יערות דבש/דרוש ז

דרוש ז

תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל כ"ב שבט תק"ה בק"ק מיץ בעת שהיה הגירוש ר"ל בק"ק פראג.

ירמיהו הנביא (ירמיהו ח', כ"ב) פתח בקונן על תפארת ישראל שנפלה הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים הה' אין בציון אם מלכה אין בה הכעיסוני בפסיליהם וכו' עבר קציר כלה קיץ וכו' הצרי אין בגלעד וכו' מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה וכו' עד את חללי בת עמי כו' להבין ענין אמריו ומה זו התימה הה' אין בציון כי למה לא תמה על שום דבר בזה רק על זה קול שועת מארץ מרחקים.

אבל יובן לפי מה שנאמר בתוכחה (דברים כ"ח, מ"ט) ישא ה' עליך גוי מרחוק אשר לא תדע לשונו ודעת הרמב"ן שלא נתקיים בבית ראשון כי נבוכדנצר היה שכן לארץ ישראל ולשונו לשון ארמאי קרוב ללשון הקדש אבל בבית שני היו רומיים רחוקים וגם לשונם לשון לטין רחוק מעברי ומפרשים אחרים אומרים כי בבית ראשון פרס מלך ספרד וכדומה באו לנבוכדנצר לעזרה והמה אומרים ערו ערו וכו' כי היה עם אכזרי ובכל זה צריך טעם למה עשה ה' ככה הלא כל מעשיו מדה כנגד מדה ומה זו מהמדה להביא גוי מרחוק ולשון נכרי.

אבל נראה כי אמרו חז"ל (סנהדרין דף סא:) מטיבן של קרובים אתה יודע טיבן של רחוקים והענין כי ישראל שנפתו בעונות הרבים לעבודה זרה לא היו נפתים לעבודה זרה שבסביבותם כי ראו שאין בהם מועיל אבל פיתו אותם באלהי נכר ממדינות רחוקים ולחשים בלתי ידועים ושמו אותותם אותות כאילו מפליא לעשות בהקטרה להם ולחישותן כהרוצה לשקר ירחיק עדותו ואמר שכך הוא פועל וכך הוא מטיב ומריע וכדומה וגלל כן היו בעונות הרבים ישראל נפתים אחריהם ולזה הכתוב אומר הלא מטיבן של קרובים אתה מכיר ברחוקים כי כמו שאלו אין בהן ממש כך אלו ולכך אשר עבדו לעבודה זרה הבא מרחוק והקטירו ולחשו בלחש וכשוף לחשים בלתי נודעים כי אילו היו בקיאים בלחשים ההם היו מבינים שכולו מעשה הבל ולהט וכשוף והקטרה לסטרא מסאבא ולכך היה עונשם מכ"מ להביא להם המצור גוי מרחוק ואשר לא ידעו לשונו אך זה בבית ראשון שהיו עובדים עבודה זרה אבל בבית שני אין זו מהמדה כי לא עבדו עבודה זרה וזוהיא שאלת ירמיה הה' אין בציון בשלמא שכפרו בציון בה' ובמלכו של עולם כמו בית ראשון יתכן שיהיה כן אבל הם לא כפרו בה' ומלכה ואדרבה עבדו את ה' למאוד ואם כן למה יבואו גוים יכעסוני בהבליהם ובפסיליהם הלא אנחנו לא עשינו כזאת וזו רוב קינות ירמיה ורוב עורר בכיתו.

וזהו בעונותינו הרבים מהקינה ואנינות שיש לנו כעת על קול שועת עמנו ממרחק היא קהילת קדש פראג ובאו עליהם גוים מרחוק לא ידעו לשונם וגוי אכזרי למה הה' אין בציון אלו שערים המצויינים בהלכה ומלכה אין בה הלא עובדים את ה' בכל לבב ונפש בלי הרף ובאמת כמעט אי אפשר לדבר ולהרים קול לרוב צערי ותוגי על חמדת ישראל כלילת יופי שהיתה לשמה ומקום אשר יתנו תוקף של הלכה מקום נחלי יאורי תורה והמדע מקום שלומדים תורה לשם שמים ועל עם ה' שנפלו בחרב לבי לבי על חלליהם ומי יתנני מלון אורחים ואבר כיונה לישק עפרות קודש מקום אשר נשפכו דם הטהורים האלה ולחבוק אבני קודש אשר ספוני טמוני חכמים ונבונים אשר הערו נפשם למות וחפים מפשע ומנוקים מכל אשמה זכו חולקכון קמיה מלכא קדישא ואיך אפשר לדבר הלא נמס לב ורפו כל ידים וגלל כן אחרתי ולא דרשתי בהספד ואבל וקינה ותוגה עד כה כי סגר עלי המדבר וכמאמר מדרש רבה רבי דרש באיכה מ"ח אנפין ורבי יוחנן בן זכאי כ"ד אנפין וכי רבי גדול מרבי יוחנן בן זכאי אלא בגין דהוא הוי קרוב לחורבן בית המקדש לא הוי יכיל למדרש יתיר מגו בכי' אף אני היודע בטוב מעלתם מקדם וכעת ברוב ירידתם וכשלונם בעונותינו הרבים ולכן עד כדין לא היה לי אפשר לרוב דמעתי על לחיי לומר דברים ברבים והיום הזה אשר בלאו הכי תענית צדיקים למחרתו יום שנקבצו ישראל לפלגש בגבעה אמרתי לא אתעצל בהספד ולעשות אבל יחיד על דברי הצרות ותוגות ושמועות רעות ובאמת גם לי קרה הפסד גדול ואין אני מצטער כלל כי צדיק ה' בכל דרכיו אבל צרות אחינו בני ישראל צר לי מאוד עד לנפש.

וזהו הענין שנחלקו בגמרא (כתובות דף סב.) אי אנחה שוברת כל גופו של אדם או חצי והביאו ראיה מיחזקאל (יחזקאל כ"א, י"א) דכתיב בן אדם האנח בשברון מתנים וגו' ויאמרו לך מה אתה נאנח ואמרת כי שמועה שמענו ונמס כל לבב ורפו כל ידים וכל ברכים תרדנה מים וכו' ויש להבין במאי פליגי וגם להבין הפסוק מה השאלה הזו למה אתה נאנח הלא אדם עלול לפגעי הזמן ואין רגע בלי פגע ויגון ואנחה.

אבל הענין כך כי ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ד.) בכל לבבך בשני יצרך יצר טוב ויצר רע כי באדם יש חלק טוב והוא חלק נפשי והוא הלב טוב ויצר טוב וחלק רע שהוא חלק חומרי ולב רע ויצר רע וחייב אדם לכבוש זה תחת זה וזהו ודאי אף אם יקרו לאדם צרות רבות ותוגות חייב אדם לקבלן באהבה ושמחה כי מאת ה' לא יצאו רעות בהחלט וזהו שמגיעים לו הוא להתם החטא ולכלות פשע וכדומה וכמו שלא ידאג החולה השותה רפואות מרים וסרוחים וכדומה בחתיכת בשר חי ומורסא רק יעשה אותו באהבה אם יבטיח אותו הרופא מומחה שעל ידי כך יתרפא וישוב לימי עלומיו ואיך לא נשמח בקבלנו רפואות חדים ומרים מרופא הנאמן ואמיתי ובעל היכולת.

ולכך פירשו המפרשים על הלל בשמעו קול צווחה בעיר שאמר (ברכות דף ס.) מובטח אני שאין זה בביתי כי הלל הרגיל לאנשי ביתו על דרך מוסר והנהגה ישרה כאשר יקרה שום אסון ודבר צער ומחריד לבל יצטערו ולבל יקוננו כי אם יקבלו באהבה כנ"ל אך כל זה על צערו אבל על צער חבירו חייב אדם להצטער עד מאוד בלב ונפש לא ינוח ולא ישקוט להשתתף בצערן ולהוריד כנחל דמעה וחס ושלום להעלים עיניו מצרות של ישראל וזהו תכלית המרי שאמר הפסוק (עמוס ו', ז') ולא נחלו על שבר יוסף.

ובדבר זה אמרו חז"ל שנחרב ביתר שלא היו מצטערין בחורבן ירושלים ובאמת בביתר היו גדולי ישראל אבל חשבו שאין להצטער על מדתו ודינו של ה' אבל טעו כמ"ש כי בשלך אתה רשאי ולא בשל חבירך.

וזהו הדבר שאמרו באנחה אלו ואלו דברי אלקים חיים הצער ויגון שקרה לאיש עצמו ומאנח אנחה זו אינה בנפש וחלק טוב כלל כנ"ל אבל בחלק רע מן הגוף כי חומר האדם לא יסבול יראה שורו טבוח לפניו ואחרים חומסים ושודדים רכושו עד שנשאר ערטלאי ופוצעים בו מכת חרב וכדומה ולא יאנח אמנם חלק טוב מקבלו באהבה וברצון ולכך אמרו שוברת חצי גופו דייקא שהוא חלק רע אך כששומע שמועה רעה מה שקרה לאחרים בזה כל הגוף הן טוב והן רע יתאוננו ויקוננו כמש"ל ואין לך לקבל מאהבה יסורים של חבירך ובזה אנחה שוברת כל גופו של אדם דייקא.

וזהו שנא' ביחזקאל כאשר יאנח בשברון מתנים לפני העם ואמרו לו מה אתה נאנח אתה דייקא אתה הוא צדיק וחסיד אין לך להתאנח כלל רק לקבל באהבה כהלל הנ"ל ועל זה ישיב להם אין אנחתי בשבילי רק שמועה בא משל אחרים ונמס כל לב דייקא לב טוב ורע כנ"ל בשני לבבך ורפו כל ידים וכו'.

ולכך כל צערי בצער אחינו בני ישראל וחלילה לנו למנוע רגע אחד מבלי שיתוף בצערן ולדמות במחשבותינו כאילו אנו יושבים שם ובא עלינו גוי אכזרי בקרדומות וחרבות שלופות גזלו וחמסו כל אשר לנו ופוצעים בנו ועינינו רואות שהורגים מחמדי עין עד אשר עוללים שאלו לחם ואין גם אחר כך מגרשים אותנו ותלו בני טפלא ובבתינו אין כל ויאמרו צאו מתוך המדינה ולא נדע לפנות ימין או שמאל ודמו זאת במחשבתכם כאילו הדבר עמכם בפועל ידעתי כי תרדנה עיניכם דמעה מאין הפוגות וירב תאניה ואניה ומה הבדל יש אם אנו יושבים פה תהלה לאל ובמחלתו בטח ואחינו עצמינו ובשרינו אשר בבטן עושנו עושיהם יושבים ברעה גדולה צרה ומצוקה אוי שכך עלתה לאחינו בימינו ולכך אל תמנעו מצער ותפלה כראוי והיא מצות עשה של תפלה לדעת הרמב"ן שהתפלה לאו דאורייתא רק בעת צרה מצוה מהתורה להתפלל אבל התפלה צריכה להיות בתום לבב וראשון לפשפש במעשים ולהסיר קוץ מכאוב.

ונשוב להנ"ל לקושית ירמיה למה הביא הקדוש ברוך הוא בימי בית שני גוי מרחוק אבל ידוע מ"ש חכמים ז"ל (יומא דף ט:) בבית ראשון נתגלה עונם נתגלה קצם ובשני לא נתגלה עונם לא נתגלה קצם ויש להבין מה תליא זה בזה וכי בשביל שנתגלה העון יתגלה ויהיה הקץ מהר וגם הלא בבית שני ידענו העון כמאמר חז"ל ניומא ט.) שנאת חנם ואי שלא נכתבה הא בעונות הרבים מתחלת בנין בית שני חדל חזון ונחתמו כתבי קודש.

אבל הענין כאמרם (מועד קטן דף כז:) כשאדם דש בחטא נעשה לו כהיתר ואינו מרגיש בחטא אבל כאשר ינחם וימנע מעשות חטא אז יזכיר בחסרונו ובחטאו אשר חטא ומעלו אשר מעל בה' ובתורתו וזהו בבית ראשון שהרעו לעשות אבל בגלות בבל התנחמו מאשר עשו ולא עבדו עוד עבודה זרה ולא עברו על גילוי עריות ושפיכות דמים ואם כן נתגלה עונם כי בעזבם הרע חטאם לנגדם תמיד ולכך שסרו מלעשות אף ה' ריחם עליהם והבטיחם לגאלם מהר בפקידת שבעים שנה ונגלה קיצם אמנם בית שני שהיה שנאת חנם ולשון הרע וזהו לא שבו בעונות הרבים ועוד היום מחזיקים בטומאה זו לשנוא חנם בפיו שלום את רעהו ידבר ובלבו ישים ארבו ושמח במפלתו ותקלתו ואומרים אין פשע אדרבה לחכם יחשב ובעל תחבולה הציד בפיו ופוסח ורוכב על שני הסעיפים ושפת חלקות ואם כן לא נתגלה עדיין עון בית שני כי הלא להיתר יחשב ולכך בעונות הרבים לא נתגלה קיצם ואנו יושבים זמן רב בגולה כי כל זמן שסיבה המביאה החולי לא תוסר אי אפשר לרפאות החולה בכל מרקחת וסמים שבעולם.

וכן הדבר אצלינו וזהו היה הואיל שהיו נותנים יתרון לבעל הלשון מדברת גדולות ואמרו (ב"ר פצ"ח) חז"ל על לשון הרע יושב כאן והורג ברומי ולמרחוק ישלח חציו ויהומם יפריד אלוף לתת חרב ברעהו וכנגד זה הביא הקב"ה עליהם גוי מרחוק גוי אשר לא ידע לשונו את זה לעומת זה ולכך אמר הנביא תירוץ על שאלתו הלא תדעו עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו מה שלא היה בבית ראשון והסיבה כנ"ל מחמת שנאת חנם ולשון הרע כי זה עדיין מרקד ואם כן אף זה אין לתמוה על גוי מרחוק ועל שועתם אף כי את ה' דרשו כי חמור מאוד עון לשון הרע ובאמת על רוב עונות יום הכיפור מכפר זולת עון לשון הרע וסימן עבר קציר כלה קיץ שהוא יום הכיפור בתכלית הקיץ בחג אסיף ואנחנו לא נושענו כי איך יועיל טובל ועולה ושרץ בידו כי בו ביום מלתו על לשונו לדבר ולשנוא אחיו בלבבו כפעם בפעם ובעונותינו הרבים חטאינו אני מזכיר כי אפשר שהוא העון שגרם בפראג ובמדינה צרות תכופות הללו אף שהיה בהם כל מחמדים מה שאין לשער אבל בעונות הרבים לשון הרע ושנאת חנם ומרגל את חבירו בגוים היה קצת שכיח גבם וכל אנשי מיץ אשר היו בפראג בצאתי משם יעידו כי דרשתי כזאת להם חדלו הרע הזה ואם לאו יקרה לכם ח"ו רעה רבה כי רעה נגד פניכם ובעונות הרבים לא שמעו בקול מוכיח בזה ואכן בבקשה מכם ראו כי בעונות הרבים מדת הדין מתוחה על ישראל כי כבר אמרתי כמוהם כמוני.

ואמרינן במדרש (ילק"ש רמז תקב"ג) והם כאדם עברו ברית מה אדם שחטא נידון בשלוחין וגירושין אף ישראל שחטא נידון בשלוחין וגירושין ויש להבין מה הבדל יש בין שלוחין לגירושין וגם מה זה כאדם עברו ברית ומה הענין שדימה ישראל לאדם אבל כבר נודע כי אדם הראשון היה כלול כל נשמות ובחטאו גרם לכל הנשמות וזהו ענין מה שנאמר בקרא (בראשית ג', כ"ג) וישלחהו ה' וכו' מגן עדן לעבוד האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וכו' דתמהו המפרשים כפל הענין וישלחהו ויגרש אבל הענין כי הנשמות אשר היו באדם היו עלולים קודם החטא לבא לגן עדן לעולם כמו אדם הראשון ומחמת חטא נשתלחו מגן עדן לשארי ארצות עולם וזהו מאמר הפסוק (שם) וישלחהו ה' ולא נאמר האדם כי הוא על שאר נשמות שהן נשלחים חוץ לגן עדן לעבוד האדמה והאדם שכבר היה בגן עדן עליו נאמר (שם) ויגרש את האדם שגרשהו מגן עדן לחוץ.

והנה אף אנו כמו אדם בזה שבחטאו לבד גרם לכל ברואים באמת וזהו כאדם עברו ברית כי אנו בזה כמו אדם הראשון ולכך היו ישראל שחטאו בארץ ישראל בבית שני בשנאת חנם אבל ישראלים שהיו שוכנים בשאר ארצות בכל מצרים ובכל מדינות כמבואר ליוסף בן גוריין לרומים כי ממש כפלי כפלים ויותר היו יהודים השוכנים חוץ לארץ ישראל ממה שהיה בארץ ישראל בזמן החורבן וכולם הרחיקו נדוד מארץ ישראל כי לא יוכלו לסבול הלשון הרע ושנאת חנם וכדומה מהעול הנעשה בארץ ישראל ועזבו ארץ חיים אם כן לכאורה יש לתמוה למה ריחק מהם הישועה הלא הם לא היו בעון הנ"ל הגורם גלות ארץ אבל החטא של ישראל שהיו בארץ ישראל גורם קללה לכל ישראל בכל קצוות אדמה כהנ"ל ולכך היהודים היושבים בחוץ לארץ ולא זכו לעלות לארץ ישראל להסתופף בנחלת ה' הם נדונין בשלוחים כמו נשמות הנ"ל אבל בני ארץ ישראל שכבר שבו לארץ ישראל נדונו בגירושין ויצאו בעונות הרבים משם.

ועוד יש כפי מה שדנו במדרש וישלח ה' לאדם אין שלוח אלא יסורים כדכתיב משלחת מלאכי רעים וכן היה בגלות ארץ ישראל כי נדונו בעונות הרבים ביסורין רבים וחצי רעב ולחומי רשף ואחר כך גלו וזהו הדבר אשר בעונות הרבים באנשי פראג ומדינה כי נדונו בשלוחין שהיו בם יסורין קשים הכה ופצוע ואחר כך הגירושין שגלו וכן הענין כי שלוח הוא מקרוב וגירוש מרחוק כי אדם הראשון גורש מתחלה מגן עדן לסמוך לו והוא הנקרא שלוח ומשם לארצות רחוקות וכן הדבר בישראל שהוצרכו לילך ממדינה למדינה מתחלה בכל עיר ומדינה הסמוכה לארץ ישראל והוא הנקרא שלוח אבל לאחר כך במדינות רחוקות בכל קצוי שמים בעונותנו הרבים אנו מטולטלים ונדחים.

והנה באמת כשאנו מתפללים על הגירוש הנ"ל יש להתפלל אם הוא טוב לישראל כי כבר כתב האר"י ז"ל כי לפעמים הגירוש לטובת ישראל כי ישראל גולים ממקום למקום ללקט משם ניצוצות שנפלו בעת החטא בכל ארצות וישראל גולים לשם ללקטן אבל כשכבר ישבו שם עד שלקטו כל הניצוצות אם יאריכו לישב שם תתגאל נפשם ח"ו בניצוצי טומאה ולכך הקב"ה מזמן פתאום גירוש כי כבר נעשה אשר זמם ה' לטובתם ולכך כתיב (ברכות דף ט:) וינצלו את מצרים כמצולה שאין בה דגים היינו דלקטו כל ניצוצות ולכך אנו נזהרים מבלי לשוב עוד למצרים והאר"י ז"ל האריך בזה למאוד וזהו הדבר אשר אמרתי בראיית פני רשע כי לפעמים צדיק מביט ברשע כי יש בפניו נצוצי קדושה וכשהצדיק מביט בו אז הקדושה ממשיכה קדושה כנודע כי כל מין למינו אז מושך הקדושה מן הרשע לעצמו וזה היה ענין יעקב שהביט בפני עשו כי בפני עשו היו ניצוצי קדושה ולכך נאמר עליו (בראשית כ"ה, כ"ח) כי ציד בפיו שיצחק הרגיש כי בראשו קדושה ולכך היה ראש עשו במערת המכפלה כי ראשו היה בו מהקדושה ולכך הביט יעקב בו ללקט ניצוצי קדושה והראית צדיקים בשכינה היא גם כן כביכול להמשיך לעצמו קדושה ונצוצות טהרה וזהו אמרו של יעקב לעשו (בראשית ל"ג, י') ראות פניך כראות פני אלהים כי שניהם הולכים אל כונה אחת להמשיך לעצמו קדושה וכן במשה שהיה מביט בפרעה היה גם כן לקבל ממנו ניצוצי קדושה אבל לבסוף כשנשלם הליקוט ניצוצות היה אסור להסתכל בפני פרעה ולכך כשאמר פרעה למשה (שמות י', כ"ח) לא תוסף ראות פני וכו' אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך והרצון כן ויפה ובדין דברת כי לא אוכל עוד לראות פניך ובראותי אקבל מסטרא דרע שהוא הכל מסטרא דמותא כנודע רשעים קרוים מתים ואם כן יפה אמרת כאשר אוסיף עוד ראות פניך והיה לו מיתה ח"ו.

ולכך אין לנו אלא לפשפש במעשינו וה' הטוב יבחר אם עונותינו הטו אלה או שהוא לטובה כי לא יטוש ה' את עמו.

אבל העיקר להספיד על עם ה' שנפלו בחרב וראוי לקונן עליהם קינת דוד על אבנר (שמ"ב ג לד) ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו הכמות נבל ימות אבנר להבין ענינו נראה להבין במה שאמרו בגמ' דיבמות (דף עח:) קתבע לשאול שלא נספד כהלכה וקתבעינן ליה על אשר המית גבעונים ואמרינן באשר משפטו שם פעלו ויש להבין דמה קושיא זו וכי בשביל שחטא שאול ימנעו ישראל לספדו הלא הגדול מי שחטאיו ספורים אשר לו כשמלך העיד הכתוב עליו כמדרש חז"ל (ירושלמי ביכורים פ"ג מ"ג) בן שנה שאול במלכו ואחר כך אמרינן שאול באחת ועל הרוב תמצא בו ב' עונות ובזה היה לו תירוצים ואמתלאות רבות אי צדיק אי חסיד אי קדוש ישראל משיח ה' קשרו עליו קינה והספד באבל יחיד כי כמעט לא מצאנו דוגמתו בכל מלכי ישראל ואיך סלקא דעתך למנוע מלהספידו והתירוץ באשר משפטו שם פעלו גם כן תמוה.

אבל הענין קושית הגמרא תובן בשנקדים במה שאמרו (בבא קמא דף קיט.) על אשר הרג גבעונים וכי אותם הרג הלא לנוב עיר הכהנים הרג אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו' ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים אבל יובן כי כתבו תירוץ על שאול בהריגתו לכהנים שהיה מזרע עלי כנודע כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי דנאמר (שמ"א ב כג) כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים והם היו כבר אנשים באים בימים והיו עלולים כל שעה למות ואם כן גברא קטילא קטיל אך אמרינן (ראש השנה דף יח:) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים כעובדא דאביי ורבה ולפי זה לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים היה לשאול תירוץ על הריגת כהנים הנ"ל שהם גברא קטילא אבל מה שהיו מספיקים אם כן בגמילות חסדים מתכפר עון בני עלי ולא היו גברא קטילא ולכך נענש ולכך אמר שהרג גבעונים.

והנה המפרשים הקשו הלא בדין הרג שאול לכהנים הנ"ל דמרדו במלכות כי אין נשאלין אלא למלך והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים כמבואר במדרש שטען שאול על אחימלך עשהו מלך וכו' ומתרצים כי כאשר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על עמו כבר פסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו כנודע ואמרינן בגמרא דסנהדרין (דף מו ן הספדא יקרא דחיי והקשו תוס' אם כן למה היה רעב בשביל שלא נספד שאול כהלכה הלא ישראל מחלו על כבודם ותירץ התוס' מלך שאני ואם כן מוכח דשאול עד יום מותו היה קרוי מלך ואם כן כדין המית לגבעונים הנ"ל כמורדים במלכות ולמה קתבע שהמית לגבעונים דהיינו נוב עיר הכהנים הנ"ל ותי' הגמ' באשר משפטו שם פעלו וכו' ע"ש ברי"ף ויובן במה דיש לדייק וכי משא פנים יש בדבר דוד המלך ביקש להרוג נבל לולי בקשת אביגיל וטען כי הוא מורד במלכות ועל אבנר קונן דוד בהריגתו וכי לא מרד אבנר יותר בדוד מנבל הלא היה שר צבא שאול ורדף לדוד בתכלית הרדיפה וגרשהו מארץ ישראל.

אבל תירוץ על שאלה זו מה שנאמר במדרש (ילק"ש ח"ב רמז קמ"א) על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו' כשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או לתורה היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן ולכך אף על פי שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו' בזכות צדקה נתארכה לו מלכותו צא ולמד מנבוכדנצר הרשע בשביל צדקה האריכה מלכותו שאול הצדיק על אחת כמה וכמה ואם כן בזכות צדקה חזרה ונמשכה לשאול המלוכה אך זה התירוץ יתכן באיש המחשיב צדקה למצוה ואם כן יש לו תירוץ על חשבו שאול למלכות כי צדקתו עומדת לו כנ"ל מה שאין כן הממאס בצדקה וחושבה לנקלה על כרחך זה הוא אין לו תירוץ במורד במלכות בית דוד ואומר כי שאול מלך כי הלא לדעתו אין מצות צדקה כל כך לבטל גזירות הקב"ה אשר אמר נחמתי כי המלכתי וכו' וזהו הטעם שדן דוד לנבל שהיה איש כילי ולא נתן פיזור לאביונים ומלחמו לדליה כלל ומכל מקום פרץ בדוד ולא תארהו בתואר מלך כלל אם כן בן מות הוא אבל אבנר שהיה צדיק ובעל צדקה וגמילות חסדים ואם כן הוא שפיר יש לו תירוץ כי בזכותו ניתנה לו המלוכה עוד ולכך מצוה לשמוע בקולו ולעשות כאשר יצוה ואין כאן מורד במלכות בית דוד.

וזוהיא הקינה שאמר דוד הכמות נבל דייקא ימות אבנר כי אתה חושב כמו שנבל חייב מיתה כן אבנר כנ"ל ועל זה אמר כי אינו כן כי אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים וכו' הרצון שהיו ידיו פתוחות ליתן צדקה לכל וברגליו אץ לעשות גמילות חסדים ולא היה נחושתים ועל כן יש לו תירוץ על הנ"ל ואינו בכלל מורד במלכות ואם כן למה ימות כבני עולה וכמות נבל והרי דלכך היה שאול מתואר בתואר מלך ועל כך היו ישראל מחויבים להספידו כמ"ש תוס' מלך שאני הרצון היותו נותן צדקה וגמילות חסדים הם האריכו מלכותו ואם כן כמו דיש לו שכר על הצדקה אם כן אף מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה' כי אף שהיו מבני עלי מכל מקום גם המה היו נותנים צדקה ומחים נפשות גבעונים ומאי שנא זה מזה אם בצדקה יכופר עון שאול אף בצדקה יכופר עון בית עלי ולכך אמרינן באשר משפטו שם פעלו כי הכל חדא היה דתבע ה' עון שאול בזכות צדקה ועון נוב עיר הכהנים גם כן בזכות צדקה דמאי שנא.

ומזה נלמד לקונן על עם ה' בעלי תורה גמילות חסדים ויראה עד למאד איך כנפול בני עולה נפלו וכמות נבל ולא יש עיר מלאה גמילות חסדים בעולם כמו פראג המחזיקים על שולחנם למאות ולאלפים בעלי תורה ויראה וגם יש ללמוד כמה גודל הצדקה ולכן כעת המתנדבים בעם לצדקות עניים ודלים האזלא גירוש יתנו בלב שלם כי הלא בזכות צדקה הכל תלוי כדאמרינן במדרש (ש"ר פל"ט) כי תשא את ראש בני ישראל אין תשא אלא הלואה כדכתיב כי תשה ברעך אמר הקב"ה חייבים לי ישראל ובמה יפרעו חובתם במחצית השקל ויש להבין מה היה זה חוב ומה טיבו מי יקדמוני ואשלם אמר ה'.

אמנם ידוע מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא דף י.) ובמדרש (תדבא"ז פ"ו) יותר דלכך אין הקב"ה זן עניים כדי שיזכו בו ישראל דהעולם עומד על הצדקה ועל ידי עניים יש לעולם קיום וזהו מלוה ה' חונן דל דשורת הדין על קב"ה לזון לעניים נדכאי לבב אשר ה' קרוב להם רק אנו נותנים להם מזונות בצדקה ואם כן אנו מלוים לה' ועל ידי כן הקב"ה נותן לנו פירי מהלואה בזה העולם והקרן לעולם הבא שמעו עמי זו היא הלואה שמותר ליקח ריבית אפילו מאה בדינר והקרן בטוח ושכרו ודאי וההפסד אינו ולמה תלכו אחרי ההבל והוא המעמיד אותנו בזה ובבא ואם אין צדקה אין ח"ו קיום לעולם כפי הדין והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה כי אין לך עני מישראל שלא היה לו צ' חמורים טעונים ביזה מביזת הים ומצרים ואם כן לא היה להם ח"ו מצד הדין תקומה אמנם קב"ה כביכול קיימם בתורת הלואה כשיגיע לכלל מצות צדקה שיקיימו אותה ומפני זה הטיב והשפיע להם טוב וזה אמרו כי תשא חייבים לי ישראל כי מיום צאתם ממצרים עד היום הזה הטבתי להם הכל בתורת הלואה ולכן עליהם לפרוע והוא תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה יתננו למשכן והקרבנות כי לא אז להטיב לעניים כלל.

ולכן בבקשה נדבו בלב שלם אך נדבת לבבכם לא יהיה במעות לבד כי במה נחשב מלא קומצו בעונותינו הרבים נגד חיל רב מישראל ישמרם השם רק כל אחד יקבל על עצמו דבר טוב והסרת עון וכפרת פשע בתשובה כי בזאת ינחם ה' בתשובה על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו ולא יאמר מה לי בצרות אחינו כמאמר חכמינו ז"ל (אבות פ"א מ"ז) אל תתייאש מן הפורענות ואילו ח"ו היו בכלל צרה ידעתי שכל אחד יקבל על עצמו זה להתמיד בתורה ולהרבות בגמילות חסדים ולמעט בתענוגי עולם הזה וזה לחזק ידי תורה וידים כושלות וכהנה שאר דברים סייגים ושמירות מעשות רע ולרדוף אך טוב כנהוג בישראל זכו חולקכון הנודרים בעת צרה ותופשים אומנות יעקב אבינו ע"ה ואם כן איפוא וכי בשביל שחסד ה' עלינו שאנו מחוץ לצרה ברוך השם נהיה נרפים לנדב לה' כנ"ל אדרבה יותר חובה עלינו לתת הודיה לשמו הגדול ולנדור בערי יהודה בעת צרה גדולה כזו אשר ליעקב כנ"ל והעלות זבחים היא זביחת יצר הרע וחומר המחטיא ובפרט כעת זוכרני קדושים שאבדנו שנהרגו בתוכם בעונותינו הרבים הרב החסיד המופלג צנא מלא ספרא מו"ה יונה רב דק"ק לייפין ז"ל השם ינקום דמו מובטחני בו שהיה צדיק וגדול בתורה וממש לא מצאנו לו עון עיני עיני יורדה מים.

ואמרו במדרש (שהש"ר פ"א יד) צרור המור דודי לי אף על פי שמר לי שנוטל צדיק דודי לי שנטלו למשכון אשכול הכופר דודי לי אף על פי שנוטל צדיק דודי לי שנוטל לו לכפרה ויש להבין על שנות הדברים צרור המור ואשכול הכופר גם כאן אמר משכון וכאן אמר כפרה ועל מה שנאמר בפסוק צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומלות אלו בין שדי ילין הוא קודם הפסוק אשכול הכופר ועל זה לא דרש המדרש כלום ויש להבין ענינו.

אבל דע כי מיתת הצדיק היא לתשובה לעורר לב העם לומר הן בארזים וכו' וזהו המושכל בשכל אבל יש בו עוד דבר פנימי כי באמת לב רשעים לרוע אבל במות הצדיק והוא בעודנו בחיים חיותו היה חפצו ותשוקתו ליישר דורו בטבע השלם החפץ בשלימות דורו גם במותו הוא משתתף בנפשו ולפעמים בנשמתו או ברוחו עם כל נפש ונפש אנשי דורו ויעזור אותם מכף יצר הרע הגובר עליהם ואם הם טבעו בעונות הרבים בעמקי מצולות נפשו המשתתפת להם תקום ותושיעם להעלות נפשם וגופם ולחדש להם לב שלם לעבוד את ה' וזהו הענין הנמצא בגמרא ובמדרשים במות צדיק שחזרו בתשובה כי היה על ידי סיוע צדיקים אשר נפשם קשורה בנפשות הדור לזכותם ולישרם אך זהו אינו תיכף שבמת צדיק תשתתף נפשו עם נפשות הרשעים כי מה לכהן בבית הקברות ולא נשאם הארץ לשבת יחדיו ולא כן שורת הדין גם כן כי יש לאדם הבחירה וצריך האדם להתעורר מעצמו לתשובה בלי עזר ממעל עם כל אחד ואחד וכיון שהתחיל בתשובה אפילו כחודו של מחט אחינו הוא לעזרו ולסיעו לבל ישיב לכסלה ח"ו ויפול הנופל וזה ענין הספד כי קודם התעוררות תשובה אין הקב"ה מניח לצדיק להיות עוזר ומסייע לעוברי רצונו וזהו מאמר הגמרא (שבת דף קנג.) אחים בהספידא דהתם קאימנא הרצון במיתתו יעמוד הצדיק שם מבלי הרשוהו מן השמים לירד ולהשתתף עם בני דורו ולהחזירם בתשובה עד כי ברוב הספד אשר עיקרו התעוררת תשובה אז יהיה מורשה לירד ולהשתתף.

וזה ענין שאמרו (תענית דף ה:) יעקב לא מת הכונה כי שאר צדיקים משתתפים רק עם בני דורם אבל לא יותר אבל יעקב משתתף עם כל דור ודור לבל יעזבו את ה' ולכך אמר ה' (מלאכי ג', ו') בני יעקב לא כליתי כי תמיד יעקב משתתף עמהם ושאל וכי בכדי חנטו וכו' כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דביקות בגוף וכל ענינם היה לדרוש למתים וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים והם נקראים שעירים וזהו היה כל ענינם ולבל תפרד הנפש מהגוף ויהיה קשה להם אחר כך להתדבק בכשופם למתים ולדרוש להם כי איננו עשו חניטה זו שענינה סכין בשמן המור כל הגוף והסירו מתוכו בני מעיים ונותנים שמן בחוץ ובפנים ומניחים אותו בחמה להתייבש וכן מתמידים לערך ע' יום ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה והוא קיים ממש כל ימות עולם כאשר הוא עוד היום נמצא במצרים פגרים ההם מימים קדמונים והם קשים כאבן נקראים בלשונם מומיא והוא בכל נכאת רפואות לתעלה ומזור הרבה כנודע והיה זה הכל במצרים כדי שתהיה להם דביקות בנפש רשעים האלה ולכך הזהיר הכתוב (ויקרא י"ח, ג') מבלי לעשות כמעשה מצרים לדרוש אל המתים שהוא ענין הנ"ל וכבר העידו כי יאהן פינטי הספרדי נלקח בספינה מארץ מצרים בהחבא ובתחבולות כי המלכים אינם מרשים להוציא הרבה תיבות מלאים מומיא שהם פגרים הנ"ל ויהי בבואו תוך אם הים והנה כולם מלאים משחיתים ויבקשו להטביע הספינה וברוב יגיעה וכמה וכמה מאנשיו שנהרגו ונטבעו ונפצעו שהשליך כל תיבות הנ"ל לים ושקט הים מזעפו.

וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג מצרים לקיים גופו כדי שעל ידי כן יהיה נפש יעקב קשורה ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם כי עודנה נפש יעקב בזה עולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים ובעבורו יטיב ה' לנו כי יש שורש צדיק בעולם הזה ולכך שאל הגמרא כיון דבלאו הכי נפשו ונשמתו משתתפת עם כל דורות להטיבם ולהושיעם מיד יצר הרע כנ"ל ועל זה אמרינן דלא מת אם כן החניטה כנ"ל ללא צורך על זה השיב כי לא תמיד תשתתף כהנ"ל דאינו משתתף רק עם הנותנים לב לשוב בתשובה כראוי אבל אם הדור בלתי נותן על לב לשוב בתשובה אינו משתתף ולכך צריך על כל פנים חניטה שתהיה נפשו בגופו דבוקה ויגן על העולם למלטם מרעה וזוהיא תשובתו מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים הרצון כאיכות זרעו וענינם כן הוא ענינו אם זרעו בחיים ר"ל שנותנים לב לשוב בתשובה מקור חיים האמתיים אף הוא בחיים כי הוא משתתף עמהם אבל אם ח"ו זרעו אינו בחיים שאינם נותנים לב לתשובה ורשעים קרויים מתים אף הוא אינו בחיים שאינו משתתף עמהם כלל ואתי שפיר ודוק וזו היא כוונת המדרש צרור המור דודי לי שהקב"ה לוקח צדיק למשכון הרצון כי אינו מניח לצדיק תיכף לירד להתדבק בדורו ולהחזירם בתשובה כדי ששב ורפא להם ותהיה להם כפרה רק מחזיקו בידו למשכון לראות אם מעצמם יתנו אל לבם בהעדר הצדיק לשוב בתשובה ולכך נאמר משכון כי כך דרך משכון לאוחזו בידו מבלי להחזירו לבעל החפץ עד פרעון אבל יש לו אחיזה ודביקות עם בעלי תורה ויראה וזהו אמרו בין שדי ילין דדרשינן בגמרא דפסחים (דף פז.) ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות והם שדים של ישראל ולכך אמר בין שדי תלמידי חכמים היושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להם מתדבק שהם יעוררו ההספד ואהבת התשובה ואם ישראל מתעוררים בתשובה אז הצדיק מתדבק בם וזהו ענין פסוק שאחריו שאומר אשכול הכופר שהצדיק הוא לכפרה כי אחר כך הוא לכפרה שמחזיר כל העם בתשובה ולכך אמר סתם דודי לי ולא אמר בין שדי ילין כי אז הוא מרוה דודים ומתדבק עם כל ישראל בכלל כעם ככהן איש לא נעדר והבן.

ולכן אנשי לבב ראו כמה גדול הענין להספיד ולעורר תשובה במיתת צדיקים אף כי אשר נהרגו בעונותינו הרבים בחרב ארורים האלה על לא חמס בכפיהם וידיהם לא פעלו עולה ובאמת יש לכאורה לשאול למה בעונות הרבים בגולה כאשר החלו צרות לישראל פסק רוח הקודש מישראל והשגת מעין החכמה הלא אין ה' ורוח הקדש שורה אלא על נשברי לב והוא מקום תחנותה של קדושה כנודע בקרא ובמדרש ומושכל כי נשברי לב כח התאוה וחומרי החושים המהבלים ומבטלים השלימות בטל ומוכנע ולעומת זה כח הנפש גובר כי רואה ששוא תמורת ופגעי הזמן ולעמל אדם יולד ובהתגברות הנפשי אף מעייני חכמה ובינה מוסיפים להשפיע יחליפו כח וכנשרים יעלו אבר ואם כן לכאורה הדברים סותרים אך התשובה היא ודאי אילו באה צרה לבד ויש לנפש זמן ליישב בקרב נדנה ולהנחם מעצבון הבלי עולם ולומר מה לך נרדם וכואב לפגעי זמן התמורה הלא מהרסים ומחריבים ממך יצאו קום קנה חכמה וקנה בינה פשיטא דהיה בזה שלימות לנשמה אבל להיות כי בעונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם שמתחיל נפשו להנחם מעצבון הזמן באה צרה אחרת עד שתבלבל המחשבה והוא בעונות הרבים משוגע ומבולבל בלי ישוב דעתו ולכך בזה הארת השכל תמוש ממנו ובעונות הרבים על זה חשכו עינינו וזה מאמר הפסוק בירמיהו (ירמיהו ח', כ"א) על שבר בת עמי השברתי קדרתי שמה החזקתני והוא הדבר שאומר תרי סתרי השברתי ואם כן ראויה לחול רוח הקדש לחול מראות אלהים וחכמת אדם תאיר פניו וממה הקדרתי וכי אור עליון משוממני ואני קודר אלך בלחץ אויב ופס ממני קלסתר פנים וצלם אלהי' וקאמר הטעם למה שמה החזקתני שבאה דבר פתאום צרה וחלחלה עד שעשתנותי מבולבלין ואין כחי לישב רוחי לאלהי' ולעבודתו וחכמתו הנפלאה ונשגבה.

ולכן יש לבכות ולהתעורר אבל אשר בעונותינו הרבים צרה אל צרה נגשת ועיקר בעזיבת חטא ופשע ואמר הנביא (ירמיהו ה', כ"ב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי הענין במה דקאמר צרי גלעד הוא כשנבין התוס' בתענית (דף ג.) על פסוק ויאמר אליהו מתושבי גלעד חי ה' אם יהיה טל ומטר וכו' כי לכך קאמר מתושבי גלעד כי אנשי יבש גלעד הרגו מישראל במלחמות פלגש בגבעה אבל אליהו לא היה מהם כי הם היו האספסוף אבל אליהו היה מתושבי שם ולהבין למה נאמר זה דוקא בהך דבר אליהו ולא בשאר מקומות ומה ענין זה אם היה מתושבי גלעד או לא.

אבל נראה כי דעת יבש גלעד היה שלא באו לעזרת ישראל כי נימוקם עמם באמרם בכבוד ה' לא מחיתם כי פסל מיכה בדן ובכבוד בשר ודם מחיתם ולכך נענשו ונפלו הרבה מישראל אבל ישראל בכלל חשבו כי החמיר הקב"ה על כבוד ישראל יותר מכבודו והטעם כי כבודו ממילא עומד כי כבודו לאחר לא יתן ח"ו והוא מלך הכבוד סלה אבל בכבוד בשר ודם אם לא יקנא יהיה עולם של הפקר ח"ו ואיש את רעהו יעשוק ותפק משפט וזהו הריב שהיה בין ישראל לאנשי גלעד.

והנה בהך דאליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר ג' שנים מפורש בגמרא דסנהדדין (קיג.) דאחאב לעג על קללת משה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והוא סגיד לעכו"ם ולא מצי אזיל לרוב המטר וקנא אליהו ונשבע שלא יהיה מטר ואם כן גם בזה יש לדקדק בכבוד ה' שזה אחאב התמיד לפלוח לעכו"ם לא קנא אליהו לשבועה שלא יהיה מטר ובכבוד משה קנא קנאה גדולה והוא בגדר בכבוד ה' לא מחיתם וכו' רק הטעם גם כן כמ"ש לעיל בישראל כי החמיר הקב"ה וכו' והוא נגד דעת אספסוף בגלעד ולכך עכשיו דאמר הפסוק דאליהו נשבע לכן אמר הכתוב דאליהו מתושבי גלעד שהיה דעתם כדעת ישראל ולא כדעת האספסוף דסוברים דיותר יש לתבוע כבוד המקום מכבוד הבריות והענין אמת כי ישראל תובעים ענין פלגש בגבעה כי היתה פירצה גדולה בישראל ונבלה עד אשר זה הוא גם כן כבוד המקום כי איך יתכן להשבית אורח והלא זה עון סדום אשר הפך ה' ביום אפו.

אבל בעונותינו הרבים עיקר צרותינו וחלינו הוא כי אנו תובעים כבוד בשר ודם ולא כבוד מקום כלל אם ישלח איש לשונו לדבר דבר על פרנס אחד ענש יענשו או אם יעבור על תקנת קהל כלה ונחרצה משפטו והעובר על דבר ה' העלם יעלימו עיניהם ולא ידברו לו דבר ואם ישבו אנשים יחדיו במסיבה ויאמר אחד במשתה יין דבר הפוגם כבוד השני או משפחתו יריבו כולם עד לנפש ואם בתוך המשתה ילעג עד אין סוף על חכמי הדור ואנשי המעשה ומצות ה' בכתב ובעל פה אין אחד שם על לב ואדרבה יצחקו ויאמרו היטב אשר דיבר ומלעיג על תלמידי חכמים ובעונותינו הרבים נגע זו הוא בכל העולם כל אחד מקפיד על כבוד בשר ודם ואומר אין פשע ברואה חבירו עובר על דבר ה' ואומר מה לי לצרה זו וכי אני רב או קצין עם ולא ישנאהו כלל ומה שאמרו חז"ל (פסחים דף קיג:) הרואה בחבירו דבר עבירה מותר לשנאותו אין כאן שנאה כלל אדרבה מוסיף אהבה ומחליק לשונו באמרו הוא רשע ויש בידו להרע ולהטיב וזהו פרי ושרש לכל צרותינו ומכאובינו ונגעי עמנו ממנו פשתו כל הרעות רבות ואילו היה לנו דעת גלעד לתבוע כבוד השמים יותר מכבוד הבריות ודאי לא היינו מגיעים לכל צרות הללו כי אז כבוד שמים במקומו וכבוד התורה ולומדיה ביה תליא והיה כל עושה נבלה מובדל מקהל ישראל ואז היתה רפואתינו נקלה ומהר היה סר חליינו ממנו כי זהו תרופתם לקנא קנאת ה' באמרם (ברכות דף כ.) ראשונים דמסרו נפשם על קידוש השם אתרחש להם ניסים וזהו מאמר הקרא הצרי אין בגלעד דייקא כי גלעד דעתם לתבוע כבוד שמים ורופא אין שם כי אילו היתה רפואתינו בצרי גלעד לתבוע כבוד שמים ודאי היתה עולה ארוכה למחלתינו אבל כאשר בעונותינו הרבים אין צרי ומזור בגלעד ואנו תובעים רק כבוד הבריות לכך בעונותינו הרבים לא עלתה ארוכת בת עמינו.

ובאמת רעה חולי זה גורמת לנו כל הצרות אחיי למדו נא ממעשה פלגש בגבעה שלפי דברי הרמב"ן לא היה בה עון אשת איש כי היתה פלגש בעלמא ומכל מקום הואיל ונעשה נבלה לנהוג מנהג הפקר בבת ישראל ופריצות התאספו כל ישראל שהוא ת' פרסה על ת' פרסה יאמרו נא אם ח"ו יקרה עון כזה או חמור מזה אם יתאספו יחד כל הפרנסים מקהלות הקדושות בזמנינו לדבר כזה ח"ו אם יגדל עון בית יעקב עד לשמים לא יהיה אחד זז ממקומו ברחוק תחום שבת ובעונותינו הרבים בשביל כך שאין אנו מקנאים כבוד ה' ותורתו אף אם העכו"ם נהגו בנו מנהג הפקר כאילו להם הארץ אין השם תובע עלבון עמו ולולי זאת כבר היתה לנו אות לטובה נגד כל העמים בנפלאות אבל עונותינו הטו אלה ולכן למדו נא מוסר מהנ"ל לעזוב און ועיקר בעונות שאדם דש בהן כי בזה בעונותינו הרבים נעשה להם כהיתר.

ואמרינן (מגילה דף יד.) באביגיל שתבעה דוד ואמרה לא תהיה זאת לך לפוקה ומכשול וכו' ואמר דוד ברוך ה' שמנעני מבוא בדמים דמים תרתי דם נדה ודם נבל והקשה מהרש"א הלא גם מאיסור אשת איש נמלט ולמה לא בירך בזה גם כן ע"ש שדחק אבל באמת לא קשיא מידי כי ידוע (עבודה זרה דף ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ואם כן אילו בא דוד על אביגיל לא היה צריך לבוא על בת שבע דמאי שנא הך אשת איש מהך אשת איש אבל הרויח דוד כי בת שבע לא היתה נדה כדכתיב (שמ"ב יא ד) והיא רוחצת מטומאתה מה שאין כן אביגיל ולכך ברך דוד שמנעו מדמים דם נדה כי בזה הרויח כי אילו עשה כן בה היה ניצול מבת שבע ואין כאן הרוחה וברכה זו מה טובה ודברים אלו נכונים אבל מכל מקום כבר אמרו (סנהדרין דף קז.) כי ראויה היתה בת שבע לדוד ונסתרים דברים הנ"ל.

רק י"ל כך דוד חשב אם יחטא בפעם אחת יהיה עדיין החוטא ששנה בחטא מייאש בתשובה בחשבו הואיל ושינה בו ננעלו ממנו שערי תשובה ולכך חשב דוד לעבור פעמיים ולשוב להורות כי מכל מקום שערי תשובה פתוחים מיתברך שמו המרבה מחילה לחטאים ופושעים אמנם אביגיל הרגישה בזה ואמרה לדוד טועה אתה בכך דאם תעשה דבר זה פעמיים אם כן לא תבוא לגדר תשובה כלל כי יהיה בעיניך כהיתר כאמרם (יומא דף פו:) העובר ושונה נעשו לו כהיתר ולא תבוא כלל לגדר תשובה בשום אופן ותחת אשר תקוה לעשות ענבים תעשה באושים וזהו מתק לשונה ולא תהיה לך זאת עוד לפוקה ומכשול זאת מכלל דאיכא אחריתי ואם גם אצלי תעבור לא יהיה עוד נחשב לפוקה ומכשול עד שחשוב כי יהיה בעיניך כהיתר ולכך אמרו (יומא דף פה:) כל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לתשובה והיינו בעוברו שני פעמים והבן.

וזהו שכיחי בעונותינו הרבים אצלינו בעבירות דדשו בו אין חלי ולא מרגיש כלל בבקשה מכם ראו מה עבירה עושה כמה עולמות מחריבה ההיטב חרה לנו בשמענו כי עניים ואביונים האלו נגרשים ממשכנותם ואיך לא יחרה לנו בהחריב על ידי מעשינו עולמות שלימות וכמה נפשין ורוחין דאזלין ערטילאין בגולה מדרך לדרך בעונותינו הרבים ובאמת העיקר תלוי במ"ש בדברים קלים שאין אדם נזהר בהן אבל עבירה גוררת עבירה ומה נאמר בעונותנו הרבים אשר שכיח ופרוץ ברוב עיירות בלילה יאספו משפחות אל האח לדברים בטילים ומה יאמר לאל תרבה שיחה עם אשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו אשר לא ינקה רע אוי לנו מיום הדין כל המרבה דברים עם אשה גורם רעה לעצמו והלא הוא זה אצלינו מגדר דרך ארץ לדבר עם אשת עמיתו בדברי דרך ארץ וספורי דברים והממאן בכלל חסיד שוטה ואינו מעורב עם הבריות יחשב.

ואמרו (גיטין דף ח:) בפלגש בגבעה ותזנה עליו פלגשו ר"א אומר זבוב ר"י אמר נימא מצא והקב"ה אומר כתרווייהו זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד וכבר הקשו מה ענין הך למלת ותזנה וע"ש שדחקו וביותר קשה איך שייך כתרווייהו דעל זבוב לא הקפיד ומה שלא הקפיד בו אינו בכלל ואם נחשוב דברים שלא הקפיד יהיו כהנה וכהנה ועיקר הדבר לומר מה שהקפיד אבל הענין כי אמרו סוף מסכת גיטין כשם שיש דעות במאכל ובמשתה כן יש בנשים יש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותה כך מדת כל אדם שאשתו מדברת עם אדם בשוק ואינו מקפיד וכו' הרי הענין צניעות ופריצות נשים דומה לזבוב והנה תוס' הקשו איך מצא נימא באותו מקום הלא דרך בנות ישראל שאין להם שער בבית ערוה וכבר ידוע בחטא בנות ציון שזנו שהיה החטא גורם שהיה להם שער כדכתיב פתהן יערה ודרשו בגמרא (שבת דף סב:) שרוב שערות היה להם כיער וזהו הדבר ותזנה מלשון זנות ואמרינן זבוב מצא פי' ראה בה פריצות כזבוב שמספרת עם כל אדם וכמו דגמ' הנ"ל מדמה להדיא הך דפריצות נשים לזבוב ולא הקפיד דלמא מכל מקום לא זנתה אבל נימא מצא ודרך בנות ישראל שאין להם שער ובזה שפט לאות להקפיד על פריצות הנ"ל כי ודאי זינתה ועל ידי חטא ערוה יש להם שער כמו בנות ציון כנ"ל ועל ידי נימא מצא מקום להקפיד על זבוב הנ"ל והכל מלשון זנות ויפה דרשינן בפסוק ותזנה ואתי שפיר.

הרי דיש להקפיד על שיחת נשים עם כל אדם ובפרט אם אין בעלה עמה ואמת יצר הרע יש לו שני שמות זבוב והוא כאשר מסית לאדם כי ירעב כזבובים האוכלים במצאם מקום לנוח כי חיותם שמנונית אך יצר הרע נדמה לשער גם כן כדכתיב (משלי כ"ג, ז') כי כמו שער בנפשו והוא המותרות ללא צורך כמו שער בגוף אדם שהוא רק לרבוי המותרות הלחות ולכך יש להקפיד על נימא יותר מזבוב כי מה שאדם עושה לתאבון אין עונו חמור כל כך כמו העושה לרוב מותרות כמאמר שלמה (משלי ו', ל') לא יבוזו לגנב וכו' כי ירעב.

והנה לכבוש יצר התאוה אין לך דבר מועיל אלא תפלה שיתפלל לה' להושיע ויכניע עצמו בזה לה' וגם לראות בגנותו כי הוא קרוץ מחומר וכדומה וקב"ה מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו ומצוה לעשות כך וכך ובזה יזכה לחיי עולם הבא ואיך יתאוה לשום דבר הלא שרים רבים הגמונים דוכסים בהולכים בשירות מלך בשר ודם והם לא ישגיחו בשום דבר תאוה הם שוכנים בעת מלחמה על פני שדה לא חסים על ברד ומטר היורד בזעם שוכנים לפעמים בכפרים ממש אין ראוי לדירת עבד עבדיהם וכמה יום מבלי לחם בשר ויין וכאשר תחל מלחמה עומדים בראש כולם לא יתנו שינה לעיניהם ויז נצחם על בגדם בדם חללים ולית דמשגח אדרבה יתאוו לזה אפס על ידי כך יהללו בשער המלך אותו וימצא חן בעיני המלך ושרים איך לא ילמוד איש מזה לבטל כל תאות הבלי עולם בשביל לעבוד מלך מלכי המלכים ולמצוא חן בעיניו וכל פמליא של מעלה חפצים ביקרא וישראל אשר בך יתפאר ובמה יחשב נגד דבר גדול זה שום תאוה וחפץ הבלי עולם.

והנה אמרו (עבודה זרה דף ג:) קודם שחרב בית המקדש היה הקב"ה משחק עם לויתן ואחר חורבן אין שחוק רק יושב ומלמד תינוקות של בית רבן להבין למה אין שחוק ולמה יושב ומלמד תינוקות נבין גם כן במה שאמרו בגמרא דחולין (דף ס.) בשעה שנשאו דשאים ק"ו לעצמן ולא יצאו בערבוביא פתח שר עולם יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו להבין מה ענין זה להך דנשאו דשאים ק"ו דהדבר בעצמו תמוה למאוד.

אבל דע כי נודע בפסוק כי האדם עלול לחטא כדכתיב כי יצר לב אדם וכו' ולפתח חטאת רובץ אבל למה מה טיבו של היצר הרע דעת פלסופים ובתוכם הרמב"ם כי גוף אדם אשר הוא מן ד' יסודות החומרי הם היצר הרע באמת כי כל ענינם לחמוד ולהתאוה גופנית חומרית כולם לרוע יביטו אין דורש אלהים הכל סג יחדיו לתאוה זמניות ופשע מקרית וכפי הרכבת ומזג יסודות כן התאוה במזג זה התאוה לממון ובזה לאכילה ושתיה ובזה לשאר דברים נשמתו של אדם היא יצר טוב אשר באמת כל מגמתה לתועלת המועיל הוא המלחמת יצרים להיות הגוף עיקר והצורה טפלה לכן אדם עלול לחטא ופשע אם לא ברוב התגברות העיוני בלימוד וזירוז לבטל החומר לגבי צורה דהיינו הגוף מול הנפש אבל כפי דעת רבים תורנים וכפי הנראה מגמ' וביחוד חכמי אמת אומרים כי יצר הרע הוא מלאך רע באמת מסטרא דס"ם והמון חילותיו אשר שוכן באדם ומסית לו לעבור פי ה' ולולי הוא היה הגוף כרוך אחר נשמה כעגלה אחר מנהיגה ולמול זה נתן ה' יצר טוב שהוא מלאך טוב לשומרו לבל יפול בלכד יצר הרע זה מושך לכאן וזה לכאן ואשרי אדם יבחר ויקרב יצר טוב כי אז טוב לו ואמרו בגמ' (קידושין דף פא.) להדיא חזי דאנא בשרא ואת נורא וכהנה יתר ספורים המורים על זה שהוא מלאך רע באמת.

ולהבין במקצת דמקצת מה טיבו של יצר הרע ומה זה מבקש להסית לאדם למרוד פי ה' ואמרו (בבא בתרא דף טז.) יורד ומתעה עולה ומרגיז הוא כי הס"ם וסייעתו היו ממלאכים שאמרו לה' אל יברא אדם כי אדם עלול לחטא וה' לא השגיח בם ולכך למען הראות כי אמת אתם שאדם דרכו כסל למו לחטוא ולמרוד ישלח חציו המונו וצבאיו ויפיצם בבני אדם להסית אותם לחטוא בה' ואז עולה ומרגיז הלא יפה אמרתי אל יברא.

והנה באמת אילו הדבר כדעת הפלוסופים שאדם עלול לחטא זולת הסתה מבחוץ כי אם חומר גופו עלול לכך יפה יש טענה לס"ם אל יברא כי הוא עלול בעצמותו מחטא אבל באמת זולת הסתת השטן וצבאו אף דהוא מחומר לא יחטא רק החטא הוא בסבת הסתו אם כן איך יעוז ויאמר אל יברא כי עלול לחטא רשע הלא ממך הוא כי אתה הוא האויל המתעה שב במקומך לבל תשב במארב ללכוד נקי כפים יהיו בני אדם שומעים בקול ה' וידוע בקרא גבי מבול (בראשית ו', ז') וינחם ה' וכו' ויתעצב אל לבו כי כביכול הקב"ה מתעצב כשאדם חוטא כי אז לכת מלאכי השרת פתחון פה מהאדם אשר בראת לעבור רצונך כמבואר במדרש שאמרו בעת מבול וכי לחנם אמרנו לפניך אל יברא אדם כנ"ל אך אם אדם אינו חוטא רק מסיבת היצר הרע אין כאן טענה כלל כנ"ל.

והמופת על זה מסיבת מה בא החטא הוא המכריע אם אנו רואים כי דשאים שהם יותר חומר עכור מן אדם ומכל מקום שמעו בקול ה' והיינו כי קצת ניצוץ קדושה יש בקרבם כנודע כי אין לך דבר שאין בו ניצוץ קדושה ולכך כתיב (דברים ח', ג') לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו' אם כן אם חומר דשאים נכנעו לקול הקדושה מבלי לצאת בערבוביא ולשנות דרכם ומנהגם כי ענין לחות חומרם ומזגם מורה לצאת בערבוביא כדאמרינן אלו שדרכן לצאת בערבוביא וכו' ומכל מקום בטלו ענינם נגד מקצת קדושה אשר בקרבם מה היה אדם עושה אשר חומרו זך נשמתו וקדושתו רבה פשיטא שהיה שומע קול נשמה מבלי נטות כלל רק בסיבת המסית יצר הרע חוטא ואם כן יפה ברא ה' אדם כי מצד עצמו אינו עלול לחטא ואין לו להתעצב וזהו הענין בשעה שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' אם כן מזה מוכח דלולי יצר הרע המסית אינו אדם עלול לחטא ואין לו להתעצב על בריאת אדם ולכך פתח שר העולם יהי כבוד ה' וכו' ישמח ה' במעשיו כי יהיה לו שמחה ולא עוצב ולכך אמרו שר העולם שהוא חנוך ומט"ט כי נודע (ב"ר פ"ח ו) מ"ש נעשה אדם בנשמת צדיקים נמלך והם מט"ט ואליהו ואמרו יברא ולכך פתח שר עולם כי הוא האומר יברא כנודע בזוהר כי מט"ט וחילו ומלאכיו אומרים יברא וא"ש.

הנה כמו שיש מופת מדשאים כנ"ל כן יש מן ילדים קטנים עד שיגדלו לאנשים אשר אין עלולים לעון ופשע כמו גדולים ואילו הדבר תלוי בחומר הלא חומר קטנים יותר חומר מגדול שכבר עסק בחכמה ומדע וזכזך חומרו ואין צריך להאריך כי נודע בכל ספרי טבעיים כי חומר הקטן יותר עכור מחומר גדול עד שמוליד ארסו בחומר שלו וממנו אבעבועות הקטנים כנודע אבל ברור שתלוי בהסתת יצר הרע ולכך בהיות בלתי בעל עונשין אינו מבקש להסית ולהחטיאו ולכך בן עשרים שנה שהוא בן עונשין למעלה היצר הרע מתגבר למאוד ולכך בן עשרים לרדוף היצר הרע כי יש כאן מלחמה גדולה עליו.

והנה בזמן הבית אמרו (במ"ר פר' כ"א כ) בירושלים צדק ילין בה שלן אדם בלי חטא כי מקום קדושת ציון וירושלים וריח הקטורת וקרבנות היו מבערים רוח הטומאה ולא היה ביצר הרע כח לשלוט באנשים כלל ולכך היו בהם קדושים שרוים בלי חטא והיה זה לאות כי אינו בסיבת החומר כי בזה שוה ירושלים כמו שאר מקומות רק הראיה מוכיחה שהכל תלוי בסיבת יצר הרע ולכך בזמן הבית היה הקב"ה שוחק כהנ"ל ישמח ה' במעשיו ואין פה עצבון כלל ועם מי ה' משמח עם לויתן אשר יש בו שני פירושים ושניהם אמת כי הצדיקים נקראים לויתן לשון דבוק שדביקים בה' כדכתיב (דברים ד', ד') אתם הדבקים וכו' והם לוית חן וגם הסטרא אחרא הן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון והוא אשר יהיה נהרג לעתיד לבא והקב"ה שוחק עליו שאתה אמרת אל יברא חזי כי אין אדם עלול לחטא לולי הסתך אמנם לאחר חורבן אשר בעונות הרבים רוח טומאה גוברת על ארץ ומי גבר אשר לא חטא בעונות הרבים ופסו חסידים כביכול אין שמחה כנ"ל רק שמחתו בתנוקות של בית רבן שמהם ראיה כי אין אדם עלול לחטא וזהו ענין הפסוק ותהלים ח) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכמו שפירש"י שאין לו לברא אדם כי אם הודו במלאכי שמים שאינם חוטאים מה שאין כן אדם עלול לחטא אבל מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כי על ידי כך מוכח שאדם אין עלול לחטא ולכך להשבית אויב הוא הס"ם וכת דיליה האויב לאדם ומתנקם כי נוטר קנאה מתחילת בריאת עולם באומרו אל יברא.

ומזה תלמדו כמה יש לבכות מבלי פוגת על חללי עמנו ועל שברון לבנו יום ולילה לא דומיה וכבר אמר אסף (תהלים פ"ג, ב') אלהים אל דמי לך וכו' ואיך נחשה אנחנו ולא נבכה יום ולילה אשר ניסדו עלינו יחד לעקר שם ישראל מארצם והיום כך ולמחר כך ומה נעשה אנחנו צאן נדחה ואין לנו להמלט אלא בית מלך מלכו של עולם ושם נשפוך שיח שירחם עלינו ויעמוד לימין עמו ועיקר הבכי כאשר אמרתי פשפוש במעשים וליסר עוברי עבירה ומבלי להחניף רשעים עושי עול כאשר אמרתי למעלה ולא לומר כי על ידי כך יגיע לי נזק כי אם לבטוח בה'.

ואמרינן בגמרא דע"ז (דף יח.) כשהלך ר"י ב"ד לבקר ר"ח ב"ת אמר אומה זו משמים המליכו ואתה יושב ומקהיל קהלות ברבים לתורה אמר מהשמים ירחמהו א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מהשמים ירחמהו א"ל מה אני לעולם הבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל מעות פורים נתחלף לי בשאר מעות וחלקתי הכל לעניים א"ל אם כן מחלקך יהי חלקי עכ"ל ויש להבין טענו בחיטים והודו בשעורים הוא הוכיח אותו על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה כזו והוא השיבו מה אני לעולם הבא גם וכי ריב"ד נביא שידע אם הוא בן עולם הבא ועוד איך יוכל החי לידע הלא בקדושיו לא יאמין ואפילו על אבות עולם לא יחד השם שמו כל זמן חיותם ואיך שואל אם הוא בן עולם הבא והתשובה שנתחלף מעות וכו' יותר תמוה דכי בשביל כך יהיה אדם לעולם הבא הרבה מצות והרבה שמירות שייכים עוד טרם שיזכה גבר ארחו לעולם הבא ואילו ידעתי שבשביל כך לבד בטוח אני בעולם הבא אפילו כסות וגלימא דעל כתפאי הייתי מוכר.

אבל הענין כך כי כבר כתב המהרש"א באומרו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו מפני דאין סומכין על הנס דמנכים לו מזכיותיו ע"ש אבל יש ב' מיני עבודות ה' אחד מחמת שכר עה"ב ועונש גיהנם אבל המין השני שהוא העובד השלם הוא שאין עושה לשום דבר כי אם לעשות רצון קונו עד שאמרו בשם חכם שאמר אפי' יודע אני שע"י עשית מצות אני יורש ח"ו גיהנם ועל ידי עבירות גן עדן מכל מקום אני מניח עבירות ועושה מצות היות כן קיום רצון ה' ואם כן אדם כזה יוכל לסמוך אנס ומה איכפת ליה בנכוי זכיות כי הלא אין עובד בשביל שכר גן עדן עד שנאמר שיפחתו לו משכרו והלא כל מגמתו בשביל עשות רצון הבורא ואם כן אם יפחיתו לו יפחיתו וזהוא תשובת ר"ח ב"ת כששאלו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו כמ"ש מהרש"א דאין לסמוך אנס דמנכין לו מזכיות על זה השיב מה אני לעולם הבא הרצון מה אני מקפיד לעולם הבא וכי אני עובד ה' בשביל שכר עולם הבא אם יפחת יפחת ואני עושה רצונו להקהיל וללמוד תורתו הקדושה ברבים בבטחון שיעמוד לימיני בנס ואם ינכה מזכותי מה איכפת לי כנ"ל.

אמנם טעם אחר יש שלא להכניס עצמו בסכנה מפני חשש שאמרו חז"ל (סנהדרין דף קז.) לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון כי אולי יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו כמאמר שאול פן יתעוללו בי הפלשתים וכאמרם (כתובות דף לג:) אלמלי נגדוהו לחנניא וכו' אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע ורגלי חסידיו ישמור כנודע ולכך שאלהו כלום מעשה בא לידך ואם עמדת שם בנסיון בלי פתיות יצר הרע אז תשכיל ויפה עשית אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בנסיון לכבוש היצר הרע אי אפשר לך לעשות כן להביא עצמך לידי נסיון וסכנת נפשות דהיינו נשמתך ולא גופך ועל זה השיב אין לך נסיון גדול יותר מממון כי כאן יש פיתוי והסתת יצר הרע למאוד מאוד כאשר עינינו רואים שהרבה אנשים הסובלים יסורים ומכות בוז וחרפה ועומדים בקדוש השם ובממון יצרם גובר בעונותינו הרבים לאין פשע ובשביל דבר קל אין אלהים לנגד עיניו לגזול ולעשוק עמיתו והיה אם יעשה לו חבירו נקל בעינו לנקום נקמתו ממנו במסירה וחילול השם בעונותינו הרבים אשר הוא מכת מורידים ולא מעלים כללו של דבר אם אתה רואה אדם עומד בנסיון ממון הרי הוא מובטח שיעמוד בנסיון גופו לקידוש השם כי בעונותינו הרבים אין לך דבר שידו וכח של יצר הרע תקיף מממון ואם אין כח לפתות איש בממון אז ברור שיוכל לו בכל עניינים והחוש ומעשים בכל יום מעידים על זה הרבה עד שאין צורך לראייה ולכך אמר לו רחב"ת הרי עמדתי בנסיון אפילו בממון וכבשתי יצרי שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים ואם כן אין ספק שיהיה ה' אתי לכבוש יצר הרע ולקדש שמו יתברך ברבים ועל זה אמר מחלקך יהיה חלקי דוודאי יתקדש שם שמים על ידך בכל אופן וכמו שהיה באמת זכאות חלקהון קמי דמלכא קדישא.

ומזה נלמד כי לעבוד את ה' בכל לב מבלי פניה כלל ולקדש שמו ברבים והעיקר הנסיון בממון מבלי לחוס על ממון יותר מכפי הראוי ואין צריך לומר בממון של גזל ואינו של יושר כי מחטיא לאדם למאוד וסוף להביא כל הונו ממנו ומזרעו לטמיון ועל זה נאמר (קהלת י', כ') הכסף יענה הכל כי יש להזהר ממי שמונע ידו מממון שאינו יושר הוא בחזקת איש כשר וה' ישמור רגלו מלכד וגם לראיה איך ראשונים עמדו נפשם בקדוש השם ועל ידי כך הקב"ה עשה להם נסים וכבר דרשתי פעמים רבות אם אנו הולכים עם ה' בקרי לתלות בסדרו של עולם אף הקב"ה מניח אותנו להתנהג על פי סדרו של עולם ולכן אל תאמרו השרים קשים או יד יהודית גרמו כן שהתקרבו עצמם ביותר לשרים ואדונים וכדומה דברי שטות כי בזה ח"ו יקצוף ה' ואף הוא ילך בקרי להניח הדבר כמנהגו אבל אמת הדבר כי בהשגחה פרטית וגזירה משמים היה כך להתם חטא ובהם הפגיע ה' עון כולנו ועלינו לבכות ולהתודות לה' על רוב חטאינו ואשר מעלנו בו ובתורתו ואף הוא יתמלא רחמים עלינו ולשוש אתנו כדרכו לשוש אתנו לטוב לנו כל הימים ולא יהיה לנו עוד חרפה בגוים ובא לציון גואל אמן