לבוש אורח חיים תקפו

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תקפו | >>

סימן תקפו בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני שופר של ראש השנה

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

תקיעות של ראש השנה צריך שיהיו בשופר דכתיב (במדבר כט, א): "ובחדש השביעי וגו' יום תרועה יהיה לכם", וילפינן האי שביעי בגזרה שווה מיובל דכתיב ביה (ויקרא כה, ט): "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי". ואותו שופר קרייה רחמנא יובל דכתיב: "יובל היא שנת החמישים", ופירש רש"י: מה שמה? יובל שמה על שם תקיעת שופר. ואשכחן יובל דאיקרי קרן, דכתיב ביהושע (ו, ה): "והיה במשוך בקרן היובל" וגו'. ולשון שופר הוא מלשון שפופרת, ולכך צריך להיות מקרניים, שהם חלולים כשפופרת. ומצוה מן המובחר הוא לכתחילה שיהא של איל כדי שיזכור לנו זכות של עקידת יצחק, שהיה תמורתו איל, וגם סתם קרן של איל דרכו להיות כפוף והוא סימן שנכפוף לבבנו בתפלה אל אל שבשמים ביום הדין הזה.

ואם אין לו של איל יכול לתקוע בשל שאר מינים שדרכן להיות חלולין כשפופרת, ובלבד שיהיו כפופים. ומיהו בדיעבד, או שאין לו שופר אחר, יוצא אפילו בשאר מינין ואפילו אינן כפופין, ובלבד שיהא מאותן שדרכן להיות חלולין, כגון של יעל ועזים; חוץ משל פרה, אף על פי שדרכו להיות חלול אין שמו בלשון הקדש "שופר" אלא קרן ולא שופר. אף על גב דגם השאר קרויין קרן, ואפילו של איל קרוי קרן שכן כתיב באילו של יצחק (בראשית כב, יג): "בסבך בקרניו", מכל מקום נקראו גם כן שופר שכל הקרנות נקראו יובל דכתיב (יהושע ו, ה): "במשוך בקרן היובל", וכתיב במתן תורה (שמות יט, יג): "במשוך היובל המה יעלו בהר", וכתיב "ויהי קול השופר". ושל פרה קרן איקרי, שופר לא מיקרי, דכתיב (דברים לג, יז): "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", פירוש, קרניו של בכור שור הם כקרני ראם, שמע מינה דשל שור איקרי קרן דווקא, דומיא דקרניו של ראם שהם עצם אחד ולא חלול, אף על גב דשל שור חלול הוא. ולכך אפילו בדיעבד, או שאין לו שופר אחר, אינו יוצא בשל פרה. ואין צריך לומר בקרני רוב החיות שאינם חלולים אלא הם עצם אחד שאינו יוצא בהם אפילו בדיעבד או שאין לו אחר, שאין שמם בלשון הקודש שופר, שהרי אינם כשפופרת. ושופר מבהמה או חיה טמאה פסול, משום שנאמר (שמות יג, ט): "למען תהיה תורת ה' בפיך", כל שבתורת ה' יהיה מן המותר בפיך. אף על גב שהוא של נבלה או איסור אחר, כגון עבודת אלילים של גוי, בפיך קרינן ביה, דמין מותר בפיך הוא, כדאמרינן גבי תפילין וספר תורה, והוא הדין לכל מלאכת שמים שיהא מותר בפיך.

סעיף ב

שופר גזול לא יתקע בו דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. אבל בדיעבד אף על גב דלא נתייאשו הבעלים ממנו יצא, משום דכתיב (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום. והאי לכם כבר אפקוהו לגזירה שוה, כמו שנתבאר למעלה בסימן תקפ"ה. אבל אין שייך כאן לדרוש שיהא משלכם, כמו "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ) דגבי לולב; דהתם משמע הלקיחה תהיה משלכם, אבל כאן "יום תרועה יהיה לכם" כתיב, דקאי לכם על היום, לומר: היום יהיה לכם יום שמיעת תרועה בשופר, יהיה השופר של מי שיהיה. וכן שופר של עבודה זרה של עכו"ם או משמשיה לא יתקע בו לכתחילה, דאמאיס לגבוה; ואם תקע בו יצא, שהרי יש לה דין ביטול. אף על גב שהוא אסור בהנאה בעוד שלא נתבטל, יצא, מהטעם ד"יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום, דמצוות לאו ליהנות נתנו אלא להיות להם לעול תורה ומצוות. ועוד טעם אחר, דמסתברא הוא, דהא מצות שופר אין בו אלא שמיעת הקול, ובקול אין בו דין גזל ולא איסור הנאה, מה שאין כן בלולב שיש בו מצות ההגבהה, וההגבהה היא הגזילה. ויש מחמירין דאפילו של גוי אין יוצאין בו אלא בנתבטל בערב יום טוב.

הג"ה: משום דאית ליה דאפילו בעבודת אלילים דעכו"ם לא יצא אלא דווקא לאחר ביטול, הלכך לא יצא אלא בנתבטל מערב יום טוב אבל ביום טוב לא, דבעיא הוא בפרקין (עבודה זרה דף מז.) אם יש דיחוי אצל מצוות ולא אפשיטא. ועיין לקמן סימן תרמ"ט סעיף ג' ובסימן שס"ג סעיף ח' וסעיף י"ו.

‏

סעיף ג

והני מילי דיוצא בשל עבודת אלילים של עכו"ם – בשלא כיון לזכות בו; אבל אם נתכוין לזכות בו הוי ליה עבודת אלילים של ישראל, ושופר של עבודת אלילים של ישראל אסור בהנאה ואין לו ביטול עולמית:‏

סעיף ד

וכן שופר של תקרובת עבודת אלילים, ואפילו של עכו"ם, אפילו בדיעבד לא יצא, משום שאלו אין להם ביטול עולמית וכתותי מכתת שיעורא, וכל העומד לכתות ככתות דמי והרי הוא כאילו הוא כתות ואם כן אין בו שיעור שופר:

סעיף ה

המודר הנאה משופר הוא עצמו לא יתקע בו, מפני שהרבה בני אדם נהנין כשהם עצמן תוקעין. ואף על גב דמצוות לאו ליהנות נתנו מכל מקום אית ליה הנאה מיניה, והרי הוא מודר ממנה. אבל אחר מותר לתקוע לו, שאין זה הנאה מה שיוצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל אם אמר: קונם שופר לתקיעתו עלי, אסור בו אפילו תקיעה של מצוה, דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, כמו שנתבאר לעיל בהלכות פסח. אבל האומר: שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה, לוקה ושומע קול שופר של מצוה, שאין השבועה חלה לבטל המצוה בפרט, אלא בכלל כגון שאמר שלא אשמע קול שופר סתם, דמיגו דחלה אקול שופר דלאו מצוה חלה נמי אקול שופר דמצוה:‏

סעיף ו

כל הקולות כשרים בשופר, בין קול עב בין קול דק, בין איזה קול שיהיה, או אפילו קול השופר הוא טוב ונעים, אלא שהתוקע תקע בו בנחת ולא השמיע קול יפה, כשר, דלא הקפידה התורה אקול, אלא אתרועה:‏

סימן זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה