כף החיים על אורח חיים רנז


סעיף אעריכה

א) סעי' א'. אין טומנין בשבת וכו' ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' ב' בהגה. מ"א סק"א. תו"ש או' א' ר"ז או' א':

ב) שם. אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל. והטעם שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת. ב"י בשם רש"י. ואפי' למ"ד דאין חייב משום מבשל (ר"ל דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו) מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה. מ"א שם בשם הרא"ש. תו"ש שם.

ג) שם. אבל בספק חשיכה טומנין בו. משום דסתם קדירות בה"ש רותחות הן וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה. ב"י. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב.

ד) שם. אפי' מבע"י גזירה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת. ב"י. ט"ז שם. מ"א סק"ג:

ה) שם. התבשיל אסור וכו' אף שכבר נתבשל כ"צ. א"ר או' א' ועיין סעי' ב', ואפי' בקדירה חייתא. תו' שבת ט"ל ע"ב ד"ה ממעשה:

ו) שם. התבשיל אסור וכו' ואפי' בשוגג עו"ש או' א' וכ"כ מ"א סק"ד. תו"ש. או' ד'. א"א או' ד' ר"ז או' א' וכ"פ הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש ואעפ"י דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מ"מ בהטמנה מחמירין טפי. מ"א שם. תו"ש שם. א"א שם ר"ז שם:

ז) שם. התבשיל אסור וכו' בין לו בין לאחרים עד למו"ש. ר"ז שם. אך הבשר שהיה ראוי לאכול שרי. פסקי תו' שבת או' קנ"ה:

ח) שם. או שנצטמק וכו' ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפי' מצטמק ורע לו כמ"ש סעי' ז' ודלא כעו"ש. מ"א סק"ה. א"ר או' ב' תו"ש או' ה' א"א או' ה' ר"ז שם:

ט) שם. אבל בעומד בחמימותו וכו' וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א סק"ו. א"ר או' ג' תו"ש או' ו' א"א או' ו' ר"ז שם:

י) שם הגה. י"א דאם שכח והטמין וכו' כתב הט"ז סק"ב דמבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על דיעה קמייתא יעו"ש. אבל הא"ר או' ד' והתו"ש או' ז' כתבו עליו דלא דק שהרי סיים בהגמ"ר פ' כירה דאפי' טמן בעיקר מוסיף הבל נמי מותר בשוגג יעו"ש:

יא) שם בהגה. שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף משהייה. מ"א סק"ז. וכתב התו"ש או' ח' דהיינו לדעת הגמ"ר דס"ל כדעה א' ברסי' רנ"ג דגם בשהייה אסור אם לא נתבשל כ"צ אבל לדידן דק"ל כהי"א דשרי בנתבשל כמב"ד קודם שבת לא שייך לומר כן עכ"ל. אבל המחה"ש כתב דאפי' לדידן דק"ל כי"א בסי' רנ"ג מ"מ הכא בעינן שנתבשל כ"צ דהטמנה חמירא יעו"ש. וכ"כ א"א או' ז' ועיין לקמן סעי' ז' בהגה ובדברינו לשם או' ט"ל:

יב) שם בהגה. כשעושה לצורך הלילה וכו' דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש סעי' ז' וכשמטמין לצורך מחר אפי' לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלאו הכי יתבשל עד למחר. מ"א סק"ח. א"א או' ח' ר"ז או' א':

יג) שם בהגה. ובלבד שלא יהא רגיל וכו' משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם משום דהעיקר כסתם מרן ז"ל דאין חילוק בין מטמין לצורך הלילה או היום:


סעיף בעריכה

יד) סעי' ב. אסור להטמין בשבת וכו' ובדיעבד שרי. כמ"ש לעיל או ט':

טו) שם. לשום כלים וכו' היינו אפי' בגדים שמעמידין את החום של הקדירה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכיון לזה. מ"ב או' י"ד. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' ב"ן:

סעיף געריכה

טז) סעי' ג. פסולת של זיתים וכו' קופה של צמר שטמן בה אסור לו להניחו ע"ג גפת של זיתים שמעלה הבל אבל להניחו ע"ג גפת של שומשמין שרי.  גמ' ב"י מ"א סק"ט:

טז) שם. פסולת של זיתים וכו' מסתמיות לשון זה משמע דאין לחלק בין חדשה לישנה שהיה לה י"ב חדש. וכ"כ הפתה"ד או' ד' וכתב ודלא כהרב קרבן העדה והביאו המש"ז סי' רנ"ט או' א' יעו"ש:

טז) שם. ומלח בין שחופרין בין ממים וחול דקריר מקרר דחמים מחמם ובחול שהוחם בחמה אף דקריר מחמם. מש"ז או' ב' ועיין לקמן או' ל"ה:

טוב) שם. ותבן. היינו בין ארוך בין נחתך לחתיכות דקות. מש"ז שם. וזגין היינו פסולת של ענבים לאחר שהוציאו יינם. רש"י שבת מ"ז ע"ב. ר"ז או' ה':

חי) שם. ומוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן (שקורין בערבי קוטי"ן) ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים. רש"י שם. ב"י. ר"ז שם:

יט) שם. ותבן וזגין וכו' בזמן ששלשתן לחין. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא. מ"א סק"י. ול"נ דחשיב לתבן ועשבים כחדא משום דתבן הוא בכלל עשבים. והעו"ש או' ב' כתב דהנוסחא הנכונה בזמן שארבעה. וכו' יעו"ש. ולי נראה מה שכתבתי עיקר:

ך) שם. בזמן ששלשתן לחין. עיין בב"י שהביא פלוגתא אי בעינן דוקא לחין מחמת עצמן או אם גם אם נתלחלחו מחמת דבר אחר אסור ומסתמיות דבריו כאן בש"ע משמע דאין הפרש דגם אם נתלחלחו מחמת דבר אחר אסור. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"י. וכ"פ הב"ח. ר"ז או' ה' ער"ה או' ד' וכתב דכן דעת כל האחרונים ודלא כהא"ר יעו"ש:

כא) שם. בזמן ששלשתם לחין. אבל יבשים טומנין בהם. טור:

כב) שם. כסות ופירות וכו' שאלו אין מוסיפין הבל אלא מעמידין הבל. פרישה או' ז' ועיין לקמן או' כ"ז:

כג) שם. כסות ופירות וכו' בין לחים בין יבשים. ב"ח וכתב שכ"מ מסתמיות דברי הש"ע יעו"ש:

כד) שם. ונעורת של פשתן דקה (ר"ל אפי' דקה) ועורות בין עבודין בין שאינם עבודין. וגיזי צמר כל אלו אינן מוסיפין הבל בכל ענין. ר"ז או' ה':

כה) שם הגה. י"א דמותר להטמין בסלעים וכו' אבנים שאש יוצא מהן תו' ב"ב י"ט ע"א. ובאגודה שם שכן המנהג. א"ר או' יו"ד:

כו) שם בהגה. להטמין בסלעים וכו' דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברין הקדירה או שמקלקלין המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. תו' שם. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"א ועוד טעם אחר שם בתו' שאין הסלעים מוסיפין הבל. וכ"ה בירושלמי פ' במה טומנין. א"ר שם:

כז) עוד בירושלמי שם אין טומנין בסלעים של כסף אבל טומנין בשל זהב ושל נחשת. טומנין בכסות ופירות וכנפי יונה הדא דתימר כשלא רבתא רקביבותן אבל רבתא רקביבותן אסור לטמון בהן. ע"כ א"ר שם:

כח) כתב רש"ל בתו' סי' ס' אפר חם דבר שאין מוסיף הבל הוא ושרי לטמון בו אלא א"כ מעורב בגחלים יעו"ש. וכתב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי דיעבד. מ"א ס"ק י"ט ר"ז או' ו' ועיין לעיל סעי' א' ובדברינו לשם או' יו"ד:

סעיף דעריכה

כט) סעי' ד'. ונתגלה משחשיכה מותר וכו' משמע אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דהו"ל כמטמין לכתחלה. מיהו בטור כתב אבל אם גלהו מבע"י אדעתה שלא לכסותו אסור לכסותו משתחשך ע"כ. משמע הא אם היה דעתו לכסותו משתחשך מותר לכסותו בשבת. וכתב ב"י דהוא ממ"ש התו' והרא"ש וכ"כ הרי"ו בח"ג דלעולם מותר לכסותו משתחשך אלא א"כ גלהו מבע"י על דעת שלא לכסותו משתחשך אבל סמ"ג וסמ"ק והתרומה כתבו דכל שנתגלה מבע"י אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ד וכיון שרוב הפו' לחומרא והרמב"ם מכללם והירושלמי מסייעם ראוי לחוש ולאסור עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע שסתם לחומרא דמשמע דוקא אם נתגלה משחשיכה מותר לכסותו בשבת אבל אם נתגלה מבע"י אסור. אמנם הב"ח כתב דאם גילהו מבע"י אדעתא לכסותו מבע"י ושכח דיש להקל ומותר לכסותו משתחשך יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' י"ג: אבל דעת הלבוש נראה להחמיר כדעת הש"ע וכ"נ דעת הגר"א. וכ"פ הר"ז או' ח' והכי ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה. ומוכח שם בהגר"א דאפי' אם גילהו בה"ש אסור לכסותו בשבת.

ל) שם. ונתגלה משחשיכה וכו' ואם מותר לגלות לכתחלה משחשיכה ולחזור ולכסותו או דוקא דיעבד אם נתגלה מותר לכסותו עיין ב"י שהביא פלוגתא בזה וכאן בש"ע לא גלה דעתו ומ"ש ונתגלה משחשיכה וכו' לשון דיעבד כתב הט"ז סק"ד שלאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח' דאפי' לכתחלה יכול לגלותו ולחזור ולכסותו:

לא) שם. אפי' להוסיף על הכסוי וכו' ואפי' נתבשל כבר כמב"ד וכדכתב בסי' שי"ח דבכה"ג שייך בישול. עו"ש או' ג':

לב) שם. גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בסעי' ח' עי"ש. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"ב. תו"ש או' ח"י. ר"ז או' ח' ור"ל דמיירי בקדרה טמונה בבגדים ועומדת ע"ג כירה שיש בה גחלים דאע"ג דהגחלים מוסיפין הבל מ"מ לא מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל אם אין הבגדים נוגעין בקדרה כיעו"ש ובכה"ג משכחת לה שתוספת גורם בישול. וכ"כ המחה"ש. אבל הנה"ש או' ה' כתב דלשון הטור והש"ע לא משמע הכי אלא גם בדבר שיאן מוסיף הבל אסור להוסיף אם לא נתבשל כל צרכו יעו"ש:


סעיף העריכה

לג) סעי' ה'. מותר להטמינו וכו' מפני שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן הרמב"ם פ"ד. ב"י. ט"ז סק"ה. מ"א ס"ק י"ד. ומטעם זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כלי ראשון. ואפשר דאפי' בכלי ראשון אם נתקרר קצת שרי להטמינו. מ"א שם. א"ר או' י"ד. תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ט' וכתב דנתקרר קצת היינו עד שאין היד סולדת בו יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"ד:


סעיף ועריכה

לד) סעי' ו'. מותר להטמין וכו' ואפי' אדם חשוב שרי כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק ט"ו. מיהו במאירי כתב ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיחמיר אף במותר לו בכל מה שהבריות סבורות עליו שהוא קולא שכל שרואים אותו מיקל למדין הימנו דבר מתוך דבר ונמצא גורם תקלה עכ"ד. והביאו פת"ע או' כ"א:

לה) שם. אבל בדבר המוסיף הבל וכו' מסתמיות לשון זה משמע ודאי דהיינו בכל הדברים הנזכרים בסעי' ג' דמוסיפין הבל אסור להטמין אפי' צונן אבל התו"ש או' כ"א כתב דחול לא מקרי דבר המוסיף נגד צונן אלא נגד חמין יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ז:


סעיף זעריכה

לו) סעי' ז. אפי' בקדה מבושלת וכו' דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון. טור וב"י. אבל בשהייה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ב:

לז) שם. ואפי' מצטמק ורע לו. ומיהו בדיעבד מותר כשמצטמק ורע לו לכ"ע כמ"ש לעיל סעי' א':

לח) שם הגה. וכן עיקר. כתב העו"ש או' ה' דלפי מ"ש הרב לעיל סעי' א' בהגה די"א כשמטמין לצורך מחר מותר ובדיעבד יש לסמוך ע"ז צ"ל דמ"ש כאן וכן עיקר קאי אלעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד יש לסמוך אמקילין יעו"ש:

לט) שם בהגה. או שנתבשל כל צרכו וכו' ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"ז. אבל הא"ר או' ט"ז השיג עליו וכתב דגם לרמ"א ס"ל דהכא בהטמנה מודים דאסור כמב"ד יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"ג דלדעת רמ"א כמב"ד אסור אלא שכתב דמ"ש המ"א דלדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד שרי דעתא דנפשיה קאמר ונ"מ דבדיעבד ובשוגג יש לסמוך ע"ז להקל וכמ"ש רמ"א סעי' א' בהגה יעו"ש. אמנם הא"א או' י"ז כתב דלשון רמ"א שכתב כמו בשיהוי משמע דלגמרי דמי להו יעו"ש. ועיין לעיל או' י"א:

מ) שם בהגה. מותר בהטמנה כמו בשיהוי וכו' פי' ומותר להטמין מבע"י דבר שהוא חי לגמרי וכו' אפי' בדבר המוסיף הבל. עו"ש או' ה' אבל בשבת אפי' באין מוסיף הבל לכ"ע אסור ואפי' מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו. א"א או' ט"ז והגר"א:

סעיף חעריכה

מא) סע' ח. אם הוא מכוסה בבגדים וכו' ולכן גם להמקילין בהטמנה כמו בשיהוי כמ"ש בסעי' הקודם בהגה אם היתה הקדירה ע"ג כירה שיש בה גחלים ומכוסה בבגדים אסור להוסיף על הבגדים משחשיכה דהו"ל כמטמין בשבת בדבר המוסיף הבל כיון דהבגדים מוסיפין הבל מחמת האש שתחתיהן וזה אסור לכ"ע:

מא) שם מחמת אש שתחתיהם וכו' ואפי' אם כסה הגחלים באפר לא מהני דקטום לא מהני בהטמנה. א"א או' ח"י:

מב) שם. נוגעים בגחלים וכו' ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג סעי' א' אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' כ"ד. וכ"ה דעת הב"ח:

מג) יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו כל הקדרות ביום לעת ערב מסלק האש וגורפין הרמץ ונתנין הקדרה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן ואין לאסור משום הטמנה מפני דבמקום שבשלו הקדרה כל היום תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע הילכך ליכא למיחש למידי. ב"י בשם הרא"ש. מ"א שם:

מד) שם הגה. והטמנה שעושין וכו' נראה דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק האויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדרה מטעם זה. ט"ז סק"י. אבל הא"ר או' ח"י כתב דא"צ ליזהר דכיון דטוח בטיט לא שייך חשש דיחתה כלל כדלעיל סי' רנ"ד סעי' א' וכ"כ התו"ש או' כ"ו:

מה) שם בהגה. וטחין פי התנור וכו' היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה. ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אלא א"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"ט:

מו) שם בהגה. וטחין פני תנור וכו' ומיהו לדעת הש"ע לא מהני טיחה כמ"ש סי' רנ"ד. מ"א שם. תו"ש שם. ולענין סתירת הטיחה בשבת עיין לקמן סס"י רנ"ט:

מז) שם בהגה. שרי לכ"ע. בכל ענין בין גרוף בין אינו גרוף. ד"מ או' ז' אמנם רש"ל בתשובה סי' ס' כתב דאם כבדו התנור היטב ואח"כ הטמינו הקדרות על אותו מקום ונשארו גחלים בתנור חוץ למקום הטמנה והתנור סתום אינו ישר בעיני ומ"מ אם אינו ברור שישמעו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין מאחר שיש להם במה לתלות אבל במקצת מקומות שמטמינין ומושיבין הקדרות ע"ג גחלים בתנור שרוק וחתום ראוי למחות בידם ולנדותם על כך עד שישמעו יעו"ש. והביא כנה"ג בהגה"ט:

מח) שם בהגה. ומצוה להטמין לשבת וכו' והרוצה להחמיר כדעת הר' יונה ז"ל אינם מטמינים למעלה בבגדים אלא מכסים אותם בחצי חבית וזה אינו קרוי הטמנה שהרי האויר מפסיק בין הקדרה לגחלים. ולמעלה אינה מטמנת בבגדים אלא מכוסה בחצי חבית ואין זה קרוי הטמנה וכן אני נוהג. הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ל והביאו י"א מ"ב בהגב"י או' ה':

מט) שם בהגה. וכל מי שאינו מאמין וכו' אבל מי שאינו אוכלו מחמת שכאב לו אכילת חמין והעונג שלו הוא לאוכל צונן קרוב הוא בעיני דאסור לאכול חמין דהא מצער ליה במה שאוכל. מט"מ סי' ת"ע. והביאו מ"א סק"ך וא"ר או' י"ט. ועיין לקמן סי' רפ"ח סעי' ב':