לבוש יורה דעה קנה
קיצור דרך: LEV:YD155
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קנה | >>
סימן קנה בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג
סעיף א
עריכה
כל מכה וכל חולי שיש בהן סכנה, והם שמחללין עליהם את השבת – אין מתרפאין מן הגוים שאינם מומחים לרבים, מפני שחשודין על שפיכות דמים וודאי יהרגנו. ולא יחוש שיאמרו עליו שהוא הרגו ואינו בקי ברפואות, שיש לו טענה לומר "מסוכן היה למות, ולא משום חסרון בקיאותי". ואפילו הוא ספק חי ספק מת – אין מתרפאין ממנו, שוודאי ימיתנו כיון שיוכל לישמט בטענה זו. אבל אם וודאי ימות, אלא שרוצין לפקחו לחיי שעה – מתרפאין ממנו, דלשמא יקריב מיתתו לא חיישינן.
ואם אמר "סם פלוני יפה לו, וסם פלוני רע לו" – יכול לסמוך עליו, שירא שמא ישאל גם לאחרים, וחיישינן שמא יִמָצא שקרן. מיהו לא יקחנו ממנו במעות, דכדי למכור מקחו לא חייש לשמא ימצא שקרן.
וחולי שאין בו סכנה, אף על פי שצריך אומנות – מתרפאין מהן, שהוא יחוש לרפאותו כיון שלא יוכל להמיתו, שאם ימיתנו יאמרו "בידים המיתו", ולא יהיה לו טענה על מיתתו וכולי האי לא עביד.
במה דברים אמורים? כשאינו מומחה לרבים. אבל אם הוא מומחה לרבים – מתרפאין ממנו בכל דבר דלא מרע לנפשיה.
וכשאינו מומחה לרבים נמי לא אמרן דאסור אלא בחינם, אבל בשכר הכל מותר, דחייש לפסידה דאגריה. וכן נהגו להקל. וכל המקיזים קיימא לן שהם מומחים לעניין הקזה דידן, ומותרין להקיז ממנו.
וכל מה שאמרנו היינו כשבא הגוי לרפאותו בסמים. אבל אם בא לרפאותו בלחש – מותר מהכל, שאין סכנה בלחש. במה דברים אמורים? בסתם שאינו יודע אם הזכיר שם עבודה זרה. אבל אם יודע שמזכיר שם עבודה זרה – אסור אפילו אם יודע שוודאי ימות, שלא יאמרו מן העבודה זרה נתרפא. דבעבודה זרה אמרו "יהרג ואל יעבור", כמו שיתבאר סימן קנ"ז.
והא דסתם לחש מותר, נמי לא אמרן אלא בסתם גוי שאינו מין. אבל מין אפילו סתם לחש נמי אסור, שוודאי מזכיר שם עבודה זרה. וכן אסור ללמוד ממנו לחש. ומיהו להתרפאות ממנו על ידי סם, אפילו מין דינו כשאר גוי דעלמא לכל דבר.
סעיף ב
עריכהוגוי סתם שאינו מין, שבא לרפאות את ישראל ואמר לו "קח סמים אלו או מאילן זה" שהוא של עבודה זרה – אסור להתרפאות ממנו, מפני שתולה רפואתו בעבודה זרה.
ודווקא שאמר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו ואילן זה שהן של עבודה זרה, שאז נראה כאילו הישראל נותן ממשות בעבודה זרה ומימשך אבתרה. אבל אם אמר לו "קח ממים אלו או מאילן זה" ולא הזכיר לו שם עבודה זרה, אף על פי שאין אותן מים ואותו אילן מצויין אלא של העבודה זרה – מותר, כיון שלא תלה הרפואה במה שהם של עבודה זרה – לא מימשך אבתרה. ויש אוסרין גם בזה.
ואפילו אמר לו סתם "הבא לי עלים מאילן" והביא לו עלים מעצי אשֵרה – אסור אפילו אם ימות, משום ד"לא ידבק בך מאומה מן החרם" כתיב. ואף על גב דליתא לאו דעבודה זרה ממש, ובשאר איסורין לא אמרינן "יהרג ואל יעבור", ס"ל לאוין הנוגעין בעבודה זרה אף על פי שאינו משום עבודה זרה ממש קיימא לן בהו "יהרג ולא יעבור".
סעיף ג
עריכהודווקא בענייני עבודה זרה קיימא לן "יהרג ואל יעבור", כמו שיתבאר טעמא סימן קנ"ז בעזרת השם. אבל בשאר איסורין, אפילו איסורי הנאה מתרפאין בהן במקום סכנה אפילו דרך הנאתן, ד"וחי בהם" אמרה רחמנא ולא שימות בהן.
ושלא במקום סכנה – בדרך הנאתו אסור. ושלא כדרך הנאתו, כגון מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שאין דרך הנאתו אלא באכילה, וכן בשאר איסורין – מותר. דקיימא לן: כל האיסורין שאסרה תורה – לא אסרה אלא כדרך הנאתן, דבכולהו לשון "אכילה" כתיב בהו דהיינו דרך הנאתן. ורבנן הוא שאסרום בהנאה אפילו שלא כדרך הנאתן. ובמקום צערה אף על פי שאין בו סכנה – לא גזרו, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שאיסורן אפילו מן התורה שלא כדרך הנאתן. שבשנים אלו לא כתיב לשון "אכילה", דגבי כלאי כרם כתיב "פן תקדש" וכל הנאות במשמע. וגבי בשר בחלב שלוש פעמים "לא תבשל" כתיב, וחד מינייהו אסור לאיסור הנאה. לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה משום "וחי בהם", ושלא במקום סכנה אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן.
וכל איסורי הנאה דרבנן מתרפאין בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. ואפילו יין נסך בזמן הזה מתרפאין בו, ועיין לעיל סימן קכ"ג. ומותר לעשות ממנו מרחץ אף על פי שהוא נמי דרך הנאתו בכך שרגילין לעשות ממנו מרחץ לפעמים, אפילו הכי בחולה לא גזרו אף על פי שאין בו סכנה. וכל שכן שמותר לזלף יין נסך בזמן הזה על גבי אש, דריחא לאו מילתא היא, וזה אפילו לבריא מותר.
ודווקא בכי האי גוונא התירו לחולה שאין בו סכנה. אבל לאכול או לשתות האיסור, אף על פי שהוא מדרבנן – לא התירוהו כיון שאין בו סכנה. אבל לשרוף שרץ או שאר דבר איסור לאוכלו לרפואה – מותר אף על פי שאין בו סכנה, ואף על פי שהוא איסור דאורייתא, דכיון שנשרף – אזדא ליה איסוריה דנעשה כפירשא בעלמא. חוץ מבעצי עבודה זרה, שאף על פי שנשרף אפרו – אסור בהנאה משום "לא ידבק" וגומר.
וכל חולה שמאכילין אותו האיסור – צריכין שתהא הרפואה ידועה, או על פי מומחה, דמספיקא לא מתירין ליה אכילת איסורא. ואין מאכילין שום דבר איסור לחולה אם יכולין לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור. ואף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, כיון שאין סכנה בשהייה.