פתיחת התפריט הראשי

פתח לו

<עולם הנקודים [לו -נ]>:

<גדר עולם הנקודים>:

עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו היו הולכים ונעשים, כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, שבתחלה הוא גולם, ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה. עכשיו מתחיל עולם הנקודים והוא עולם התוהו, זה ראוי להתבאר תחלה אחר הקודם לו, כי זה הוא האור היוצא אחר האורות שזכרנו למעלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עולם הנקודים הוא מה וכו', והוא גדר עולם הנקודים. ח"ב, כאומן וכו', והוא משל על ענין זה העולם:

חלק א:

א. עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו, ר"ל האצילות - כל מה שבאצילות, וענפיו - בי"ע עם כל תולדותיהם. ותמצא שכל אלה בחדא מחתא מחתינהו, שהכל ענין אחד וקשר אחד. מתחיל באצילות ומסיים בעשיה, שהוא השורש האמיתי לעניני התחתונים, מה שלא היה עד שהגענו למדרגה זאת. ותראה האדם עצמו מורכב מאבי"ע בסוד נר"ן ונל"ן. ואפילו הנבראים הולכים על זה הדרך בסוד דצח"מ:

ב. היו הולכים ונעשים, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה להוציא ענין זה בתשלום צורתם מתחלתם, אלא בהדרגה. מתחיל בשלמות מועט, ואחר כך בשלמות יותר, עד שנשלם לגמרי. ונמצא שמה שהוא באחרונה הוא מה שהיה בתחלה. אך בחסרון השלמות, שהוא עתיד לבוא אחר כך:

חלק ב:

א. כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה לפעול כפי עצמו. שאז היה מוציא שלמות הענין בבת אחת. אלא עשה כאומן שאינו יכול לעשות אלא בהדרגה. ולוקח החתיכה לפניו, ומציירה מעט, וכמה חילופים מתחלפים עליה מצורה לצורה, עד שמסתימת בצורה השלמה:

ב. שבתחלה הוא גולם ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה, שבתחלה הוא גולם גמור, והנה אחר כך הוא הולך ומצטייר. אך עם כל זה רק כשנשלם צורתו נראה היופי, ומי שרואה הגולם בראשונה, או בציוריו הראשונים, לא יראה אלא דבר בלתי נאות. ובסוף נראית הצורה היפה, ומראה גם כן שכל זה היה צריך כדי לבוא אל היופי. ואמנם בדרך זה ממש היה ענין זה של האצילות, כי התחיל הרצון העליון לציירו למעלה במחשבה העליונה, ובעוד שהיה מתחיל להצטייר, ולא השלים צורתו, היו יוצאים אורות הנקודים, והם לפי בחינת האצילות בלתי מושלמת. אחר כך השלים להצטייר, ויצא הוא עצמו בציור היפה, שהוא התיקון כדלקמן. ושתי ידיעות יש בענין זה, א' - שעולם הנקודים נמצא מהתחלת הצטייר עולם האצילות, קודם שהיה נשלם, דהיינו שהיה האצילות ככלי שעדיין לא נשלם צורתו. ב' - שאין עולם הנקודים עולם האצילות עצמו, אלא מה שיצא לפי בחינת צורת האצילות הבלתי מושלמת. והוא הסוד שפירש באד"ז, כד אכתיש אומנא בפרזלא. ופירוש הענין זה הוא, כי בשלמא שאר ההדרגות שקודם עולם הנקודים, נוכל לקרוא אותם הדרגות ממש לעולם האצילות, כי הרי יש להם מהות מה שיש להם תמיד. וכשנבחין אותו - נמצאהו מהות אחד מתקרב לענין דמות אדם של האצילות, אך רחוק ממנו מעט, כפי שיעור ההדרגה. אך עולם הנקודים לא נוכל לקרא אותו כך, כי הרי אין מציאותו קיים, אלא היה ונתבטל, ועכשיו במקומו יש אצילות ממש. אם כן אין הנקודים הדרגה לאצילות, שהרי אם היתה הדרגה - צריכה היתה להתקיים תמיד. דאם לא כן, הרי יש דילוג - שחסרה מדרגה אחת, והכוונה העליונה להעמיד כל האורות בסדר זה תחת זה. ואם עכשיו אינה צריכה להדרגה זאת - גם מתחלה לא הוצרכה. אלא צריך לומר, שאין זה לפי טעם ההדרגה, אלא ענין אחר. והוא ענין הזיקין ניצוצין שזכר הרשב"י זללה"ה, וענינם הוא מה שנבדל מגוף הברזל בשעת התקנתו, מפני כח ההכאה המתקנת ענינה. לפי זה, באצילות הוא - שהמחשבה העליונה היתה לוקחת סוד דמות אדם להעמידו על מכונו, ואז היתה מבררת מה שצריך להסיר משם, ומהו שצריך להסיר - אלא ענין הרע, דהיינו שהאורות ההם היו עומדים להוציא הרע, כי כבר הגיע ההעלם למדרגה זאת שאפשר לצאת הרע משם. והנה אין זאת הכוונה בדמות האדם - שיהיו אורותיו מוציאים הרע, אדרבא, שיהיו טהורים ומתוקנים כדלקמן. ואז זה מה שעומד להוציא הרע - נבדל מגוף דמות אדם, שהוא העומד להכין הדברים בהכנה ראויה, ואז הוציא מן הדמות זה הענין, וזה הענין יצא ונראה בפני עצמו, והם הם זיקין דאתלהטו ואתדעכו. והנה עשו שלהם, שבתחלה יצאו בדרך להיטה, כאילו גם הם מנהיגים, שהרי מהנהגתם בא הרע, ואם לא היה להם מקום בהנהגה, ולא היו פועלים כלום, לא היו כלום. אלא נתלהטו ונראו ושלטו, ומפני הרע נחרבו. וזאת היא פעולת הס"א - לגרום חורבן לזה השורש, וזה שאמרו, מחשבה זריקת ניצוצין לש"ך עיבר, שהוא כללות כל המלכין האלה. נמצא הענין כך, האצילות היה הולך ומצטייר, והנה בתחלה קבל ציור אחד שהיה בו ענין זה של הוצאת הרע, וזהו המצב הבלתי שלם שלו, וזה בהיות בו כחות עומדים במצב בלתי נשלם, ראוי להוציא הרע. ומצב זה הוא המצב הנראה אחר כך במלכים עצמם, דהיינו הג"ר בלתי מתוקנות לצורך התחתונות, והתחתונות בלתי מתקיימות כלל. ונמצא שבהיות בדמות האדם ענין זה, היה מוציא הרע. מה עשתה המחשבה העליונה? הוציאה ענין זה ממנו, והיינו זה הכח שהיה כלול בו לעשות הענין הזה, והוציאו לבדו, ואינו העיקר, אלא כח קטן מן הדמות, שעיקרו לעשות דברים מתוקנים. וזה הכח מתחלק גם כן לפרטים רבים, ואז הוציאה המחשבה כל הפרטים האלה לבד, ונתן להם ענין השליטה, כדלקמן. אך אם היה רוצה הרצון העליון, היה יכול להוציא הדמות מתוקן מתחלה, שלא יהיה בו ענין זה כלל. אלא רצה שיהיה בו, ושיצא ממנו בדרך זה, וישאר מתוקן רק בסוף, שהיא הצורה השלמה אחר שהוסר כל מה שהיה מונע אותה. ומה היא הצורה הזאת השלמה - תראה לקמן בס"ד: