייך כלל בזמנינו, שהם מרחיקין אותנו מאוד כמו אנחנו מהם, על כן אין שייך לגזור בו.

אלא שביין כיון שכבר גזרו עליו במניין, אף על פי שהגוים בזמנינו אין יודעים בטיב עבודה זרה, ואין כאן גזירה דיין נסך גמור אלא משום בנותיהם, מכל מקום אי אפשר לנו להתירו שצריך מניין אחר להתירו, וזהו דבר שאינו נמצא.

מי ששתה יין נסך בשוגג, יש אומרים שיתענה חמישה ימים נגד חמשיה פעמים "גפן" שבתורה, ויתכפר לו.