לבוש יורה דעה קכד

קיצור דרך: LEV:YD124

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קכד | >>

סימן קכד בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

מי הוא העושה יין נסך, ודיני נגיעת הגוי בחבית

ובו עשרים ושבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קכ"ד.

לא מגע של כל הגוים אסרו בהנאה, אלא דווקא בגדול שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה, דהיינו: כל שזוכר ומזכיר בפיו עבודה זרה ומשמשיה.

אבל קטן שלא הגיע לכלל זה – אינו אוסר במגע אלא בשתייה, ולא בהנאה.

סעיף ב

גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות בני נח, וכן גר שמל ולא טבל – מגען אוסר בשתייה. וכל זמן שלא טבל טבילה כראוי וכדין טבילתו מקרי "לא טבל".

ויש מקילין במגען, אבל יין שלהן וודאי אסור.

סעיף ג

הקונה עבדים מן הגוים, ומלו וטבלו – שוב אין אוסרין יין במגען. ומותר בשתייה אף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל, ולא פסק שמות עבודה זרה מפיהם, כיון שמלו וטבלו.

סעיף ד

בני השפחות הגויות שנולדו ברשות ישראל, ומלו ועדיין לא טבלו – הגדולים אוסרין במגען היין בשתייה כיון שלא טבלו.

אבל מגע הקטנים מותר אפילו בשתייה כיון שמלו, אף על פי שעדיין לא טבלו. מכל מקום כל זמן שלא טבלו – הרי הן גוים גמורים אף על פי שנולדו בבית ישראל, בין גדולים בין קטנים, דהא אִמן גויות הן.

סעיף ה

ואם השפחה טבלה לשם עבדות, יש מי שאומר שאין בנה אוסר היין במגען, אפילו עבר רבו ולא מל אותו בין גדול בין קטן; דכיון שאמו טבלה – הרי הוא כעבד שמל וטבל; אלא שהבן עובר על מצוָתו שמצוּוה עליו למולו.

סעיף ו

כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון הישמעאלים שאין להם פסילים ועבודה זרה – יינו אסור בשתייה משום בנותיהם. אבל מותר בהנאה, דלא שייך כאן גזירה דמשום חשש ניסוך. ומגען ביין שלנו שווה ליינם, שאסור בשתייה.

סעיף ז

יש מי שאומר שכל מקום שאמרו ביין שלנו שהוא מותר בהנאה ואסור בשתייה מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי, ומשמע אפילו נגע בו הגוי שלא בכוונה – היינו בגוי עובד עבודה זרה, דשייך ביה גזירה דניסוך.

אבל בגוי שאינו עובד עבודה זרה, ונגע ביין שלנו שלא בכוונה, או בטפח על פי החבית – הרי זה מותר אפילו בשתייה. וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ח

ישראל משוך בערלתו – אינו עושה יין נסך, שאין הניסוך תלוי במילה אלא בכוונת הלב. וזה אף על פי שהוא משוך בערלתו – לבו לשמים.

אבל משומד אף על פי שהוא מהול – מגעו אסור כמו בשל גוי, דלבו לעבודה זרה. מיהו נאמן לומר ששב בתשובה.

סעיף ט

האנוסים אפילו הטובים שבהם, כל זמן שהם בין הגוים באונסם – אינם יכולין ליזהר ממגע גוי. וכיון שהם חשודים עליו – אינם נאמנים על שלהם אפילו בשבועה. אבל נאמנין על של אחרים, ואין אוסרין יין במגען; דהא אנוסים הם, ואין לבם לעבודה זרה.

ודווקא אותן שעדיין בין הגוים, ומה שעושין עושין בפרהסיא מתוך אונסם, ובצנעה הם נזהרים מעבירות. ואף על פי שאפשר להם לברוח ואינם בורחים, מפני הפסד ממוניהם שלא יוכלו להצילו וכיוצא בו – "אנוסים" מיקרו.

אבל אם עוברים עבירות גם בצנעה – הרי הם מזידים וכגוים נחשבו. אף על פי שתחילתן על ידי אונס היה – עכשיו מזידין הם.

סעיף י

לא כל מגעת הגוים שווה לאסור: שיש שאסור אפילו בהנאה, ויש מותר בהנאה ואסור בשתייה, ויש שמותר אפילו בשתייה, כמו שיתבאר הכל לפנינו בעזרת השם.

ומגע גוי לאסור בהנאה צריך שלושה תנאים:

• אחד שיכווין ליגע, לאפוקי תינוק שנוגע דלאו בר כוונה הוא. וכן לאפוקי נפל לבור ועלה מת.
• שני שידע שהוא יין.
• שלישי שלא יהא עוסק בדבר אחר, כגון מכווין למודדו או להוציא פרי וכהאי גוונא, כמו שיתבאר עוד בעזרת השם.

סעיף יא

וכיצד היא הנגיעה האוסרת היין בהנאה? אם נגע הגוי ביין עצמו בכוונה, בין בידו בין ברגלו – הרי זה אסור בהנאה. ויש אומרים דאם נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה, שאין דרך ניסוך בכך דהוי ליה דרך בזיון. אבל בידו, אפילו אינו נוגע בידו ממש אלא על ידי דבר אחר שבידו וישכשך בו, אף על פי שלא יצק ממנו כלום, או אפילו בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת מן החבית והעלהו לפיו – כל היין אסור בהנאה, דהוי כנוגע בכולו.

מכל מקום כלי שיש לו חוטמין, כמו שיש לכלי שנוטלין ממנו לידיים, ויש בו יין – יכול ישראל למצוץ מחוטם זה וגוי מחוטם זה כאחד. ובלבד שיפסוק הישראל קודם שיפסוק הגוי, שאם יפסוק הגוי קודם – מה שנגע בפי הגוי חוזר ומתערב עם היין ואוסרו בשתייה.

ואין להקשות: דהא במוצץ במינקת מן החבית והעלהו לפיו אמרינן שכל היין אסור בהנאה, דהוי ליה כנוגע בכולו. ואם הוא כנוגע בכולו, הכא אפילו אם יפסוק הישראל קודם הוה לן לאוסרו, דהא הוי ליה כנוגע הגוי ביין בשעה שהוא מוצץ עם הישראל?!

דיש לומר דשאני התם: כשהגוי מוצץ במינקת מן החביות הוא מעלה היין לפיו ונוגע ליין שבחבית, שאז כל היין התחתון נעשה בסיס לעליון, הילכך הוה ליה כנוגע כולו. אבל בכלי זה של חוטמין הוא מושכו מן הצד, ואין היין שבכלי בסיס למה שנוגע בפי הגוי. לפיכך אינו אוסר היין שבכלי עד שיפסיק הגוי מלמצוץ, שאז חוזר מה שנגע בפי הגוי לכלי ומתערב עם היין ואוסרו בשתייה. נראה לי. ועיין לקמן סימן קכ"ו, למה לא אסרינן ליה משום נצוק חיבור.

סעיף יב

גוי שנכנס לבית או לחנות ישראל, ושאל "יש כאן יין?" והוא מחפש, ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין ושכשכו – הרי זה הוי משכשך בכוונה, ונאסר היין בהנאה.

ואם אחר כך נתערב היין מזה הכלי ביין אחר, דמֵי היין המשוכשך שבו אסור בהנאה, והשאר מותר בהנאה ואסור בשתייה. לפיכך מוכרו לגוי חוץ מדמי יין נסך, דהיינו יין המשוכשך שבו.

אבל אם הושיט ידו לחבית כסבור שהוא של שמן, ונמצאת של יין – מותר בהנאה, דהוה ליה נוגע שלא בכוונה.

סעיף יג

ואם פשט הגוי ידו לחבית של יין שלא בכוונת מגע אלא טרוד בדבר אחר, כגון ליטול משם דבר שנפל לו שם – לא נאסר בהנאה אפילו אם יודע שהוא יין, שאינו מכווין אלא ליטול את שלו.

אבל בהוצאת ידו ישכשך ויאסר בהנאה. כיצד יעשה? יתפשנו בידו קודם שיוציאה כדי שלא ינידה וישכשך בכוונה, ויפתחו נקב בחבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו. ואז הוא מותר בהנאה, דהא לא שכשך.

סעיף יד

חבית שניטלה ממנה הברזא, והכניס בה הגוי אצבעו עד שנגע ביין שמבפנים – הוי נוגע בכולו, וכל היין שבחבית אסור בהנאה. וכן אם הוציא ברזא התחובה בנקב הנוגעת עד היין שמבפנים – אי אפשר שלא שכשך בראש הברזא, וכל היין אסור.

ודווקא שידע הגוי שהברזא עובר כל השוליים. אבל אם לא ידע – הוה ליה מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר ומותר אפילו בשתייה, כמו שיתבאר עוד בעזרת השם בסעיף כ"ד.

ואם אין הברזא עוברת כל עובי השוליים, בענין שאי אפשר לו לשכשך ביין שבפנים כשמוציאו אלא במעט היין שבפי הנקב – הוי כמו כוחו; ומה שיצא אסור בשתייה, ומה שנשאר בחבית מותר אפילו בשתייה, דלא אחמור הכא לאסור משום נצוק. ואם הוציאו שלא בכוונה – אף מה שיצא לחוץ מותר בשתייה, דכוחו של גוי שלא בכוונה לא גזרו בו ומותר, כמו שיתבאר לקמן סימן קכ"ה.

ואם היה ברזא ארוך שנכנס תוך החבית והוא כמו קנה חלול, ובתוך אותו החלל יש בו ברזא קטן לסתום אותו שלא יצא היין, ולא הוציא הגוי רק אותו הברזא הקטן – הוי דינו כברזא שאינו עובר עובי השוליים, דהא לא שכשך הגוי בהוצאתו ביין שמבפנים.

סעיף טו

גוי שוטה – נגיעתו חשוב נגיעה שלא בכוונה, דהא לא בן דעת הוא.

לפיכך אם נכנס לבית שיש בו חביות של יין, ונכנס ישראל אחריו ומצא היין יוצא דרך הנקב שהברזא תחוב בו – מותר אפילו בשתיה. דכיון שהוא שוטה ואינו יודע בטיב ניסוך – תלינן לקולא לומר זרק כלים בשטותו בברזא, ומתוך כך נתנדנד ויצא היין. ומעולם לא נגע ביין עצמו, ולא שכשך בברזא עצמו.

סעיף טז

גוי שנדנד בברזא ולא יצא מן היין לחוץ, והברזא ארוכה שעברה עובי הדופן ונכנסה בתוך היין שמבפנים, אם הברזא היא רפוייה – נאסר היין בנדנוד זה דהא שכשך. אבל אם היתה מהודקת בחזקה – מותר.

סעיף יז

יש מי שאומר שאם אחז גוי בכלי פתוח של יין ושכשכו, אף על פי שלא הגביהו ולא נגע ביין – נאסר היין, כיון שהכלי פתוח, ושכשכו הוה ליה דרך ניסוך בכך.

ויש אומרים: אף על פי ששכשך בגופו של כלי בלא הגבהה – לא מיקרי "שכשוך". ובמקום פסידא יש להקל.

סעיף יח

נטל גוי כלי של יין והגביהו, ויצק היין לכלי אחר, אף על פי שלא נגע ולא שכשך – נאסר, שהרי בא היין מכוחו.

ואם לא הגביהו, ויצק ממנו על ידי שהטהו על צדו ומריק היין לכלי אחר ולא נגע בו, או הגביה הכלי ולא שכשך ולא נגע – מותר, שאין דרך ניסוך בכך. וכל שכן שבנגיעת כלי לחוד – אינו אוסר.

סעיף יט

בור מלאה יין, ומדד גוי את היין שבבור לידע כמה הוא על ידי קנה, או שהיה מטפח בידו על פי חבית המרותחת כדי שתנוח הרתיחה, אף על פי שבכל אלו יש הוכחה שלא כיון לנסך, רק למלאכתו קמכוין והוה ליה כמו מגע גוי שלא בכוונה – אפילו הכי אוסר בשתייה; דכיון שמתעסק בו כל כך, חיישינן שמא נגע ממש או שכשך. אבל מכל מקום לא אסרוהו בהנאה.

אבל אם מדד ביד – אסור אפילו בהנאה; אף על פי שטרוד במדידה, אי אפשר שלא נגע בכוונה שלא לצורך המדידה. ויש מתירין בהנאה אפילו מדד ביד, הואיל ובמלאכתו הוא עוסק. ויש להקל במקום הפסד מרובה.

וכן במטפח בידו על פי החבית המרותחת כדי שתנוח הרתיחה, אף על פי שנגע בידו ברתיחה והנוגע ברתיחה של היין הוא כנוגע ביין עצמו, מכל מקום כיון שדעתו היה להניח הרתיחה – הוי כמו עוסק במלאכתו, ואינו אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה.

וכן אם דרך היין ברגליו, וראה ישראל שלא נגע בו בידו – אין היין נאסר בהנאה רק בשתייה. אפילו למאן דאמר יש דרך ניסוך ברגלים – לא נאסר הכא בהנאה, דהא במלאכתו הוא עוסק, ואינו מנסך ברגליו אלא אם כן נגע בו בכוונת מגע. ועיין לעיל סימן קכ"ג. אבל אם לא ראה ישראל שלא נגע – אסור בהנאה, דוודאי חיבת ניסוך עליו.

וכן אם הכניס ידו לתוך חבית ואינו יודע שיש שם יין – אינו אוסר בהנאה. ואפילו אם נודע לו שהוא יין, אם הוציאה מיד שנודע לו, ולא שכשך – מותר בהנאה, הואיל וכשהכניסה לא ידע שהוא יין.

ואין לדמות מילתא למילתא בדברים אלו, כי בדבר קל ובטירדא קלה משתנה כוונת המגע, ועל ידי כך משתנה הדין. לפיכך אין לך בו אלא מה שאמרו חכמים ז"ל שהוא טירדא או אינה טירדא, כי ברוחב דעתם ועומק תבונתם ירדו לחדרי בטן עשתנותיהם וכוונתם בניסוך ודרכה.

סעיף כ

גוי שנפל לבור של יין, אף על פי שראה עצמו נופל לתוך היין ומת שם – לא אסרו רק בשתייה; דכיון שעל ידי אונס בא לשם, והיה באונסו מתחילה ועד סוף שהרי מת שם – לא היה לו דעת לנסך דטרוד היה.

והוא הדין אם נתקל ונפל ליין, ונתגלגל בתוך היין עד שנתגלגל גם לחוץ, שהיה באונסו מתחילה ועד סוף, לכשיוצא מן היין לא אסרו בהנאה רק בשתיה.

אבל אם נפל לבור ועלה חי – אסור בהנאה; דוודאי נסכיה בעלייתו, שהודה לעבודה זרה שלו על שניצלץ ולא אמרינן בהול היה ולא אסיק אדעתיה לנסכו, דאדרבה רמי אנפשיה שניצל והודה לעבודה זרה וניסך.

סעיף כא

ישראל שנפל לבור של יין, ושלח גוי ידו ואחז בו והוציאו, וישראל אחר היה שם ששמר וראה שלא נגע ביין – היין מותר אפילו בשתייה; שאין כאן מגע גוי אפילו על ידי דבר אחר, שמה שהוא נוגע בישראל זה שנפל והישראל נוגע ביין – אין זה נקרא "נגיעה" על ידי חיבור דבר אחר, כיון שהוא אדם כמותו. ואפילו יתכווין הגוי לנסך בדרך זה, ואומר בפירוש שהוא מנסכו – אין בדבריו כלום, שאין זה דרך ניסוך כלל.

סעיף כב

חבית של חרס שנסדקה לארכה והיין יוצא, ובא גוי וכרכה או חבקה בזרועותיו, וחברה בכוחו ומנע שלא יצא היין – הוה ליה כנוגע ביין על ידי דבר אחר, דהיינו על ידי חצאי החבית שהיו מתפרדים ונופלים, והיין היה נשפך לגמרי אם לא היה הגוי חובקה. לפיכך אסור בשתייה אבל לא בהנאה דהא לא שכשך, והוה ליה מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונת ניסוך, שהרי להציל היין נתכווין.

ודווקא נסדקה לארכה כדאמרן. אבל נסדקה לרחבה והיין מטפטף לצאת, ובא גוי ונתן ידו עליה והכביד עליה עד שהדקה שלא יצא היין שממעל – חוץ לסדק מותר אפילו בשתיה; משום דלא הוי נוגע ודוחק יין שבחבית אלא מעשה לבינה בעלמא קעביד. שהרי לא היו החלקים נופלים ומתפרדים זו מזו שחצי העליון יושב על התחתון, אלא שהיין יוצא מעט מעט והגוי הכבידן זו לזו, ולא הוי אלא כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה.

ובחביות שלנו שהם של עץ, ויש להם חשוקים שקורין בל"א רוי"ף, גם כשנסדקה לארכה אין הדפנות נופלות שהרי החשוקים מחזקין בהן, ולא היה היין יכול לזוב רק מעט. לפיכך אם בא הגוי וחבקה או כרכה – מותרת אפילו בשתייה.

סעיף כג

חבית שהיה נקב בצדה וסתמו, ונשמט הפקק מן הנקב, והניח הגוי ידו במקום הנקב כדי שלא יצא היין ומנעו מלצאת – כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה; שהרי אם לא הניח הגוי ידו היה נעקר ונשפך כולו, ונשאר על ידי כוחו של נגיעת הגוי ואסרו.

ושמן הנקב ולמטה אין לו ענין לכוחו של גוי, לפיכך מותר בהנאה. אבל מכל מקום אסור בשתיה מכוח היין העליון שמתערב בו. כיצד יעשה? ימכרנו הכל לגוי חוץ מדמי היין העליון שבו שהוא אסור בהנאה.

ודווקא שהיה שם ישראל שהיה יכול להציל, וקדם הגוי והציל – אז חיישינן שמא לנסך איכוין. אבל אם לא היה כאן ישראל להציל ובא גוי והצילו – אז גם העליון לא נאסר בהנאה אלא בשתייה, דגוי לאו לנסך קמכווין, דהא במלאכתו הוא טרוד ועסוק.

ודווקא בכהאי גוונא גבי נקב, שאין כאן אומנות להניח ידו על הנקב, והישראל היה יכול לעשותו כמו הגוי – אז אמרינן הכי שיש חילוק בין יש כאן ישראל לאין כאן ישראל. אבל לעיל גבי חבית שנסדקה, ובא גוי וכרכה או חבקה כו', שיש בו אומנות לעשותו, אפילו יש כאן ישראל וקדם הגוי – לא אסרו בהנאה, דלא אמרינן לנסך קמיכווין כיון שקדם; אלא אמרינן שהוא סמך על אומנתו, וחשש שמא הישראל לא יוכל להצילו כל כך במהרה עד שישפך היין, והגוי להנאת שכרו או למצוא חן קמכווין ולא לניסוך. והרי הוא טרוד במלאכתו ואין כאן כוונת מגע, ולא אסרו בהנאה.

וכל זה לא מיירי אלא שהניח ידו על הנקב מבחוץ, או שתחב שם ברזא ואינה עוברת עובי השוליים. אבל אם הכניס אצבעו לפנים, או ברזא ארוכה שמגעת לפנים, ואי איפשר שלא ישכשך ביין שמבפנים – כבר נתבאר דכולו אסור בהנאה, אפילו מה שלמטה מן הנקב.

וכן אם הוא בענין שאילו לא הניח הגוי ידו על הנקב היה יוצא כל היין, כגון שעושין מינקת כפופה שמניח ראשה האחד לתוך היין שבחבית, והראש האחר חוץ לחבית, ומוצץ היין ועל ידי כן יוצא כל היין שבחבית, והניח הגוי אצבעו על פי המינקת ומנע היין מלירד – נאסר כל היין שבחבית בהנאה, שהרי הכל יוצא ונגרר לחוץ לולי הניח ידו. ונמצא הכל כבא מכוחו ונגע היד בכולו.

ואם לא נגע הגוי אלא בקילוח היין שבמרזב – אסור משום נצוק. ושאר כל היין שבתוך החבית הוי נצוק בר נצוק, ומותר אף בשתייה.

סעיף כד

מגע גוי ביין על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע:

• כגון שמהלך ומקל בידו, ואגב הילוכו נגע ביין בראש המקל שלא בכוונה;
• או שהיה מהלך, ונגע ביין בכנף בגדו שלא בכוונה;
• אי נמי שיש לו כוונת מגע על ידי דבר אחר אלא שאינו יודע שהוא יין;

– מותר אפילו בשתייה. והוא הדין אם הכניס ברזא לחבית או הוציאו שלא בכוונה, וכמו שנתבאר.

ובזמן הזה דקיימא לן דגוים לאו עובדי עבודה זרה הם – כל נגיעתן מיקרי "שלא בכוונה". ולכן אם נגע גוי בזמן הזה ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכיון ליגע בו – מותר אפילו בשתייה, דמיקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה.

והוא הדין אם נגע אפילו בידו בלא כוונת מגע, או בכוונת מגע ולא ידע שהוא יין – מותר אפילו בשתייה. ואין לפרסם הדבר בפני עמי הארץ, שלא יבואו להקל יותר.

יין שהיה מונח ברשות הרבים, ובאו גוים ודקרו שם בסכין להוציא יין, מה שיצא לחוץ שבא מכוחו – אסור, ומה שבפנים – שרי. דכיון שלא כיון הגוי רק לנקוב החבית ולא כיון ליגע ביין, אפילו נגע ביין – הוה ליה מגע גוי על ידי דבר אחר שלא בכוונה ומותר. ועיין לקמן סימן קכ"ט סעיף י"א.

סעיף כה

נוד שיש בו יין ופיו סתום, ונגע גוי בנוד מבחוץ, אפילו הוא חסר ונדנדו עד שהיין בתוכו מקרקש ומתנדנד, או הגיע דופנותיו זו עם זו – מותר אפילו בשתייה, שאין דרך ניסוך בכך.

סעיף כו

וכן ברזא שהיתה רפויה בחבית, או מגופה שהיתה רפויה, ובא גוי ומהדקה – מותר אפילו בשתייה, שאין דרך ניסוך בכך.

ועוד: שאין הגוי עושה אלא מעשה לבינה בעלמא, כמו בחבית שנסדק לרחב שכתבנו בסעיף כ"ב. דהכי נמי לא היה הברזא נופל מן החבית אלא שהיתה רפויה, והיין מטפטף מעט, והוא מכביד בו ומחזיקו, ואין זה כוחו ביין.

סעיף כז

וכן חבית של עץ שאין שוליה מהודקין, והיין מטפטף או שותת – יקח הישראל נעורת בידו ויניחנה כנגד הנקב, עד שימנע היין קצת מלצאת אף על פי שעדיין מטפטף מעט. ואז יבוא גוי אומן ויהדקנה בסכין בנקב עד שיסתום היטב, דלא הוי אלא מעשה לבינה בעלמא כיון שאינו מטפטף אלא מעט, ואינו דוחק את היין מכוחו ואין דרך ניסוך בכך.

מיהו אם היין שותת הרבה, אז צריך ליזהר ביותר שלא יגע הגוי ביין בידו. אבל אם אינו נוגע אלא בסכין – מותר אפילו מטפטף הרבה, שאין מכווין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין, והוי כמו נוגע על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע. והרוצה לעשות מן המובחר יהדק החבית בחבל עד שיפסוק שתיתת היין, ואחר כך יתקנו הגוי.

גוי שנגע ביינו של ישראל להכעיס כדי לאוסרו עליו, ואפילו אין יודעים בוודאי שעשה להכעיס אלא באומדנות המוכיחות אומדים שדעתו להכעיס היה – אז וודאי לא כיון לנסך. ומותר היין אפילו בשתייה, אף על פי שנגע בו בכוונת מגע, כיון שלא היה דעתו אלא להכעיס – הוה ליה כנגע בו בלא כוונת מגע. דאמרינן לעיל סעיף כ"ד דבזמן הזה מותר אפילו בשתייה – הכא נמי הכא. ויש לשתותו מיד בפני הגוי, כדי שידע שאין משגיחין בו לאוסרו, ולא ירגילו עצמם לעשות כך; דבכהאי גוונא לא גזרו רבנן.