ירושלמי נדרים ד ג

מתניתין

ומקריב עליו קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות.

ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות.

ולא ילמדנו מקרא;

אבל מלמד הוא את בניו מקרא.

וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונתן.

ולא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה.

רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה.

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להן: שהטהורה – נפשה לשמים וגופה שלו; והטמאה – נפשה וגופה לשמים.

אמרו לו: אף הטמאה – נפשה לשמים וגופה שלו; שאם ירצה, הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים.

רבי אבהו אומר: של מתקן.

רבי זעירא אמר: של בעל הפירות.

רבי זעירא כדעתיה, דאמר רבי זעירא בשם רבי שמעון בן לקיש: הפריש קרבן נזיר ^[1]קרבן מצורע של חבירו, המתכפר הוא שעושה תמורה.

מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש: ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו? פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן.

כתיב (דברים ד ה): "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים"; מה אני בחנם, אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר, "חוקים ומשפטים": חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום.

וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון? אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל: שכר בטילין הן נוטלין.

הוון בעיי מימר, מאן דמר: "הטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, וזו, הואיל וגופה ונפשה לשמים" – זן את עבדו.

מאן דמר: "שאם ירצה, הרי מוכרה לגויים או מאכילה לכלבים, וזה, הואיל ואין גופו שלו, (ו)אין מוכרו לגוים ואינו מאכילו לכלבים" – זן את עבדו.

אשכח תני: זן את עבדו.