כללי התחלת החכמה/פרק ו
פרק ו' - [בו יבואר עולם התוהו, ועולם התיקון, ושיתוף ג' ראשונות לז' תחתונות, וישראל סבא, ותבונה וז' תיקונים, וי"ג תיקוני דיקנא] (ובו כ"ה סעיפים)
עריכה[קיט] (א) הנה אמרו חז"ל (ומובא בפירוש רש"י ריש בראשית פסוק א'): מתחלה נברא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים. ולכן כתיב מתחלה: "אלקים", ואחר כך כתוב: "ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים". ומה שלא נברא מתחלה בשיתוף רחמים, הוא לפי שכל מה שנברא בראשונה, לא נשתנה עוד, לכן נברא בדין. והשיתוף נעשה אחר כך, והשיתוף אפשר להשתנות. לכן לפעמים על פי החטאים הגדולים, נסתלק שיתוף הרחמים, או לצדיקים גמורים, מדקדק עמהם כחוט השערה לטובת אחריתם.
[קכ] (ב) ולעיל כתבנו ששם ב"ן הוא מורה על דין הגמור, מילוי הוי' בההין, ושם מ"ה, מורה על הרחמים (מילוי אלפי"ן). ולכן אמרו, שמתחלה נסדר הנהגת הספירות מבחינת שם ב"ן. ועל פי זה, הנהגה כזאת דין גמור היה דבר בלתי אפשר להתקיים, ויצאו מהם קלקולים של העולם, שמן ההנהגה ההיא לא יגיע לתכלית הנרצה. ונאמר על זה בדרך משל – שבירת ההנהגות, ונפילת ההנהגות, ועוד דברים ומשלים בזה. ונקרא זאת עולם הנקודים, ועולם התוהו. (ונתבאר זה בארוכה בספר קל"ח פתחי חכמה, מסימן ל"ו עד סימן נ"ה ע"ש.) והאור שרומז על ההנהגה הגלוי', ושיתנהג למען יבוא על תכלית טוב, נסתלק מההנהגה בהיותה בחינת ב"ן הנ"ל – דין גמור הנ"ל. פירוש, שבהנהגה ההיא לא יבוא אל התכלית וכנ"ל.
[השמטה: ומה שכתבנו, שבתחלה יצאה הנהגה בבחינת שם ב"ן, הדין, שעלי' אמרו חז"ל – ראה שאין העולם מתקיים וכו', עליהם מרומז הפרשה (בפרשת וישלח): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" וכו', (אדום רומז לדין – כידוע שמראה הלבן מורה על חסד, והאדום מורה על דין), בלע בן בעור – הוא דעת, יובב וחושם – הם חסד וגבורה, הדד בן בדד – הוא תפארת, שמלה – הוא נצח, שאול – הוא הוד, בעל חנן בן עכבור – הוא יסוד, הדר – הוא עטרת היסוד, בחינת מלכות, והוא גם כן בחינת שם מ"ה, שהוא התיקון שיצא אחר כך, כמו שאמרו: שאחר כך שיתף עמו מדת הרחמים, ואז הי' התיקון. ולכן, לא כתיב בהדר הנ"ל מיתה כלל. וכמו שאמרו: ראה שאין העולם מתקיים בהנהגת הדין, לכן נאמר עליהם בדרך משל 'וימת', וכמו שפירש באדרא רבא זוהר נשא דף קל"ה ע"ב ע"ש, שהכוונה שנתבטל ההנהגה במקצת, אך לא לגמרי, ורק היתה במדרגה יותר נמוכה. וז"ל שם: אתבטלו ואסתלקו מההוא תיקונא כו', ולא אתבטלו לגמרי, אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה קם ביה [נקרא מיתה], עכ"ל שם. וכוונתו למה שדרשו בזוהר (שמות י"ט ב') האי קרא: "וימת מלך מצרים", על שר של מצרים (כפירוש הגר"א ז"ל). ונתבארו ענין המלכים הנ"ל באריכות רב, בפירוש הגר"א ז"ל לספרא דצניעותא פ"א ע"ש. וכן בענין האדם, כשאבד מדרגת הרוחניות שלו, שאינו משיג ברוחניות כל כך, נקרא גם כן מיתה, כמו שכתוב בזוהר משפטים דף רט"ז ע"ב ע"ש באריכות. ועיין עוד בספר פתחי חכמה ודעת דף כ"ד ע"ב, שבחינת הסתלקות – בחינה שאנו קוראין אותה פנימיות מן הבחינה שנקראת חיצוניות – נקרא זאת בדרך משל מיתה (שהפנימיות נמשל לנשמה והחיצוניות נמשל לגוף, ופירוד שלהם כפירוד הנשמה מן הגוף וכנ"ל). ולכן כשההנהגה במדרגה נמוכה, שאין בחינה עליונה מתלבשת בה, נמשל על דרך הנ"ל. והכל בדרך משל הוא, וכנ"ל. עד כאן השמטה.]
[קכא] (ג) ואחר כך שיתף עם ההנהגה מדת הרחמים. היינו, שיצא אחר כך הנהגה של שם מ"ה – היינו מדת הרחמים, ונשתתף ונתחבר עם הנהגת הב"ן – הדין הנ"ל, ונעשה על ידי זה תיקונים בהנהגה שאפשר להתקיים, ושיסובב הנהגה באופן שיגיע לתכלית טוב. ונקרא זאת עולם התיקון. (ונתבאר עולם התיקון בקל"ח פתחי חכמה מסימן ס"א והלאה ע"ש).
[קכב] (ד) אמנם, התיקון שהוא חיבור מ"ה וב"ן, לא נעשה כל התיקון מיד. וענין חבור מ"ה וב"ן משתנה מעתות לעתות לפי המעשה של התחתונים, או לפי מה שברצונו יתברך, מה שנעלם מאתנו, או לפי שינוי הזמנים. (עיין קל"ח פתחי חכמה סימן ס"א).
[קכג] (ה) וכן בהנהגת הששה ספירות שנקרא הנהגת הזעיר אנפין, שהוא הנהגת המשפט, גם על זה נאמר: "אל תבוא במשפט את עבדך". אך לפעמים, אם יש זכות לתחתונים, משתתף עם הנהגת הז"א הנהגת הג' ראשונות, שהם רחמים, כמו שכתבנו למעלה, ואז טוב וברכה לעולם. וזה נקרא שמתלבש הנהגת הג' הראשונות בהנהגת הז"א, ונקרא גם כן שיתוף הנ"ל.
[קכד] (ו) והנה בהשתתפות הבינה בהנהגת הז"א, לא כולה משתתפת. רק חלק עשירית ממנה, שהוא בחינת מלכות דבינה. ולכן נקראת מלכות דבינה בשם בפני עצמה – שנקראת תבונה. וגם זאת התבונה מתחלקת לעשר ספירות גם כן.
[קכה] (ז) ולעיל כתבנו, שיש בחינת אור פנימי, ובחינת אור מקיף. ולכן מתחלקת התבונה לעשר ספירות. ושלשה ספירות תחתונות – נצח, הוד, יסוד, שהם שלשה בחינות – חסד, דין, ורחמים, נעשה בהנהגת הז"א אור פנימי. והנהגת הז"א עצמו, הם ששה ספירות: חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד. ואם כן, עם השלשה הנ"ל, הם ט', ובכללות כל אחד לעשרה, מורה על זה אות צ'.
[קכו] (ח) וחסד, גבורה, תפארת של התבונה הנ"ל, שהוא מלכות דבינה הנ"ל, נעשה בבחינת אור חוזר על הכלי, שכתבנו למעלה וכנ"ל. והם שלשה בכללות עשר גם כן, ועל זה מורה אות למ"ד. והארבעה ראשונות של התבונה הנ"ל: כתר, חכמה, בינה, דעת, של התבונה – היא בבחינת אור מקיף מרחוק וכנ"ל, והם ארבעים בכללות כנ"ל, עליהם מורה אות מ"ם. הרי שלשה בחינות הנ"ל המה צל"ם. (עיין קל"ח פתחי חכמה סימן קכ"ז, קכ"ט).
[קכז] (ט) ובאשר האדם בעניניו וטבעיו נברא באופן שרומז על ההנהגות שלמעלה, וגם בו בנשמתו יש שלשה חלקים הנ"ל: מה שהוא בתוך גופו, ומה שהוא מקיף עליו מקרוב, ומה שהוא עליו מקיף מרחוק, וכמו שיתבאר בס"ד לקמן (פרק ט סעיף כ"ז וכ"ח) – בשלשה חלקים: נשמה, יחידה, חי', ולכן כתוב עליו: בצל"ם אלקים עשה את האדם, שבו השלשה בחינות צל"מ הנ"ל. ונדרש גם בהנהגות בשמות הדברים שיש כנגדם באדם, וכמו שכתבנו למעלה. (ועיין בהתחלת ספר נפש החיים בההגה הארוכה אשר שם ע"ש).
[קכח] (י) והנה, כל זה אם התחתונים זוכים הרבה. אך אם התחתונים אינם זוכים, אז בא שיתוף הרחמים, היינו בחינת הבינה בהנהגת הז"א רק חלק מיעוט – היינו שנאמר רק חלק עשירית מהתבונה הנ"ל – היינו מלכות שבתבונה הנ"ל, היא משתתפת בהנהגת הז"א, וגם היא מתחלקת על הבחינות הנ"ל צל"מ וכנ"ל. ואז היא נקראת תבונה שניה. (ועיין קל"ח פתחי חכמה סימן קכ"ח וקכ"ט).
[קכט] (יא) וכשלא נדרש כלל ענין השיתוף של בינה להנהגת הז"א, אז נקרא הבינה שם אחת – אימא, וכמו שכתבנו למעלה ע"ש.
[קל] (יב) וכשיש עוד זכות, אז גם מחכמה בא השיתוף להנהגת הז"א, הכל כנ"ל אצל בינה, ומלכות דחכמה משתתפת בו, על דרך שכתבנו בתבונה. ונקרא מלכות דחכמה גם כן שם בפני עצמו, ישראל סבא. ובמדרגה טובה משתתף כל המלכות דחכמה, היינו כל הישראל סבא על דרך שלשה בחינות הנ"ל – פנימי, ושני מקיפין כנ"ל, שהם שלשה בחינות צל"מ כנ"ל. וכשלא זוכין ובא במדרגה נמוכה, בא השיתוף רק מלכות דישראל סבא הנ"ל, ונקרא ישראל סבא שני. והכל על דרך שכתבנו בתבונה שניה של בינה – גם כן בשלשה בחינות הנ"ל וכנ"ל. ופשוט ששיתוף החכמה הוא יותר במעלה מבינה כנ"ל, ונצרך לזכות יותר.
[קלא] (יג) ובמעלה עוד עליונה, בא גם מבחינת הכתר שיתוף להנהגת הז"א וכמו שיתבאר. והדעת, שהוא במקום הכתר גם כן, משתתף ומתלבש בתוך הנהגת הז"א כנ"ל.
[קלב] (יד) והנה, עיקר הנהגת הז"א הוא רק ששה ספירות כנ"ל, שהם: חג"ת נה"י. אך על ידי הזכיות ועל ידי התיקון, בא גם הארת החכמה והבינה והדעת, או גם הכתר, להשתתף בהנהגת הזמן של עולם הזה. אז נאמר שנתוסף בהנהגת הז"א ג' ראשונות, ונעשה הנהגת הז"א עשר ספירות. ונקראו כתר דז"א, חכמה דז"א, בינה ז"א וכו' וכנ"ל, וזהו לאחר התיקון.
[קלג] (טו) ולכן, לא נחשב הנהגת הז"א רק ששה ספירות, לפי שלא נחשב רק מה שהיה גם קודם התיקון, כי מה שהוא לאחר התיקון, יוכל ח"ו להשתנות, וכנ"ל. (ועיין ביאור הגר"א ז"ל על ספרא דצניעותא פרק א ד"ה וזיוניהון, ולכן קודם התיקון נאמר שלא היה לז"א הג' ראשונות, וקורא זאת בהתחלת הספרא דצניעותא, וזיוניהון לא אשתכחו, ע"ש ביאור הגר"א ז"ל על זה ע"ש. ) [קלד] (טז) ולעיל כתבנו שהשלש ראשונות נקראו מוחין – היינו החכמה, והבינה, והדעת, לכן נקראו ההוספות האלה בהנהגת הז"א מוחין כנ"ל. ועוד יש טעם בדבר, לפי שבאדם הגוף הוא מעולם הזה, והמוח בא בו הנשמה מעולם שלמעלה ממנו, לכן כל ההשראה הבאה מעליון לתחתון נקרא בדרך משל מוחין כנ"ל. ולכן, גם במדרגת ההנהגה, מה שבא בהנהגה שיתוף מהנהגה היותר עליונה במדרגה, נקרא בדרך משל גם כן מוחין. (ועיין ספר מים אדירים, וספר קל"ח פתחי חכמה סימן קט"ז וקכ"ז, ובסימן ק"א ע"ש).
[קלה] (יז) והנה כתיב: "ועתה יגדל נא כח ה'" כו'. שכשהשם יתברך עושה חסד ונסים וטוב בעולם, מקרי שכחו נתגדל כביכול, לפי שכל מה שאנו מדברים בו, הוא הכל לפי פעולותיו וכנ"ל ע"ש. וכשח"ו הוא מתנהג בדין ובהסתר פנים, כביכול נקרא שאין שמו נתגדל ח"ו אז, ונקרא בדרך משל קטנות ח"ו (ולזה רומז האדם בקטנותו). וכשבא השראת ושיתוף הבינה לבד, נקרא גדלות ראשון. וכשבא גם שיתוף והתלבשות החכמה, נקרא גדלות שני. (עיין קל"ח פתחי חכמה סימן קכ"ט).
[קלו] (יח) והנה, האדם בטבעו הוא רומז על דרכי ההנהגות. ומה שהוא בההנהגות במספר ההנהגות – בא באדם כנגדם, במספר הימים והשנים. ונדרש גם בההנהגות בדרך משל, במשל דברים הנמצאים באדם שמרמזים עליהם. בדרך משל: יש לפעמים ח"ו הנהגה על פי דין הגמור ח"ו, עד שנאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני" כו'. וכשלא היתה ח"ו שום זכות, אז הוא נמשל לעיבור – שלא נודע ממנו, וכמו שכתוב: "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשי ה'" כו'. ובמדרגה הזאת היו במצרים בעת קושי השיעבוד (וכמו שכתב הגר"א ז"ל בספר ספרא דצניעותא סוף פרק א) – וכן בגלות קודם הגאולה – ואז לא היתה להם זכות ופעולה, רק היו מתקיימים במתנת חנם בזכות אבות, נמשל גם כן להעיבור – שאוכל רק מאמו, ואין לו פעולה עצמית. וביציאת מצרים (כתב הגר"א ז"ל שם), שהיתה בבחינת לידה, היינו שנראה ונודע – אבל אין לו פעולה כי אם רק פעולה חלושה מאד, לפי שלא קבלו התורה עדיין. וכדומה לזה כל טבעי האדם, הכל מרמז על דרכי ההנהגות וכנ"ל. שמתחלה צריך הוא ליניקה משדי אמו, והוא משל כשאין לישראל זכות מעצמם, וגם פעולתו מועטת. כל זה הוא כסדר עניני רמזים לפי סדר המעלות. וכל מה שנדרש בזה, יש בזה הכל על דרך משל וכנ"ל.
[קלז] (יט) וכתבנו למעלה, שההתחלה בגלוי הוא מחכמה, ולכן חכמה כולל כל הנהגות – והמה בכלל ל"ב נתיבות. ונתיב, פירושו, דרך. היינו דרכי ה' יתברך שמו, וכמו שכתוב: "הודיעני נא את דרכיך" (כן כתב הגר"א ז"ל בפירוש תיקוני זוהר חדש, דף פ"ט סוף ע"ד). ולכן תנן בהתחלת ספר יצירה: בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק יה וכו', ומספר ל"ב הם כנגד עשר ספירות וכ"ב אותיות א"ב, שכל אות מורה על הנהגה אחרת, כמבואר כל זה בדברי הגר"א ז"ל (בפירושו על ספר יצירה ע"ש בארוכה במתני' א', ע"ש).
[קלח] (כ) ומה שאמרנו, שגם מן הנהגת הכתר משתתף להנהגת הז"א אחר התיקון, הנה נאמר בכתר אחר התיקון שני מיני תיקונים. והיינו, כי לעיל (פרק ב סעיף י') כתבנו שבהנהגת הכתר נדרש תלת רישין, שהם שורש החסד, והדין, והרחמים. ועיקרם תרין רישין, שהם כתר שבכתר – שנקרא גלגלתא רישא חדא, וחכמה שבכתר – שנקרא מוחא רישא תנינא. ולהגר"א ז"ל, היא מבחינת חכמה ובינה שבכתר.
[קלט] (כא) ומבחינת רישא חדא, שהוא מכתר שבכתר הנ"ל, יש שבעה תיקונים בכתר. וכתבנו למעלה שיש בראשו של אדם, הרומז על הכתר, כמה דברים שרומז על עשר ספירות דכתר. ונקראו גם ספירות דכתר בשמות אלו. ועל דרך זה נקראו גם כן השבעה תיקונים בשמות כאלה. ואלה הם השבעה תיקונים שנחשבו בספרא דצניעותא פרק א, ונקראו בשמות אלו בדרך משל: א) גלגלתא, ב) טלא דבדולחא, ונקרא מוחא, ג) קרומא דאוירא, ד) עמר נקי, ה) רעוא דרעוין, אתגלי' בצלותא דתתאי (וקראוהו בדרך משל מצח הרצון), ו) אשגחא פקיחא (וקראוהו עינא) ז) תרין נוקבין דפרדשקא (ונקרא חוטמא). (ולהגר"א ז"ל, לא נחשב טלא בחשבון השבעה, רק תרין נוקבי החוטם נחשבו לשנים). כל זה, הם שמות של מיני השפעה למטה. (ועיין ביאור הגר"א ז"ל על זה באורך בספרא דצניעותא שם). ולמה הם שבעה – יתבאר בס"ד לקמן. ושבעה אלה הם בהעלם יותר, לפי שהם מבחינת כתר שבכתר. ונקראו שבעה דגלגלתא.
[קמ] (כב) ומבחינת רישא תנינא, חכמה שבכתר הנ"ל, שנקרא מוחא סתימאה גם כן, יש שלשה עשר תיקונים עניני השפעה למטה, והם י"ג מדות של רחמים שנאמרו למשה (בפרשת תשא), והם: אל, רחום, וחנון, ארך אפים (ארך אפים נחשב לשנים כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא נ'): "ארך אפים" – לצדיקים ולרשעים), רב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים (נחשב לשנים – שנוצר חסד, וגם לאלפים) נושא עון, (ונושא) ופשע, (ונושא) וחטאה, ונקה, וכמו שדרשו חז"ל, מנקה הוא לשבים.
[קמא] (כג) וכנגדם יש י"ג דברים בפסוקי מיכה, והם: "מי אל כמוך, נושא עון, ועובר על פשע, לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו, יכבוש עונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו, מימי קדם". י"ג אלו כסדר י"ג הנ"ל. נוצר חסד הנ"ל הוא יותר חסד, שמפורש בו חסד (ונקה הוא קצת דין בו, שאינו מנקה רק לשבים), (ולכן נדרש לפעמים בהם ענין שיתוף). (ועיין קל"ח פתחי חכמה סימנים ק"ה ק"ו ק"ז ק"ח ע"ש).
[קמב] (כד) תיקון נוצר חסד הנ"ל נקרא מזל עליון, ותיקון ונקה נקרא מזל תחתון (והם היותר עקרים בהי"ג מדות הנ"ל). ונקראו מזל, לפי שהם הנהגות לטובה, גם בלא זכות לפעמים, וכמו שכתוב: "וחנותי את אשר (אני) אחון" – אף על פי שאינו הגון. ונקרא מזל, שיורד למטה גם אם לא בא זכות מלמטה. ועל בחינה זו אמרו: בני, חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא. המזלא הוא ההנהגה הזאת, שהוא לפעמים גם בלא זכות, ולא נודע זאת לנו. (עיין זוהר נשא קל"ד א', ופקודי רנ"ד ע"ב).
[קמג] (כה) וכתבנו למעלה שבאדם יש רמזים על עניני הנהגה. ולכן יש בפנים של האדם ובזקנו, י"ג סימנים הרומזים על הי"ג תיקונים הנ"ל. ונקראו גם הי"ג תיקונים הנ"ל בשמות של הסימנים הנ"ל שהוא בזקן, ולכן נקראו בכלל י"ג תיקוני דיקנא. והשערות הם דברים חלולים כידוע, שבתוכם יורד יניקה מן המוח. ובשערות אפשר לדעת עניני המחשבה, כמו שכתב הגר"א ז"ל (בפירוש שיר השירים ו', ט"ו), אבל היא בהעלם גדול, למבינים הגדולים בחכמת הפרצוף הידועה לזה. וגם המה בצמצום, ומה שבתוכם יורד על דרך מקום צר, ויורד למטה. ובכל זה, רמז לההשפעות הנ"ל הבא מן הכתר, בהעלם גדול ובצמצום למטה, (לפי שהם קצת בחינת דין גם כן, לפי שבאים על פי בחינת רישא תנינא הנ"ל, שאינו רחמים כמו כתר שבכתר). [ונתבארו הסימנים הנ"ל בזוהר (נשא מן דף קל"א והלאה) ובעץ חיים (עץ חיים שער א"א פרק ט) , ע"ש באריכות בפרטות, ובספרא דצניעותא התחלת פרק שני, ע"ש].