כף החיים על אורח חיים שכו

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


סעיף אעריכה

א) סעי' א. אסור לרחוץ וכו' והטעם משום דגזרינן שלא יבא לידי איסור סקילה להחם חמין בשבת. עו"ש או' א' מ"א סק"א. תו"ש או' א':

ב) שם. אסור לרחוץ כל גופו וכו׳ וה׳׳ה רוב גופו. כנה"ג בהגב״י. מ״א סק׳׳ב. א״ר או׳ א׳ תו"ש או׳ א׳ א״א או׳ ב׳ ר״ז או׳ א׳:

ג) שם. אפי׳ במים שהוחמו מע״ש. מה שהשווה הטור יו״ט לשבת בזה עיין לקמן בש״ע סי׳ תקי״א סעי׳ ב׳ שפסק להתיר לרחוץ ביו״ט במים שהוחמו מערב יו״ט יעו"ש:

ד) שם. אפי׳ במים שהוחמו מע״ש. ומצטער אף שאינו חולה כל הגוף י״ל דמותר לרחוץ. חידושי רע״א:

ה) שם. בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע. המחבר נקט בכאן בסדר לא זו אף זו כלומר ל״מ בכלי דפשיטא דאסור דהרואה יאמר שהוחם היום בשבת דאין דרך הכלי לשמור החום כ״כ ואתי למשרי להחם חמין בשבת אלא אפי׳ בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות דדרכם לשמור חומם יום שלם ויותר אפ״ה אסרו חז״ל משום גזירה. עו׳׳ש או׳ ב׳:

ו) שם. ואפי' לשפוך המים על גופו וכו׳ כלומר דרחיצה הוא להכניס גופו או איבריו בתוך המים ולרחוץ שם אבל שטיפה הוא ששופך על גופו או על איבריו דלאו דרך רחיצה הוא ואפ״ה אסור והטעם כתב הר״ן משום דכן דרך הרוחצין לאחר שהזיעו נוטלים המים בכלי ושופכין על גביהן ואתי למחשדי שהוחמו היום. ומשמע מדברי המחבר דאפי׳ שטיפת אבר אבר אסור כל ששוטף כל הגוף. עו"ש או׳ ג׳ וכ״כ המש״ז או׳ א׳ דשטיפת אבר אבר כל הגוף אסור יעו״ש וצריך להזהיר הנשים בימות החורף שטובלין בליל שבת ודרכם כשיוצאין מן המעין שופכין עליהן מים חמין שישפכו רק עד חצי גופם דוקא וה״ה לאבי הבן שטובל בבקר ביום שבת. בן א"ח פ׳ תצוה או׳ יו״ד. ועיין לקמן או׳ ל"ב:

ז) שם. ואפי׳ לשפוך המים על גופו וכו׳ וה"ה לרחוץ מת אפי׳ במקום שיש לחוש להסריח ואפי׳ לרחצו ע"י עכו״ם אסור אלא א״כ קצץ עם העכו״ם מע״ש הרד״ך בית כ"כ  חדר א׳ כנה״ג בהגה"ט. עו״ש או׳ ד׳ ומה שתמה בגדי ישע על דברי הרד״ך הנז׳ דמשנה שלימה שנינו סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר כבר יישב הפתה״ד או׳ א׳ וכתב דשם מיירי בצונן והכא מה שאוסר הרד"ך הוא בחמין ואדרבא כתב דצריך ישוב לדברי הבגדי ישע יעו״ש:

ח) שם. אבל מותר לרחוץ בהם פניו וכו׳ ואם הוחמו בשבת אף לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אסור. מ"א סק"ו. ועיין לקמן או׳ ח״י:

ט) שם. הגה. או שאר איברים וכו׳ כתב מ״ב סי׳ ה׳ וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה (לחלק בין חמין שהוחמו מע״ש ויו׳׳ט או הוחמו בשבת ויו״ט מחה״ש) ובמקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ״ל מ״א סק״ג א"ר או׳ א׳ א״א או׳ ג׳ ר״ז או' א׳ ח״א כלל ע׳ או׳ א׳ ועיין לעיל סי׳ ש״א סעי' מ״ח. ואם מותר לטבול במים חמין בשבת ית׳ לקמן או׳ ל״ב:

י) שם אבל בחמי טבריה מותר וכו׳ מה שרוחצין לרפואה באמבטאות ובמרחצאות שהם כחמי טבריא אסור לרחוץ בשבת. שו״ת מים רבים א״ח סי' כ"ה כ"ו ז"ך יעוש״ב. ברכ״י או׳ א׳ שע״ת. ועיין עוד לקמן סי' שכ״ח או׳ רמ״ז ורמ״ט:

יא) שם. אבל בחמי טבריא מותר וכו׳ כתב ב״י דהיינו אפי׳ לרחוץ בתוכו כסתם רחיצה דמיירי שנכנס לתוכו אלא שהמרדכי אוסר אף בצונן לרחוץ בתוכו ולא התיר אלא להשתטף (פי׳ לשפוך על איבריו) ופסק כאן דלא כמרדכי. תו"ש או׳ ג' וכ״פ הר״ז או׳ א׳ דאפי׳ לרחוץ בתוכו שרי:

יב) שם. אבל בכלי לא וכו׳ דכל שהיא בכלי לא מינכר בין חמי האור לחמי טבריא. ב״י. ואתי לאחלופי לרחוץ בחמי האור. לבוש:

סעיף בעריכה

יג) סעי׳ ב. אבל אם המקום מקורה אסור וכו׳ משום דנפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה וכבר גזרו ג״כ על הזיעה במרחץ (כדלקמן סעי' י״ב) בפ״ע אפי׳ בלא רחיצה מטעמא דאתי להחם בשבת. וגזרו על זיעת חמי טבריא משום זיעת שאר מרחצאות. וי״א ס״ל שגם בזיעה לא גזרו אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא לא גזרו ואפי׳ המקום מקורה מותר לרחוץ ולהזיע בחמי טבריא דכולי האי לא גזרו דהו׳׳ל כמו גזירה לגזירה. לבוש:

יד) שם. וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא. כפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן ז״ל כותב בלשון י״א וי"א דדעתו ז"ל לפסוק כי״א בתרא א״כ בדין זה מרן דעתו להתיר (וכ״פ הר״ז או׳ ב׳) זיעא בחמי טבריא. אבל הרב מעיל צדקה בתשו׳ סי׳ נ"ב העלה להלכה דכל שכוונתו להזיע בין בחמי האור בין בחמי טבריא אסור וזיעה דאתיא ממילא אפי' מקורה שרי אם הוא בנוי באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טבריה תוך המערות מתחת לקרקע ומכוסה יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם עכ"ד. מחב"ר או' א' שע"ת. וכ"כ האחרונים:

סעיף געריכה

טו) סעי' ג. אמת המים וכו' שם שוקת המים שמושכין ממנו בסלונות. הרמב"ם בפי' המשניות פ"ג דשבת. והרע"מ פ"א דמו"ק כתב דנקראת אמה לפי שהיא רוחב אמה ברום אמה יעו"ש. אבל במס' עירובין פ"ז א' משמע דגם פחות מזה השיעור או יותר ג"כ נקראת אמה יעו"ש. וע"כ נראה משום דלפעמים עושין את השוקת אמה או ברום אמה לכן כל שוקת נקראת אמה:

טז) שם. אסור להמשיך לתוכה וכו' דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל. ודווקא אם ממשיך הצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י ג"ז מיקרי הטמנה. ב"י. מ"א סק"ד תו"ש או' ו' ועיין מ"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב שכתב דלא ק"ל כרש"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ג' ועיין סי' רנ"ג סעי' ד' וסי' שי"ח סעי' י"א:

טוב) שם. אפי' המים שנכנסו לה מע"ש וכו' ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד יום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורין ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף דיעבד. בית מאיר. מ"ב או' י"ד:

חי) שם. ברחיצה ובשתיה וכו' דק"ל דהמטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבע"י אסור אפי' בדיעבד עו"ש או' ח'ועיין סי' רנ"ז סעי' א':

