[א] כָּל הַמִּצְווֹת מַכְנִיסוֹת קְדֻשָּׁה בְּלֵב אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וּמִבִּרְכִין עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ. נִרְאָה דְּזֶהוּ הַמְּכֻוָּן שֶׁל כָּל הַמִּצְווֹת, לִהְיוֹת עַל יָדָם קְדוֹשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא יְבָמוֹת (דף כ:) דוְהִתְקַדִּשְׁתֶּם הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה כּוֹלֶלֶת עַל כָּל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, עִיֵּן שָׁם בַּתּוֹסְפוֹת, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הָאָדָם מִתְקַדֵּשׁ. וְזֶהוּ תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם, לְהִתְדַּמּוֹת אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, וְנֶאֱמַר קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי.

[ב] ועיקר הקדושה הוא קדושת הברית, כמו שאיתא בויקרא רבה (ויק"ר כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כדאמר רבי יהודה בן פזי כל שהוא גודר עצמו מהערוה נקרא קדוש עיין שם, וברש"י [ר"פ קדושים]. ובירושלמי (יבמות פ"ב ה"ד) כל מי שפורש עצמו מהעריות נקרא קדוש, ובשבת (דף קיח:) מאי טעמא קרו לך רבינו הקדוש כו' מימי לא נסתכלתי במילה שלי כו' שלא הכניס ידו תחת אבנטו. והנזיר נקרא גם כן בתורה קדוש, ועיקרו לפי שנזר עצמו מיין שהוא גדר ערוה, דהרבה יין עושה כדתנן (סוטה ז, א), ושם (דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, ובברכות (דף כט:) לא תרוי ולא תחטא. וכן גידול הפרע לגלחו לשמים מציל מפחיזות היצר בהרהורים, כמו שאיתא בעובדא דנזיר (דף ד:) עיין שם ברש"י, ובבראשית רבה (ר"פ פז) ביוסף מתקן בשערו כו' הא דובא קמך. ובכלל זה כל הגדרות תאות הגופניות הם גדר לערוה, ועל כן לחד מאן דאמר (תענית יא, א) היושב בתענית נקרא קדוש, מה זה (הנזיר) שציער עצמו מדבר אחד (מיין) נקרא קדוש, (המצער עצמו) מכל דבר על אחת כמה וכמה. ומתאות אכילה ביחוד, כמו שאיתא (ברכות לב, א) מלי כריסי זני בישי. וכן נקרא בלשון אכילה, אכלה ומחתה פיה (משלי ל, כ), ובלשון משנה אוכלת עמו לילי שבת, לחד מאן דאמר (כתובות סה, ב), ובלשון בני אדם (שבת סב, סע"ב) במה סעדת כו', וגם בלשון תורה לפי הבראשית רבה (סוף פרשה פו) על פסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו), לשון נקי. ושני תאות אלו הא בהא תליין, ועל כן משה רבנו ע"ה משפירש מן האשה ממתן תורה ואילך, זכה גם כן להיות ארבעים יום בלא אכילה ושתיה. וכן אליהו, שנקרא מלאך הברית, גם כן ארבעים יום, שהוא השיעור של קבלת התורה, דעל ידה היו ניזונים, כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו' (משלי ט, ה).

[ג] ואלישע, תלמיד אליהו והולך בעקבותיו, אף שלא זכה להתקדש כמלאכים ממש ולהתהפך למלאך כרבו, שזה לא זכה לה אדם בעולם חוץ מאליהו מצד שורשו, מכל מקום נתקדש בתכלית הקדושה האפשרית באנשים באשר הוא אדם, וזכה ליקרא בשם איש קדוש על ידי האשה המכרת באורחים יותר, כמו שאיתא (ברכות י, ב). כי עיקר כח התאוה באשה, שהביאה על ידי זה מיתה לעולם, ותחלת הסתת הנחש היה בה והטיל בה זוהמא, והרע מבחין את הטוב, ומצד תערובת ידיעת טוב ורע שעל ידי אכילת עץ הדעת, כפי גודל הידיעה ברע כן גודל הידיעה בטוב, זה לעומת זה. ואמרו שם מנא ידעה, כי קדושת הברית מדברים שבצנעה שאין ניכר. וחד אמר שלא ראתה זבוב על שלחנו, היינו שהכירה באכילתו שלא היתה בתאות היצר הנמשל לזבוב, כמו שאיתא (ברכות סא, א), ומזה ידעה שגדור בעריות גם כן.

[ד] וחד אמר סדין כו', ולא ראתה טיפת קרי, אף שטורח הדרך מביא לידי קרי גם לחסידים פעמים כמו שאיתא בשבת (דף קכז:). ודבר זה אי אפשר לאדם ליזהר בהשתדלותו שלא יארע, רק מה ששומרין אותו מלמעלה כפי מה שמקדש עצמו מלמטה, כמו שאיתא ביומא (דף לט.). ומי שמתקדש למטה בתכלית כח האנושי, כן מקדשין אותו מלמעלה בתכלית כח האלקי שאין לו שיעור, וניצול גם מטומאות המוכרחות בטבע העולם הזה. וכל המצוות עשה ולא תעשה הם סייעתות ועצות מגדול העצה יתברך שמו להביא על האדם הקדושה מלמעלה, ועל כן אמרו (ע"ז כ, ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר כו' מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי כו' עד לידי קדושה, כפי הנוסחא שלנו שהיא האחרונה. אף דמסיים וחסידות גדולה מכולן, אין בזה סתירה, דהך גדולה היינו במעלת הנפש, אבל לענין השגת האדם המדרגות מצד מה שהוא מלובש בגוף, הקדושה מאוחרת מכולם, כי כבידה על הגוף אם לא אחר שיזדכך בכל מדרגות הקודמות. ואף שעיקר החזון נמשך ממדרגת החסידות, מכל מקום הוא מתאחר בסדר זמנים לבוא עד שיזוכך גם הגוף ויגיע למדרגת הקדושה. ולמד זה מקרא דונשמרת, שעל ידי שמירת גדרי התורה וקדושתו מלמטה, שומרין אותו מלמעלה מטומאות שבעת שינה שאינו בידו. שזהו תכלית הקדושה, להיות איש קדוש, הנמשך מהתורה שהיא ההתחלה ומביאתו ממדרגה למדרגה עד הקדושה ורוח הקודש.