לבוש יורה דעה קלד

קיצור דרך: LEV:YD134

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קלד | >>

סימן קלד בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין יין שנתנסך ונתערב

ובו שלושה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קל"ד.

יין שנתנסך לעבודה זרה, ונתערב ביין של היתר אפילו כל שהו – כולו אסור בהנאה. דהואיל ואית ביה דעבודה זרה – החמירו בו לאוסרו בהנאה במשהו.

במה דברים אמורים? כשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך, שכל טיפה וטיפה מן המותר נאסר מיד, ואינו חוזר וניעור להתירו. אף על פי שמתרבה אחר כך עד שיש בהיתר ששים נגד האיסור – אפילו הכי אסור; אף על גב דבשאר איסורין כי האי גוונא היה חוזר וניעור להתיר – ביין נסך החמירו לאסור הכל.

אבל אם עירה יין נסך מצרצור קטן לתוך בור של יין, אפילו עירה כל היום כולו – ראשון ראשון בטל, ומותר אפילו בשתייה; ואינו חוזר וניעור לאסור כשמתרבה, כל זמן שיש ששים בהיתר לבטלו.

ואם עירה מחבית יין ליין, לא שנא עירה מהמותר לאסור או מהאסור למותר – הכל אסור, מפני שעמוד הקילוח היורד בבת אחת מפי החבית הוא גדול, ואינו מתבטל אפילו יש ששים בהיתר לבטלו משום חומרא דיין נסך.

סעיף ב

סתם יינם של עובדי עבודה זרה, אף על פי שאסור בהנאה – לא החמירו בתערובתו כמו ביין נסך גמור. ואינו אוסר תערובתו במשהו אלא בשתייה ולא בהנאה. ומוכרו כולו לגוים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות.

וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין חביות כשרים ואינו מכירו – כולם אסורים בשתייה ומותרים בהנאה. דהואיל ולא נתערב גוף היין ביין נסך – לא החמירו בו כל כך. אלא מוכרן כולן לגוים, ומוליך דמי אותה חבית לים המלח.

וכן הדין בחבית של סתם יינם. והא דחבית של יין נסך אוסר כל החביות שנתערבה בהן, היינו דווקא בחביות גדולות שחשובות ואינן בטלות. אבל אם הם קטנים ואינם חשובים – חד בתרי בטל, כמו בשאר איסורים דביבש בטלים ברוב. ואפילו בגדולות נמי אם נפל אחד מן התערובת לים או נשרף – הותרו כל האחרים, דתלינן האיסור בזה שנפל או נשרף. ועיין לעיל סימן ק"י.

וכל יין שאינו אסור אלא בשתייה – אינו אוסר תערובתו אלא בששים. ויש אומרים דבזמן הזה כל סתם יינם בטל בששים, וכן נוהגין להקל.

ויין שנאסר על ידי נצוק חיבור כדלעיל סימן קכ"ו, אם יש בכלי התחתון ששים היתר כנגד האיסור – שניהם מותרין. ואם אין בתחתון ששים אלא עם מה שבעליון – העליון מותר והתחתון אסור. שמה שבתחתון מצרף עם העליון להתירו, שכאיסורו כך התירו, שגם איסורו מן חיבור התחתון יבוא לו. אבל מה שבעליון אין מצרף עם התחתון לבטל האיסור שבתוכו להתירו, דהוי ליה קולא יתירה.

סעיף ג

מים אסורים כגון שנתנסכו לעבודה זרה או שנעבדו, שנתערבו ביין של היתר, או יין נסך שנתערב במים, לא החמירו בו לאסור במשהו, מפני שהם מין בשאינו מינו. ואינם אוסרין אלא בנותן טעם כמו שיתבאר בסמוך בסעיף ה, בין שנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור ונתרבה ההיתר עד שאין באיסור בנותן טעם בו, בין שנפל המשקה האסור לתוך משקה המותר ואין בו בנותן טעם – מותר. ואם נתרבה אחר כך המשקה האסור עד שיש בו בנותן טעם – חוזר לאסור.

ויש אומרים כשיורק האיסור מצרצור קטן שהיה מריק מעט מעט ויורד – ראשון ראשון בטל לגמרי, ואינו חוזר לאיסור אפילו נתרבה ונותן טעם. ויש להחמיר.

סעיף ד

בור של יין היתר שנפל לתוכו קיתון של מים תחילה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך – רואין את היין של היתר כמי שאינו; והמים שנפלו בו משערין אם יש בהן כדי לבטל טעם של אותו יין נסך שנפל בו, והרי המים רבים עליו ומבטלין אותו ויהיה הכל מותר.

ודווקא שנפלו המים תחילה כדאמרן. אבל אם נפל בו היין נסך תחילה, ואחר כך נפלו בו המים – אין המים מבטלין, שהיין היתר כבר נאסר ונעשה נבילה, ושוב אינו חוזר להתירו.

במה דברים אמורים? ביין נסך וודאי. אבל סתם יינם שנפל לתוך יין של היתר לא החמירו בו כל כך, אלא אפילו לא נפל לתוכו הקיתון של מים אלא לבסוף, אם יש בהן כדי לבטל את טעם – היין האסור מותר. מיהו דווקא שנפלו המים אחר כך בשוגג, אבל הפילום במזיד – אסור, שאין מבטלין איסור לכתחילה.

סעיף ה

כמה יהא במים שיהא בהם כדי לבטל טעם היין? אם יש במים ששה חלקים כנגד היין – מותר אפילו בשתייה, שטעם היין בטל לגמרי בששה. ואם אין במים כשיעור הזה – מוכר הכל לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו.

מיהו לא ימכור להם הרבה ביחד, שמא יחזור וימכור המים לישראלים. וכן הדין בכל דבר הנאסר במשהו שניקח מן הגוים. ואם נתן מים או יין בכלים האסורים מחמת יין נסך, עיין לקמן סימן קל"ה כיצד משערים לבטלו.

סעיף ו

חומץ של גוי שנפל לתוך יין של היתר, או יין של גוי שנפל לתוך חומץ של היתר, שניהם חשובים מין בשאינו מינו, ואינם אוסרין אלא בנותן טעם.

ואין להקשות בחומץ לתוך יין: אפילו בנותן טעם לישתרי, דהא הוה ליה נותן טעם לפגם? דאין זה נקרא "נותן טעם לפגם", דאיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא.

סעיף ז

וחומץ של יין של גוים שנפל לתוך חומץ אפילו של שכר – אוסר בכל, מפני שהוא מינו ששניהם חומץ הם, דבתר שמה אזלינן.

סעיף ח

יין של גוים בין חדש בין ישן שנפל על ענבים, אם הם שלֵמות – ידיחם והם מותרות אפילו באכילה, דלא בלעי דרך קליפתן.

ואם הן מבוקעות, או שניטל עוקצן שאז חשובים כמבוקעות ובלעי טעם היין דרך שם, אם יש בו בנותן טעם – אסורות באכילה, ויעצרם וימכרם לגוים חוץ מדמי יין נסך שבהן. אבל לא ימכרם כמו שהן, שמא יחזור הגוי וימכרם לישראל.

ואם אין בו כדי ליתן טעם – מותרין באכילה. אף על גב דיין חדש בענבים הוו כמו מין במינו, דחד טעמא אית להו – לא אסרינן להו במשהו דאזלינן בתר שמה. והאי שמה לחוד והאי שמה לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו.

סעיף ט

יין של גוים שנפל על גבי תאנים – מותרים באכילה, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.

סעיף י

ואם נפל על עדשים ושעורים וכיוצא בהן שאינן מבוקעין – ידיחם והם מותרין.

ודווקא שהדיחן מיד או בזמן מועט. אבל אם עמד עליהן זמן רב וודאי בלעי, ואין להם היתר בהדחה, ומשערין אותן בנותן טעם.

סעיף יא

ואם נפל על חיטין – אין להם היתר בהדחה, מפני שמתוך שיש בהן סדק היין נבלע בהן. לפיכך אם יש ביין כדי ליתן טעם – אסורות באכילה. ולא ימכרם לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל.

אלא כיצד יעשה? אם הוא במקום שאין נוהגין לאכול פת של גוים – טוחן אותם ועושה מהם פת, ומוכרם לגוים שלא בפני ישראל. שאם ימכרנה בפני ישראל, שמא יקנהו אותו הישראל מן הגוי שיראה שקנהו מישראל.

ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת של גוים – אין להם תקנה למוכרה לגוים אלא בפרוסות. שאסור לקנות פרוסות מגוים בכל מקום, כדלעיל סימן קי"ב.

סעיף יב

חומץ של גוים שנפל תוך גריסין רותחין – פוגמן ומותרים. אבל לתוך צוננין משביחן ואסורין, אפילו הרתיחן אחר כך וחזרו להיות טעם לפגם; דכל שתחילתו לשבח – הרי כבר נאסר, ואפילו אם אחר כך פוגמו – אינו חוזר להתירו.

ובשמים הבלועים מיין נסך ונתנו בתבשיל, אם יש ששים כנגד היין הבלוע בהן – הכל שרי; אף על גב דבשמים לטעמא עבידי ולא בטל, הואיל ואין האיסור מחמת עצמן – בטילי. דאף על גב דטעם הבשמים ניכר בתבשיל, טעם היין הוא בטל, וכשמשערין – משערין בכמות כל התבלין ולא כשיעור היין הבלוע, דלא ידעינן כמה הוא. ואם היין נותן בהם טעם לפגם – אפילו ששים לא צריך.

סעיף יג

כל המשקים של גוים שדרכן לערב בתוכן יין או חומץ – אסורין, ועיין לעיל סימן קי"ד.

במה דברים אמורים? במשקין שהיין והחומץ הוא בהן לשבח או שאינו פוגם. אבל אם הוא פוגם בהן, כגון צבע שנותנין בהן חומץ, או מלח שמבשלים גוים ונותנין בו יין או דם ללבנו, או דיו של גוים – מותר, דכל זה וכיוצא בו הוי טעם לפגם.

ויש מחמירין בדיו של גוים, מפני שלפעמים נותנין קולמוס לתוך פיו והדיו עליו. אבל נוהגין להיתר, דהא מכל מקום טעם לפגם הוא, ועיין לעיל סימן קכ"ב.