יט) שם. ברחיצה ובשתיה וכו' ואפי' לרחוץ בהם ידיו ורגליו אסור כמ"ש לעיל או' ח':

כ) שם ואסורין ברחיצה וכו' היינו רחיצת כל גופו אבל רחיצת ידיו שרי כמ"ש סי' תקי"א סעי' ב':

סעיף דעריכה

כא) סעי' ד. ונמצא כרוחץ כל גופו וכו' ז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ג' וכתב שם המ"מ שאין ההפשרה אסורה בעצמה אלא מפני רחיצת הגוף וכן העלה הרמב"ן ז"ל עכ"ל והביאו ב"י ועו"ש או' ט' וכתב ב"י ולפ"ז אעפ"י שיחמם ידיו בעוד המים עליהם אין בכך כלום עכ"ל ור"ל דדוקא בהפשרת מים שעל כל הגוף איכא למיגזר משום רחיצה אבל בהפשרת מים שעל ידיו ליכא למיגזר לדעת הרמב"ם ושרי. ולזה כתב בש״ע בסעי׳ שאח"ז י״א שצריך ליזהר וכו׳ משום שלדעת הרא״ש י"ל אף להפשיר מים שעל ידיו אסור וכמ"ש לקמן או׳ כ"ג.

כב) שם. אבל מותר להשתטף בצונן וכו׳ משום שאין המים שעליו מתחממין כל כך. טור:

סעיף העריכה

כג) סעי׳ ה. י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו וכו', זהו סברת הרא״ש, וכתב עליו ב"י דאע״ג דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר (כמ״ש סי׳ שי״ח סעי׳ י"ד) שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו. א״נ דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיס״ב וכן העמידוה בירוש׳ פ׳ כירה עכ"ל, ולכן כתב בש"ע סברה זו בשם י״א משום שלדעת הרא״ש י״ל דאפי׳ להפשיר מים שעל ידיו אסור וממשמעות דברי הרמב״ם משמע דשרי כמ״ש לעיל או׳ כ״א, וע"כ כתב זה בש״ע בלשון י"א מפני שאפשר לומר דמיירי בלהפשיר דהיינו במקום שאין היס״ב ולהרמב"ם שרי ולהרא׳׳ש אסור. וכ"כ המ"א סק״ו להוכיח לדעת הרא"ש דאפי׳ לחמם ידיו במקום שאין היס״ב אסור יעו״ש, וכתב הר״ז או׳ ד׳ דכן יש להחמיר. וכ״פ ח"א כלל ע׳ או׳ ג׳:

סעיף ועריכה

כד) סעי׳ ו. ואפי' בחול וכו׳ ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת. רש״י ור"ן. וצ׳׳ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת (ר״ל רק להפשיר דאי היס״ב אסור משום בישול כמ"ש ס״ שי״ח סעי׳ י׳׳ד. וכ״כ המחה״ש) ולהכי אפי׳ אינו רוחץ כל גופו אסור כמ״ש סעי׳ ה׳. והתו׳ פי' הטעם משום שחיקת סמנים. מ״א סק״ז, ונ״מ לטעם ראשון אם החמין בכלי סגור שרי ולטעם התו' אפי׳ בכלי סגור אסור. קרבן נתנאל פ׳ כירה סי׳ ט׳ או' ז׳ ולצורך גדול יש להקל אם הכלי סגור.

כד) שם הגה. אבל מותר להחם בגד וכו׳ והטעם משום דבגד לא מחזי דלרפואה עביד וליכא משום גזירת שחיקת סמנים. עו״ש או׳ י״ב. וגם לטעם רש"י ור״ן לשמא ישפכו ליתא בבגד, וא״כ ה״ה דמותר להחם כלי ריקם כיון דליכא טעם לשמא ישפכו ולא לשחיקת סמנים. והא דמותר להחם בגד או כלי ריקם היינו אפי' במקום שהיס״ב כיון דלא שייך בהן בישול וכמ"ש לעיל ס׳ שי״ח סעי׳ ט"ו יעו״ש. ועיין עוד לקמן סי׳ שכ״ח סעי׳ מ׳

סעיף טעריכה

לה) סעי' ט. מותר לרחוץ פניו וכו' והא דנקט פניו ידיו ורגליו נראה משום דהך דרוחץ מיירי ברוחץ בחמין שהוחמו מע"ש דאסור לרחוץ בשבת אלא פניו ידיו ורגליו וה"ה שאר מקצת כל גופו אבל למאי שכתבו התו' שם בד"ה במאי אוקימתא משמע דאפשר לומר דשערות דפניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא  הוי פסיק רישיה ושרי אבל שערות ראשו הוי פסיק רישיה ולפ"ז דוקא נקט פניו ידיו ורגליו. ב"ח. וכ"כ העו"ש או' י"ז דמשמע מדברי הש"ע דנקט ידיו ורגליו אבל ראשו אסור אפי' אין שם הרוב מדבר שמשיר השער יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"ג:

לו) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו' דכל היכא דליכא רובא ליכא למיחש שישיר שער לפי שאינו מתכוין אבל כי איכא רובא מדבר המשיר אסור לפי שודאי משיר השער ומודה ר"ש בפסיק רישיה. ב"י וב"ח.

לז) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו' אבל במחצה על מחצה שרי. תו"ש או' י"ג:

לח) שם. מדבר המשיר. ודאי. מ"א סק"ט בשם הרמב"ם אבל התו"ש שם כתב דלא דוקא הוא דאף אם אינו משיר ודאי ממש אלא דקרוב להשיר נמי מקרי פסיק רישיה. וכתב דאפשר דכ"ה דעת הש"ע שהשמיט תיבת ודאי ודלא כהמ"T שהוסיף תיבת ודאי על דברי הש"ע יעו"ש:

סעיף יאעריכה

מז) סעי' יא. מרחץ שסתמו נקביו וכו' פירש"י שלא יצא החמימות. ל"א אותן הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר. וכ"כ הר"ן: מכאן צ"ע על בתי החורף (שיש שני חדרים זה ע"ג זה ויש נקבים בתקרה התחתונה כדי שאם יסיקו התנור למטה יתחמם חדר העליון ע"י אותם הנקבים) שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר. אגודה סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב ועיין לעיל סי' רמ"ו סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

מח) שם. למו"ש רוחץ בה מיד. שהרי לא נתחמם בשבת. אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה רש"י.

מט) שם. רוחץ בה מיד. ואם ספק אם היה סתום נקביו מע"ש עיין לעיל סי' שכ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

ן) שם. שמאליו הוחם בשבת וכו' שנתנו בו העצים מבע"י. הר"ן.

נא) שם. שמא יחתה בגחלים. וכיון שאסרו חז"ל לעשות כן לכך צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת שלא יסתום הנקבים ויבא לידי חיתוי. תו"ש או' י"א ועי"ש מה שהשיג על טעם הלבוש יעו"ש.

סעיף יבעריכה

בן) סעי' יב. אסור ליכנס למרחץ וכו' כדאיתא בגמ' (שבת מ' ע"א) בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש. התחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת לאיסור:

גן) שם. אסור ליכנס למרחץ וכו' ומשמע מדברי המחבר דאם נכנס למרחץ לאיזו צורך ואינו מתכוין להזיע מותר ליכנס שם אעפ"י שבודאי יזיע שם דכיון שאינו מתכוין להזיע לא גזרו חכמים על זה והוא דעת הרמב"ם ז"ל. עו"ש או' כ"ב:

דן) שם. הגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו' מדברי הרב משמע דאפי' אינו ברור שיבא לידי זיעה אסור אבל מדברי הטור ורש"י שבשמם כתב הרב דין זה לא משמע כן וכ"נ לדינא. עו"ש או' כ"ג:

הן) שם. בהגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו' אעפ"י שאינו מתכוין לכך. ר"ז או' י"ב. ולכן הטובלים בשבת אסורים לעמוד במרחץ במקום שיכולין להזיע. ח"א כלל ע' או' א' ונראה דיש ליזהר היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך אסברא ראשונה דמתירין אם אין כוונתו להזיע כמ"ש לעיל או' ג"ן: