ילקוט שמעוני ויצא
<< · ילקוט שמעוני · ויצא · >>
פרשת ויצא עריכה
רמז קיז
רבי פנחס פתח: "אז תלך לבטח דרכך", זה יעקב, דכתיב ויצא יעקב. "אם תשכב לא תפחד" מלבן ומעשו, "ושכבת וערבה שנתך", וישכב במקום ההוא. רבי שמואל בר נחמן פתח: "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, למלפני ולמעבדני. "מאין יבא עזרי", אליעזר עבד אברהם, בשעה שהלך להביא רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; אני לא צמיד אחד ולא נזם אחד. רבי אליעזר אומר: גדוד שלחו. ר' יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שבא עשו ונטלו ממנו; אמר: מה אנא מובד סברי מן בריי? אלא "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". "ה' ישמרך מכל רע", מעשו ומלבן; "ישמור את נפשך", ממלאך המות. "ה' ישמר צאתך", ויצא יעקב מבאר שבע.
רבי יודן בשם רבי סימון פתח: "אלהים מושיב יחידים ביתה". מטרונא שאלה לרבי יוסי: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה, דכתיב: "כי ששת ימים עשה ה'" וגו'. מאותה שעה ועד עכשיו מהו עוסק? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאשה ואשה לאיש וכו' (עיין במדרש רבה), יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו הולך אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו, דכתיב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"; יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב: ויצא יעקב מבאר שבע. חזקיה אמר: בן ס"ג שנה היה יעקב אבינו כשנטל את הברכות. עשה עוד מוטמן בארץ ומשמש לעבר י"ד שנה, ובאמהות שבע שנים, נמצא נושא אשה בן פ"ד. ועשו בן מ', למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים ומשהה לצדיקים. אמר ר' יהושע, כבר כתוב: "וישמע יעקב אל אביו"; מה תלמוד לומר: ויצא יעקב מבאר שבע? אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת חוץ לארץ, מהיכן הורשה לו? לא מבאר שבע? אף אני הולך לבאר שבע; אם נותן לי רשות, הריני יוצא, ואם לאו אין אני יוצא. לפיכך צריך הכתוב לומר: ויצא יעקב מבאר שבע.
ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא? כמה חמורים יצאו, וכמה גמלים יצאו, ואת אמרת ויצא? אלא כל זמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא שבחה, הוא הדרה; פנה משם, פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה. ודכוותה "ותצא מן המקום אשר היתה שמה", וכי לא יצאה אלא היא? והלא כמה חמורים כמה גמלים יצאו וכו'. ניחא תמן שלא היתה שם אלא אותה צדקת בלבד; ברם הכא לא היה שם יצחק ורבקה? לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים.
מבאר שבע, ר' יודן אמר: מבארה של שבועה, שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר: השבע לי כמו שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות. ר' הונא אמר: מבארה של בכורה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה אותי ונוטל בכורתי? נמצאתי מאבד אותה שבועה שנאמר: "השבעה לי כיום". מבאר שבע, רבי ברכיה אומר: מבארה של ברכה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה בי ונוטל את ברכתי? נמצאתי מאבד אותה יגיעה שיגעה בי אמי.
וילך חרנה, בן יומו. רבי ברכיה בשם ר' יצחק אמר, לישנא דברייתא: פלן אזל לקיסרין, ועד כדון הוא על זוודוהי.
חרנה, תני: כל דבר שצריך למ"ד בתחילה ניתן לה ה"א בסופה, סדומה, מצרימה, שעירה, חרנה. התיבון, והכתיב "ישובו רשעים לשאולה"? לדיוטי התחתונה שבשאול.
ויצא יעקב מבאר שבע, והלא בחברון היה, שנאמר: "היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק"? אלא ממקום המיוחד לשבועות: אברהם, "ועתה השבעה לי באלהים", "על כן קרא למקום ההוא באר שבע" וגו'. יצחק, "ויקרא אותה שבעה". אף עשו כשמכר בכורתו, "ויאמר השבעה לי". חשב בלבו: אם יבא עשו ויאמר: השבע לי שלא נטלת את הברכות, אמר: הואיל והמקום הזה מיוחד לשבועות, אצא מכאן; וכן הוא אומר: "ויברח יעקב" וגו':
ויפגע במקום. למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום? מפני שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. אמר ר' יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעין אם הקב"ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו; ממה דכתיב: "הנה מקום אתי", הוי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. אמר ר' יצחק, כתיב: "מעונה אלהי קדם"; אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולם, או אם העולם מעונו. ממה דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנו", הוי הקב"ה מעונו של עולם, ואין העולם מעונו. משל לגיבור שהיה רוכב על סוס, וכליו משופעים אילך ואילך; הסוס טפל לרוכב, ולא הרוכב טפל לסוס. הדא הוא דכתיב: "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה":
ויפגע במקום. באת השכינה ואמרה לו: יעקב בני, י"ב שעות כנגד י"ב שבטים שאני נותן לך, י"ב מזלות ברקיע [כנגד] י"ב אבני מצבה. וכשנמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנה, אמר: אוי לי, שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונם של שכם, ובטלה אותה הברית [שכרת] לי הקב"ה? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה. מכאן אמרו: כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו, סימן יפה לו. יעקב אבינו היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, לפיכך העלה עליו הכתוב כאילו היה בטובה כל ימי חייו:
ויפגע במקום, צלי: אבות הראשונים תקנו תפלות (כתוב ברמז ע"ז). אמר ר' שמואל בר נחמן: כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. ערבית, צריך אדם לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה". בשחרית, צריך לומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה". במנחה, צריך לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה, כן תזכני לראות בשקיעתה". רבנן אמרי, כנגד תמידין תקנום: תפילת השחר כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפילת הערב לא מצאו לה קבע. אמר ר' תנחומא: אף היא יש לה קבע, כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה.
ויפגע במקום. ביקש לעבור, ונעשה העולם כותל לפניו. רבנן אמרין: כי בא השמש, "כיבה השמש"; מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא. משל לאוהבו של מלך שבא לפרקים אצלו. אמר המלך: כבו הפנסים, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא. כך השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה, כדי לדבר עם יעקב בצינעא:
רמז קיח
רבי חנן בשם ר' חנן דציפורי אמר, שמע קול מלאכי השרת שהיו אומרים: בא השמש, אתא שמשא. בשעה שאמר יוסף: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", אמר: מי גילה לזה ששמי שמש?
אותן שתי שעות שהשקיע הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו, אימתי החזירו לו? בחזרתו לבית אביו; הדא הוא דכתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל". אמר לו הקב"ה: אתה סימן לבניך; מה בצאתך מבית אביך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזרתך החזרתי לך גלגל חמה, אף בניך, בצאתם – "אמללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה", ובחזרתם מהו אומר? "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באיטליז של אימאוס כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל. כתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל"; וכי שמש לו לבדו זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אמר ר' יצחק: שמש שבאה בעבורו, זרחה בעבורו, דכתיב: "ויצא יעקב... וילך", וכתיב: ויפגע במקום. כי מטא לחרן, הרהר בדעתו, אמר: אפשר עברתי במקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, קפצה ליה ארעא; מיד ויפגע במקום. בתר דצלי, יהב דעתיה למהדר. אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.
כתיב: ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אמר ר' יצחק: מלמד שנתקבצו כל האבנים כולם, וכל אחד ואחד אמר: עלי ינוח ראשו של צדיק זה. תנא, וכולן נבלעו באחת:
רמז קיט
ויקח מאבני המקום. ר' יהודה אומר: שתים עשרה אבנים נטל, אמר: כך גזר הקב"ה שאני מעמיד שנים עשר שבטים. אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני אם מתאחות זו לזו אני יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים; וכיון שנתאחו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. ר' נחמיה אומר: ג' אבנים נטל: אברהם, יחד הקב"ה שמו עליו; יצחק, יחד הקב"ה שמו עליו; אני, אם מתאחות זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי; וכיון שנתאחו זו לזו, ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו. ורבנן אמרין: מיעוט אבנים שנים; אמר: אברהם יצא ממנו פסולת, ישמעאל ובני קטורה; יצחק יצא ממנו פסולת, עשו ואלופיו; ואני, אם מתאחות הן יודע אני שאין יוצא ממני פסולת; וכיון שנתאחו, ידע שאין יוצא ממנו פסולת.
עשאן כמרזב ונתנן תחת ראשו, שהיה מתירא מן החיות. כתוב אחד אומר: "כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו"; מי שנגלה עליו הקב"ה, על אחת כמה וכמה. ר' ברכיה בשם ר' לוי: אותן אבנים שנתן אבינו יעקב, נעשו תחתיו כמטה וכפורנס. מה טריפה הטריף שם? "קורות בתינו ארזים", צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות.
וישכב במקום ההוא, ר' יהודה אומר: כאן שכב, הא כל ארבע עשרה שנה שהיה מוטמן בארץ ומשמש לעבר לא שכב. ר' נחמיה אומר: כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר? ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, ומה טעם? "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים היה אומר; ומה טעם? שנאמר: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ישראל סבא.
בן ע"ז שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום ופגע בו הקב"ה, שנאמר: ויפגע במקום. ולמה נקרא שמו של הקב"ה מקום? שבכל מקום שהצדיקים עומדים, שם הקב"ה נמצא, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" וגו'. אמר לו הקב"ה: יעקב, הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות; שכב במקום זה! אמר לפניו: רבון העולמים, עכשיו יש לשמש ירידות חמשים ואני שוכב במקום הזה בלא עת? ובא השמש במערב, הביט יעקב וראה את השמש וילן שם, שנאמר: וילן שם כי בא השמש. לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו. בא המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים ונעשו כולן אבן אחת, להודיענו שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ:
ויחלום והנה סולם. תנא: רחבו של סולם שמונת אלפים פרסה, דכתיב: "עולים ויורדים בו"; עולים תרין, ויורדים תרין, דכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה; וכתיב ביה במלאך: "וגויתו כתרשיש", וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוי. תנא: עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדמות דיוקנו של מטה; בעי לסכוניה, מיד והנה ה' נצב עליו. אמר ר' שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף במניפה על בנו.
הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. מאי רבותיה? אמר ר' יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לארץ ישראל והניחה תחת אבינו יעקב, כדי שתהא נוחה להכבש לבניו (שאר קטעים כתוב בפרשה ע' ברמז קנ"א):
ויחלום. תני בר קפרא: אין חלום שאין לו פתרון. והנה סולם, זה כבשׁ; מוצב ארצה, זה מזבח, כמה דאת אמר: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך" וגו'. וראשו מגיע השמימה, אלו הקרבנות, שריחן עולה לשמים. והנה מלאכי אלהים, אלו כהנים גדולים (ס"א ל"ג גדולים). עולים ויורדים בו, שהיו עולים ויורדים בכבש. והנה ה' נצב עליו, "ראיתי את ה' נצב על המזבח".
רבנן פתרין לה בסיני: והנה סֻלם, זה סיני, אתיא דדין כאתיא דדין. מוצב ארצה, "ויתיצבו בתחתית ההר". וראשו מגיע השמימה, "וההר בוער באש עד לב השמים". והנה מלאכי אלהים, זה משה ואהרן. עולים ויורדים בו, "עלה אלי ההרה", "וירד משה מן ההר". והנה ה' נצב עליו, "וירד ה' על הר סיני".
והנה ה' נצב עליו, ריש לקיש אמר: תרנוס של שלש רגלַים הראה לו, את שהוא רגל שלישי. כתיב: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו"; מה החבל הזה, פחות משלשה אין מפקיעין אותו, [כך האבות אין פחות מג']. ר' ברכיה אמר: עולם ושליש עולם הראה לו, עולים, אין עולים פחות משנים ואין יורדים פחות משנים, והמלאך הוא שלישו של עולם; מנין? שנאמר: "וגויתו כתרשיש". ר' חייא רבה ור' ינאי, [חד אמר: עולים ויורדים בסולם], וחד אמר: עולים ויורדים ביעקב. מאן דאמר עולים ויורדים בסולם, ניחא; ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב, מעלים בו, מורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטים בו. "ישראל אשר בך אתפאר", את הוא שאיקונך חקוק למעלה, עולין למעלה ומוצאין איקונין שלו, ויורדין למטה ומוצאין אותו ישן. משל למלך שהיה יושב ודן, עולין לבסילקו ומוצאין אותו יושב ודן, יורדין בפרווד ומוצאין אותו ישן. דבר אחר: מלאכים שהן מלווין את האדם בארץ ישראל אינן מלווין אותו בחוצה לארץ. עולים, אלו שליוו אותו בארץ ישראל; יורדים, [אלו] שלוו אותו בחוצה לארץ.
ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן: מלאכי השרת, על ידי שגילו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן מאה ושלשים ושמונה שנה. רבי תנחומא הוה מפיק לישנא קלא; על ידי שנתגאו ואמרו: "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה", היכן חזרו? כאן: עולים ואחר כך יורדים.
רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות: ויצא יעקב, "ויצא מן בת ציון כל הדרה". מבאר שבע, "נשבע ה' בגאון יעקב". וילך חרנה, "אשר הוגה ה' ביום חרון אפו". ויפגע במקום, עד אפס מקום. וילן שם כי בא השמש, "אומללה יולדת השבעה באה שמשה". ויקח מאבני המקום, "תשתפכנה אבני קדש". וישם מראשותיו, "כי ירד מראשותיכם". וישכב במקום ההוא, "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו" וגו'.
ויחלום, זה חלומו של נבוכדנצר. והנה סולם, זה צלמו של נבוכדנצר; הוא סלם הוא סמל, אתיא דדין אינון אתיא דדין. מוצב ארצה, "אקימיה בבקעת דורא". וראשו מגיע השמימה, רומיה אמין שיתין. והנה מלאכי אלהים, זה חנניה מישאל ועזריה. עולים ויורדים בו, מורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטין בו, "ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין". והנה ה' נצב עליו, "עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו". דבר אחר: והנה מלאכי אלהים, זה דניאל. עולים ויורדים בו, שעלה והוציא בלעו מתוך פיו. והנה ה' נצב עליו, "דניאל עבדא דאלהא חייא":
והנה ה' נצב עליו. ר' יוסי בן זימרא פתח: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים", ככמהות הללו שהן מצפות למטר. רבנן אמרי: כשם שנפשי לך צמאה, כך רמ"ח אברים שיש בי צמאין לך; היכן? "בארץ ציה ועיף בלי מים". "כן בקדש חזיתיך", על כן בקדושה חזיתיך "לראות עוזך", זה פמיליאה שלך; "וכבודך", והנה ה' נצב עליו.
רבי חמא בר חנינא פתח: "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו", אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משתבח אלא בחבירו. "איש יחד", זה יעקב, שנתיחדה עליו שכינה. והנה ה' נצב עליו; מה כתיב למעלה מן הענין? "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", ואחר כך והנה ה' נצב עליו. משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו; ובאת מניקה שלו ושחה עליו ומניקתו, וברחו מעליו. כך בתחילה, מלאכי אלהים עולים ויורדים בו; וכיון שנגלה עליו הקב"ה ממרום, ברחו מעליו.
רבי חייא רבה ורבי יוחנן, חד אמר: עליו, על סולם; וחד אמר: עליו, על יעקב. מאן דאמר על סולם, ניחא; מאן דאמר על יעקב, מי מתקיים עליו! אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלהיהם; "ופרעה חולם והנה עומד על היאור". אבל הצדיקים, הקב"ה מתקיים עליהם, שנאמר: והנה ה' נצב עליו.
אמר ר' שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה; "ויעל אלהים מעל אברהם", "ויעל מעליו אלהים", והנה ה' נצב עליו:
רמז קכ
ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. י"ח פעמים הוא מזכיר את האבות בתורה, וכנגד כן קבעו חכמים י"ח ברכות בתפילה. ואם יאמר לך אדם: י"ט הן, אמור לו: הנה ה' נצב עליו לית הוא מנהון; ואם יאמר לך אדם: י"ז הן, אמור לו: "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" הוא חד מנהון. רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד י"ח ציוויין שכתובים בפרשה משכן שני, מן "ואתו אהליאב" עד סיפיה דספרא.
הארץ אשר אתה שוכב עליה. ריש לקיש בשם בר קפרא אמר: קיפלה כפנקס ונתנה תחת ראשו, כאינש דאמר: מן תחות רישך דידך הוא. רבי הונא בשם רבי אלעזר: ובלבד שתקבר עליה.
והנה ה' נצב עליו. משל לעני, שהיה המלך אוהבו, ונכנס ויוצא בפלטין שלא ברשות, ובני פלטין מקנאין ומבקשין להרגו; אמר להם: אני מתקיים עליו. כך שמע הקב"ה לשרי המלכיות שהיו אומרים: עתיד זה לירש העולם ולהעביר המלכיות; נהרגנו! מיד והנה ה' נצב עליו:
והיה זרעך כעפר הארץ. מה עפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינן מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים. מה עפר מכלה כלי מתכות, והוא מתקיים לעולם, כך בניך מכלים כל אומות העולם, והן קיימין לעולם. מה עפר עשוי דיש לעולם, כך בניך נעשים דיש למלכיות; הדא הוא דכתיב: "ושמתיה ביד מוגיך", אלו דמוגין יתיך. ואפילו כן – לטבתיך מקשקשין ביך; הדא הוא דכתיב: "ברביבים תמוגגנה צמחה תברך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה". מה היו עושין להן? היו מרביצין אותן בפלטרין ומעבירין כרין עליהן, והוא סימן טב: מה פלטיא מכלה את העוברים ואת השבים, והיא קיימת לעולם, כך בניך מכלים אומות העולם והן קיימין לעולם.
ופרצת ימה וקדמה. אמר ר' אבא בר חנינא: את תרעיא דימא, כמה דאת אמר: "עלה הפורץ לפניהם". רבי יוסי בר חנינא אמר: אף חלוקי יחזקאל הראה לו. והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח, בא ישעיה ופירש: "כי ימין ושמאול תפרוצי".
והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. רבנן אמרין: על הכל השיבו, ועל הפרנסה לא השיבו. "אם יהיה אלהים עמדי", הנה אנכי עמך. "ושמרני", ושמרתיך. "בדרך הזה אשר אנכי הולך", בכל אשר תלך. "ושבתי בשלום אל בית אבי", והשבותיך אל האדמה הזאת. ועל הפרנסה לא השיבו. ר' אסי אמר: אף על הפרנסה השיבו, שנאמר: כי לא אעזבך; ואין עזיבה אלא פרנסה, כמה דאת אמר: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם".
וייקץ יעקב משנתו. ר' יוחנן אמר: ממשנתו. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, אכן שכינה שרויה במקום הזה ולא הייתי יודע.
ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועו מגיע בבית המקדש; מה טעם? ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, וכתיב: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל". אמר ר' יוחנן: הסולם הזה עומד בבית המקדש, ושיפועו מגיע עד בית אל; מה טעם? ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, וכתיב: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. אמר ר' אחא: עתיד השער הזה להפתח לכמה צדיקים כיוצא בו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה אלא שמונה עשר מיל; מה טעם? וזה שער השמים, מנין וז"ה. דבר אחר: מלמד שהראהו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, כמה דאת אמר: "נורא אלהים ממקדשיך". אין זה, הרי חרב, כמה דאת אמר: "על זה היה דוה לבנו". וזה שער השמים, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, כמה דאת אמר: "כי חזק בריחי שעריך".
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. מה עשה הקב"ה? ברגל ימינו הטביע האבן עד עמקי תהום, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שהוא עושה סניף לכיפה; לפיכך נקרא אבן שתיה, ששם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחת כל הארץ, ועליה היכל עומד, שנאמר: והאבן הזאת וגו'; וענו העליונים ואמרו: "ברוך אתה ה' האל הקדוש".
ויצק שמן על ראשה. שופע לו מן השמים כמלא פי הפך.
ואולם לוז שם העיר לראשונה. למה נקרא שמה לוז? שכל הנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים, כלוז. רבנן אמרין: מה הלוז הזה אין לה פה, כך לא היה אדם יכול לעבור על פתחה של עיר. לוז היה עומד על פתח של מערה, והיה הלוז חלול, ומן הלוז נכנסים לעיר. הדא הוא דכתיב: "ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו". רבי ינאי בר ישמעאל עבד ליה הפטרה: ומה אם זה, שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו אלא שהראה באצבע, נוצל מן הפורענות; ישראל, שעושין גמילות חסדים עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם ורגליהם, על אחת כמה וכמה:
רמז קכא
כתיב: "ואחה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל". מדבר ביעקב, דכתיב: ויחלום והנה סולם, אלו שרי אומות העולם. מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים חווקים ויורד, ושל מדי עולה חמשים ושנים, של יון מאה ושמונים; ושל אדום עולה, ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר: תאמר שאין לזה ירידה? אמר לו הקב"ה: אל תחת ישראל; אפילו אתה רואה אותו יושב אצלי, משם אני מורידו. הדא הוא דכתיב: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'".
רבי ברכיה בשם ר' מאיר אמר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה: יעקב! אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: תאמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה? אמר לו הקב"ה: אל תירא ישראל! אם אתה עולה, אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו ולא האמינו בנפלאותיו", זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר לו הקב"ה: אילו האמנת ועלית, לא היית יורד לעולם; עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהו בניך משועבדין בארבע מלכיות בעולם הזה, במיסים ובארנוניות ובגולגליות. יכול לעולם? תלמוד לומר: "אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק", מבבל. "ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב", מבבל; "ושקט", ממדי; "ושאנן", מיוון; "ואין מחריד", מאדום:
רמז קכב
וידר יעקב נדר לאמר. "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". אמר ר' יצחק: דנדר מצוה בעת צרתו. מהו לאמר? לאמר לדורות, שיהו נודרין בשעת הדחק. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל הנודר לא יהא תולה אלא בו, דכתיב: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב"; 'לאביר אברהם ויצחק' לא נאמר, אלא "לאביר יעקב", תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה. כתיב: "וישמח העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'", לפי שהיו עוסקים במצות נדבה ועלתה בידם, שמחו. מהו אומר שם? "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה'", 'אלהי אברהם ויצחק' לא נאמר אלא "אלהי ישראל אבינו", תלה הנדר במי שפתח בו תחילה. אמר ר' יודן: עוד מן אתרא לית היא חסרא, "וידר ישראל נדר", 'וידרו ישראל' אין כתיב כאן, אלא "וידר ישראל נדר", ישראל סבא.
ארבעה הן שנדרו; שנים נדרו והפסידו, שנים נדרו ונשתכרו. יעקב נדר והפסיד. יפתח נדר והפסיד. חנה נדרה ונשתכרה. ישראל נדרו ונשתכרו.
רבי איבו ורבי יונתן, חד אמר: מסורסת היא הפרשה, וחד אמר: על הסדר נאמר. מאן דאמר מסורסת היא הפרשה, שכבר הבטיחו הקב"ה: "והנה אנכי עמך", והוא אומר אם יהיה אלהים עמדי? אתמהה. מאן דאמר על הסדר נאמר, מה מקיים אם יהיה אלהים עמדי? אם יהיה לי, שיתקיימו התנאים שהתנה עמי, אני אקיים את נדרי. ר' אבהו אמר: אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה, מלשון הרע, כמה דאת אמר: "וידרכו את לשונם קשתם שקר". ונתן לי לחם, מגילוי עריות, כמה דאת אמר: "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו". ושבתי בשלום אל בית אבי, משפיכות דמים. והיה ה' לי לאלהים, מעבודה זרה. רבנין פתרין לה בכל עניינא: אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה, מגילוי עריות ושפיכות דמים ומעבודה זרה ומלשון הרע. אין דרך אלא עבודה זרה, כמה דאת אמר: "הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע". ואין דרך אלא גילוי עריות, "כן דרך אשה מנאפת". ואין דרך אלא שפיכות דמים, "בני אל תלך בדרך אתם", וכתיב: "כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם". ואין דרך אלא לשון הרע, דכתיב: "וידרכו את לשונם קשתם שקר":
רמז קכג
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. עקילס הגר נכנס אצל ר' אליעזר, אמר לו: הרי כל שבחו של גר, "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"? אמר לו: וכי קלה היא בעיניך, דבר שנתחבט עליה אותו זקן, ונתן לי לחם לאכול? בא זה והושיטה לו בקנה. בא לו אצל ר' יהושע, התחיל מנחמו בדברים: לחם, זו תורה, כמה דאת אמר: "לכו לחמו בלחמי". שמלה, זו טלית; זכה אדם לתורה, זכה למצוות. ולא עוד אלא שהן משיאין לכהונה, ובני בניהן מקריבים על גבי המזבח; לחם – זה לחם הפנים, שמלה – אלו בגדי כהונה גדולה.
והיה ה' לי לאלהים. אמר לו הקב"ה, אתה אמרת: והיה ה' לי לאלהים? חייך, כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן, איני נותן אלא בלשון הזה; "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים", "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית", "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס", "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
תנו רבנן: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו חבירו, ומנו? ר' ישבב; ואית דאמר: ר' ישבב ולא הניחו חבירו, ומנו? ר' עקיבא, דאמר קרא: אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והא לא דמיא עשורא קמא לעשורא בתרא? אעשרנו לך, לבתרא כקדמא. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כתוב ברמז ע"ה וקל"ג):
פרק כט עריכה
וישא יעקב רגליו. "חיי בשרים לב מרפא": כיון שנתבשר בשורה טובה, טעין לביה ית רגלוהי. הדא אמר: כרסא טעין רגליה.
וירא והנה. ר' חמא בר חנינא פתר בה שית שיטין: וירא והנה באר בשדה, זה הבאר. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, זה משה ואהרן ומרים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם כל אחד מושך לשבטו ולדגלו ולמשפחתו. והאבן גדולה על פי הבאר, כמלא פי כברה קטנה היה בה. ונאספו שמה כל העדרים (פסו' ג), בשעת המחנות. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, שמשם מושך כל אחד לשבטו ולדגלו ולמשפחתו. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, בשעת המסעות. דבר אחר: וירא והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אלו ג' רגלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שואבים רוח הקודש. והאבן גדולה על פי הבאר, זה שמחת בית השואבה, שמשם היו שואבים רוח הקודש. ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבוא חמת עד נחל מצרים. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, שמונח עד רגל הבא. דבר אחר: וירא והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלשה בתי דינין, דתנינן: שלשה בתי דינין היו שם, אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם היו שומעין את הדין. והאבן גדולה על פי הבאר, זה בית דין שבלשכת הגזית. ונאספו שמה כל העדרים, אלו בית דין שבחוצה לארץ. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, שהיו נושאין ונותנין בדין, עד שהיו מעמידין אותו על בוריו. דבר אחר: והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן, זה ג' מלכיות הראשונות. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שהעשירו מן ההקדשות הצפונות. והאבן גדולה על פי הבאר, אלו זכות אבות. ונאספו שמה כל העדרים, זו מלכות הרביעית, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם. וגללו את האבן, שהעשירו מן ההקדשות שבלשכת הגזית. והשיבו את האבן, לעתיד לבוא, זכות אבות עומדת. דבר אחר: והנה באר בשדה, זו סנהדרין. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבין לפניהן. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם היו שומעין את ההלכה. והאבן גדולה על פי הבאר, המופלא שבבית דין, שהוא מסרס ההלכה. ונאספו שמה כל העדרים, אלו תלמידים שבחוצה לארץ. וגללו את האבן מעל פי הבאר, שמשם היו שומעין את ההלכה. והשיבו את האבן, שיהו נושאין ונותנין בהלכה, עד שמעמידין אותה על בוריה. דבר אחר: והנה באר בשדה, זו בית הכנסת. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלשה קרואין. כי מן הבאר ההיא ישקו, שמשם שומעין את התורה. והאבן גדולה על פי הבאר, זה יצר הרע. ונאספו שמה כל העדרים, זה הציבור. וגללו את האבן, זה ספר תורה, שגוללין ושומעין ממנו דברי תורה. והשיבו את האבן על פי הבאר, שכיון שיוצאין, יצר הרע חוזר. ר' יוחנן פתר קריא בסיני: והנה באר בשדה, זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן, כהנים לוים וישראלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שמעו עשרת הדברות. והאבן גדולה על פי הבאר, זו שכינה. ונאספו שמה כל העדרים, שאילו היו ישראל חסרין אחד, לא היו מקבלים את התורה. וגללו את האבן, שמשם שמעו עשרת הדברים. והשיבו את האבן על פי הבאר, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".
ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם. ר' יוסי בר חנינא פתר קריא בגליות: ויאמרו מחרן אנחנו, מחרונו של מקום אנו בורחין. "הידעתם את לבן בן נחור" (פס' ה), הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיהם כשלג? ויאמרו ידענו. "ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום" (פס' ו), באיזה זכות? "והנה רחל בתו באה עם הצאן"; הדא הוא דכתיב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" וגו', "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
ויאמר להם השלום לו, ביניכם לבינו? ויאמרו שלום, ואי פטטין את בעי, הנה רחל בתו באה עם הצאן, הדא אמרה שהדיבור מצוי בנשים.
ויאמר הן עוד היום גדול. אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול[1]; ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו:
רמז קכד
ורחל באה עם הצאן אשר לאביה. אמר ר' שמעון בן גמליאל: בוא וראה מה בין שכונות לשכונות! להלן שבע, ובקשו הרועים להזדווג להם, דכתיב: "ויבאו הרועים ויגרשום"; ברם הכא אחת היתה, ולא נזדווג לה בריה, על שם "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", לסבובים ליראיו.
ויגש... ויגל את האבן, כאדם שהוא מעביר את הפקק מעל פי הצלוחית.
רבי עקיבא אומר: כל מי שהוא נכנס לעיר ומוצא נערות יוצאות לפניו, דרכו מיושרת. בוא וראה מאליעזר, "והנה רבקה יוצאת"; יעקב, ורחל באה:
וישק יעקב לרחל. כל נשיקה לתפלות בר מתלתא, נשיקה של גדולה, "ויקח שמואל את פך השמן וגו' וישקהו". נשיקה של פרקים, "וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו". נשיקה של פרישות, "ותשק ערפה לחמותה". ר' תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות, וישק יעקב לרחל, שהיתה קרובתו.
וישא את קולו ויבך. למה בכה? אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר: למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה; הדא הוא דכתיב, דהיא אמרה לה: "לכן ישכב" וגו', עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. דבר אחר: למה בכה? שראה בני אדם מלחשין, אמרו אלו לאלו: וכי מה בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה? שמשעה שלקה העולם במבול גדרו אומות העולם עצמם מן הערוה; והדא אמרה שבני מזרח גדורים מן הערוה:
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא: אם לרמאות, כי אחי אביה הוא; ואם לצדקות, וכי בן רבקה הוא.
ותרץ ותגד לאביה. אין אשה רגילה אלא לבית אמה. והכתיב ותגד לאביה? אמר להו: שמתה, ולמי היה לה להגיד? לא לאביה?
ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. אמר: אליעזר פסול הבית היה, וכתיב ביה: "ויקח העבד עשרה גמלים" (בראשית כד י); זה, שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה! וכיון דלא חמא אפסתיקא, ויחבק לו, אמר: דילמא דינרין אינון, ואינון יהיבין ליה בחרציה. וכיון דלא אשכח כלום, וינשק לו, אמר: דילמא מרגליות אינון, ואינון יהיבין בפומיה. וכיון דלא אשכח, אמר: מה את סבור, ממון אתיתי טעין? לא אתית טעין אלא מלין, ויספר ללבן את כל הדברים האלה:
ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה. אמר: מלך הייתי סבור לעשותך עלי, וכיון דלית עמך כלום, אך עצמי ובשרי אתה, כהדין גרמא אנא מהדק לך.
וישב עמו חדש ימים. לימדתך תורה דרך ארץ, עד היכן חייב אדם ליטפל בקרוביו? עד חודש.
ויאמר לבן ליעקב: הכי אחי אתה, ואם לאו, ועבדתני חנם. אפשר כן? אלא אי הוה פעלא בעשרה פולרין, הוה יהיב ליה חמשה, ואי הוה מובילתיה בשיתא פולרין, הוה יהיב ליה תלתא פולרין. אמר ליה: מה את סבור? ממון אתית בעי מנך? לא אתית אלא בגין תרתין טלייתך.
וללבן שתי בנות. כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה את השבת, ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת. לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות: ללאה – ליל של פרעה ולילו של סנחריב, ולרחל – לילו של גדעון ולילו של מרדכי, "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו א).
שם הגדולה לאה. גדולה במתנותיה: כהונה לעולם, ומלכות לעולם.
ושם הקטנה רחל. קטנה במתנותיה: יוסף לשעה, שאול לשעה:
רמז קכה
ועיני לאה רכות. אמוריה דרבי יוחנן אמר קודמוי: "עיני לאה רכיכין". אמר ליה: עיני דאמך הוו רכיכין! ומהו רכות? רכות מבכיה; שכך היו התנאים, שיהא גדול נושא לגדולה וקטן לקטנה, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בידו של רשע. אמר ר' חוניא: קשה התפילה שביטלה הגזירה, ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה.
אמר ר' יונתן: מה ראה יעקב אבינו שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף משאר בניו? ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שקדמה לאה ברחמים; ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. ואמאי קדמתה לאה? דכתיב: ועיני לאה רכות. מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – בגנות הצדקת דבר הכתוב? אלא שמתנותיה ארוכות: כהונה, לויה ומלכות. רבא אמר: לעולם רכות ממש; ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם: מה מעשיו של גדול? איש רע הוא ומלסטם את הבריות. קטן מה מעשיו? איש תם הוא, יושב אהלים הוא; והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: "וירא ה' כי שנואה לאה". מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר וכו'? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, "ויפתח את רחמה". ומאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא". והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מנסבת לי? אמרה ליה: אין! מיהו אית לי אבא רמאה ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה : אית לי אחתא קשישא מנאי ולא מינסבא לי מקמה. אמר לה: אחוה אנא ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות? אין, דכתיב: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". מסר לה סימנין. כי מעייל לה ללאה, סברה רחל: השתא אחותי מכספה! מסרתינהו ניהלה; היינו דכתיב: "ויהי בבקר והנה היא לאה", מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא. זה שאמר הכתוב: "לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא". אמר רבי חנינא: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה לה סימנין לאחותה, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות דהוה בשאול, דכתיב: "ועל דבר המלוכה לא הגיד לו", זכה ויצאה ממנו אסתר, דכתיב: "אין אסתר מגדת מולדתה":
אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. אמר: בגין דאנשי מקומך רמאין, אברר את קניני: ברחל, ולא בלאה. בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ותקרא את שמה רחל. קטנה, שלא תחליף שמותן זו בזו. ואפילו את נותן את הרשע בחמור של חרשין, אין את מועיל.
ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי. אמר ר' איבו: אפילו אדם פרוץ, בלשון הזה גנאי הוא לו; ואדם צנוע כיעקב אומר בלשון הזה? אלא כך אמר: גזר הקב"ה שאני מעמיד י"ב שבטים, ועכשיו הריני בן פ"ד שנים, ואם איני מעמידן עכשיו, אימתי אני מעמידן? לכך צריך הכתוב לומר: הבה את אשתי... ואבואה אליה.
ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה נתברכו המים. אמרו ליה: ומה אהנו לך? אמר להו: אי בעיין אתון, אנא מרמי ביה ויהיב ליה הדא לאה, והוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד גביכון שבע שנין אחרנין. אמרו ליה: עביד מה דהני לך. אמר להו: יהבון לי משכונין דלית חד מנכון מפרסם יתי; ויהבון ליה משכונין. אזל ואייתי חמר ומשח וקופר. הוי למה נקרא שמו "לבן הארמי"? שרימה באנשי מקומו. כל ההוא יומא הוו מכללין ליה, וכיון דעל ברמשא אמר להו: מהו כדון? אמרו ליה: את גמלת חסד בזכותך, גם אנו נגמול חסד עמך. הוו מקלסים קדמיה ואמרו: הי לאה הי לאה. ברמשא אתון מטליתא וטפון בוצינא. אמר להו: מהו כדין? אמרו ליה: מה את סבור, דאנן ביזוי דכוותכון? כל ההוא ליליא היה צוח לה רחל רחל והיא עניא ליה. בצפרא והנה היא לאה. אמר לה: מה רמייתא בת רמאי! לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה.
מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה.
לקח לבן שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו. וכי שפחותיו היו? והלא בנותיו היו! אלא בנימוס הארץ, בנותיו של אדם מפילגשיו הן נקראות שפחות, שנאמר: ויתן לבן לרחל בתו:
ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. בנוהג שבעולם, פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלוש שנים באמונה, ולבסוף הוא מתעצל; ברם הכא, מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. אמר ר' יוחנן, כתיב: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה". אמר להם[2]: דוגמא שלכם דומה ליעקב; מה יעקב, עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא משתעבד, אף אתם, עד שלא נולד גואל נשתעבדתם, ומשנולד גואל משתעבדין:
וירא ה' כי שנואה לאה. ר' שמואל בר נחמן פתח: "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה". אמר ר' בנימין בר יפת: פסוק זה, לא סופו ראשו ולא ראשו סופו; לא הוה צריך למימר אלא "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסירים לא בזה"! אלא "כי שומע אל אביונים ה'", אלו ישראל, דאמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר 'דל', 'דך', 'מך', 'עני' ו'אביון', בישראל הכתוב מדבר. "ואת אסיריו לא בזה", אלו העקרות, שהן אסורות בתוך בתיהם; וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך, שהרי לאה שנואת בית היתה, וכיון שנפקדה נזקפה.
וירא ה' כי שנואה לאה, שעשתה כמעשה השנואה, שהיתה אמורה להנשא לשונא, שכך היו התנאים, שיהא הגדול נושא לגדולה והקטן לקטנה. כי שנואה לאה, והיו הכל סונטין בה: מפרשי ימים סונטין בה, מהלכי דרכים סונטין בה, והיו אומרים: לאה זו – אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת, לא היתה מרמה באחותה. כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרמה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה; וכיון שפקדה הקב"ה, אמר: לאמן של אלו אני מגרש? ובסוף הודה בדבר: "וישתחו ישראל על ראש המטה"; מי היה ראש מיטתו של יעקב אבינו? לא לאה? ורחל עקרה, היתה עיקרו של בית. רוב מסובין של לאה היתה, ואף על פי כן עושין רחל עיקר. ורחל עקרה, עיקרה של בית, לפי שהדברים תליוים ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה: "רחל מבכה על בניה"; ולא על שמה אלא על שם בנה, דכתיב: "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא לשם בנה, אלא לשם בן בנה: "הבן יקיר לי אפרים". משבע חדשים ילדה לאה את בניה, ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת, וכולן נולדו ונולדו זיווגן עמם, חוץ מיוסף שלא נולד זיווגו עמו, שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה; וחוץ מדינה שלא נולד זיווגה עמה. אמר: הילדה הזאת דין ומשפט, על כן קרא שמה דינה:
רמז קכו
אמר ר' יוחנן, שלוש מפתחות הן בידו של הקב"ה שלא מסרן ביד שליח, אלו הן: מפתח של חיה, שנאמר: ויפתח ה' את רחמה. מפתח של מטר מנין? שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב". מפתח של תחיית המתים מנין? שנאמר: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". במערבא אמרי, אף מפתח של פרנסה, שנאמר: "פותח את ידך". ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב לה להא? אמר לך ר' יוחנן: גשמים היינו פרנסה.
תניא, ר' אליעזר אומר: כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה". ר' יהושע אומר: כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: "כי לא סגר דלתי בטני". אמר רבא: כולן אינן מטמאין באהל, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", דבר השוה בכל אדם. ובאיש ליכא צירים? והכתיב: "צירים אחזוני כצירי יולדה"? צירי בשר; דאי לא תימא הכי, רמ"ח היכי משכחת לה לא באיש ולא באשה? ר' עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר: 'ויפתח את רחמה. ולר' עקיבא קשיא תלמידי ר' ישמעאל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, ומצאו בה רנ"ב אברים. באו ושאלו את ר' ישמעאל: כמה אברים יש בו באדם? אמר: רמ"ח. אמר לו ר' יוחנן: והלא בדקנו ומצאנו רנ"ב? שמא באשה בדקתם, שהוסיף בה הכתוב שני צירים ושני דלתות? דילמא איידי דזוטרא, אתמוחי אתמח:
ותהר לאה ותלד בן. אמר ר' יוסי בר חנינא, ארבע מדות בשמות: יש ששמותיהן נאים ומעשיהם כעורין. עשו, עושה ואינו עושה; ישמעאל, שומע ואינו שומע. שמותיהן כעורין ומעשיהם נאים, אלו בני הגולה: "בני בקבוק בני חקופא בני חרחור"; זכו ועלו ובנו בית המקדש. שמותיהן כעורים ומעשיהם כעורים, אלו מרגלים: "סתור", בר מסתורין; "גדי", כגידין מררין. שמותיהן נאים ומעשיהן נאים, אלו השבטים: ראובן, ראו בן בין הבנים; שמעון, שומע בקול אביו שבשמים. אמר ר' יוסי בר חנינא: אין שמותיהן של שבטים עכור להם, אלא חפות להם.
ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. עתיד זה לעמוד שונא, ומי מרפא מכתו? גם את זה, פינחס שהוא עומד מלוי.
הפעם ילוה אישי אלי. עתיד זה ללוות בנים לאביהן שבשמים. על כן קרא שמו לוי. בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו, מרובה באוכלוסין.
הפעם אודה את ה'. משל לכהן שהיה עומד בגורן. נתן לו אחד כור של מעשר, ולא החזיק לו טובה; בא אחד ונתן לו קומץ של חולין, והחזיק לו טובה. אמר ליה: אדוני כהן! אני נתתי לך כור אחד, ולא החזקת לי טובה; וזה לא נתן לך אלא קומץ אחד, והחזקת לו טובה? אמר ליה: את מחלקי נתת לי, אבל זה משלו נתן לי. כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה, וכיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה: הפעם אודה את ה'. דבר אחר: על שהיו לה שבט כהונה ושבט מלכות. את מוצא, כל מה שכתוב בזה כתוב בזה: בזה משיחה, בזה משיחה. בזה מטה, בזה מטה. בזה ברית מלח, ובזה ברית מלח. בזה פעם, ובזה פעם. בזה נזר, ובזה נזר. בזה קריבה, בזה קריבה. בזה שלשלת יוחסין, בזה שלשלת יוחסין. בזה ציץ, ובזה ציץ. אמר ר' לוי: "לא יגרע מצדיק עינו", דוגמא דידיה. לאה תפשה פלך הודיה, ועמדו כל בניה בעלי הודיה: יהודה, "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". דוד, "הודו לה' כי טוב". דניאל, "לך אלהא דאבהתי מהודה ומשבח אנא". רחל תפסה פלך שתקנית, ועמדו כל בניה בעלי מיסטרין: בנימין, "ישפה", יש פה, שיודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול, "על דבר המלוכה לא הגיד לו". אסתר, "לא הגידה אסתר את עמה". על כן קרא, מרובה באוכלוסין. ותעמוד מלדת, מי מעמד רגליה של אשה בבית? בניה:
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא בא אדם שהודה לפני הקב"ה, עד שבאתה לאה והודאתו, שנאמר: "הפעם אודה את ה'".
ראובן, אמר ר' אלעזר, אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי! אילו בני, אף על גב דבעל כרחיה אשתקיל בכירותיה מניה, דכתיב: "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף", ואפילו הכי לא אקני ביה; מה כתיב? "וישמע ראובן ויצילהו מידם". ואלו בן חמי, אף על גב דמנפשיה זבין בכירותיה ליעקב, דכתיב: "וימכור בכורתו ליעקב", אפילו הכי "וישטם עשו":
רמז קכז
פרק ל עריכה
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה. כתיב: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת: ותקנא רחל באחותה? אלא קנאה במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיתה צדקת, היתה יולדה?
ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. אמר ר' שמואל בר נחמן: ארבעה חשובין כמת: סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו. סומא, שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצורע, "אל נא תהי כמת". ומי שירד מנכסיו, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"; וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהן. ומי שאין לו בנים, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.
ויחר אף יעקב ברחל. כתיב: "החכם יענה דעת רוח", זה אברהם: "וישמע אברם לקול שדי". "וימלא קדים בטנו", זה יעקב: ויחר אף יעקב ברחל. אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה. אשר מנע ממך פרי בטן, ממך מנע, ממני לא מנע.
אמרה לו: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו כנגדה? אמר לה: אותו לא היו לו בנים, אבל אני יש לי בנים. אמרה לו: וזקנך לא היו לו בנים, וחגר מתניו כנגד שרה? אמר לה: יכולה את לעשות מה שעשתה זקנתי? אמרה לו: ומה עשתה? אמר לה: הכניסה צרתה לביתה. אמרה לו: אם את הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה.
ותאמר רחל דנני אלהים. דנני וחייבני, דנני וזכני. דנני וחייבני, "ורחל עקרה"; דנני וזכני, ויתן לי בן.
על כן קראה שמו דן, מרובה באוכלוסין.
ותאמר רחל וגו' נפתלתי. נסיתי פתיתי תליתי אחותי עלי. אמר ר' יוחנן: אני נינפה היה לי לעשות לפני אחותי, אילו שלחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהן מרמין בך, לא היה פורש? אלא אמרתי: איני כדאי שיבנה העולם ממני, יבנה מאחותי. דבר אחר: נפתולי, פתוליה לא דידי היה? כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי? דבר אחר: נופת לא שלי היתה? דברי תורה שנאמר בהם: "נופת צופים", היו נאמרין בחלקו של נפתלי.
ותלד זלפה. בכולן כתיב "ותהר", וכאן ותלד? אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה:
רמז קכח
ותאמר לאה בא גד, אתא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אומות העולם; מנו? אליהו. אליהו משל מי? רבי אליעזר אומר: משל בנימין הוא, שנאמר: "ויערשיה ואליה [וזכרי] בני ירוחם כל אלה בני בנימין". רב נהוראי אומר: מגד היה, דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד". מה מקיים ר' נהוראי קרייה דר' אליעזר? "ויערשיה ואליה" מדרשות הן: בשעה שהוא מרעיש את עולמו, אליהו מזכיר זכות אבות והקב"ה מתמלא רחמים. ומה מקיים ר' אליעזר קרייה דר' נהוראי? "מתושבי גלעד", מיושבי לשכת הגזית היה. פעם אחת נחלקו רבותינו עליו, אלו אמרו: משל בנימין, ואלו אמרו: משל גד. בא ועמד לפניהם, אמר להם: רבותי, למה אתם נחלקים עלי? אני מבני בניה של רחל.
ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות. אמר ר' לוי: לא לן אשר באכסניא מימיו, ירש אשר פלטיאות מה שלא ירש יהודה ארצות. הדא הוא דכתיב: "ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם". "הוא אבי ברזית", רבי לוי אמר: שהיו בנותיהם נאות והיו נשאות לכהנים שנמשחו בשמן זית. ר' סימון אמר: שהיו נשאות למלכים שנמשחו בשמן זית:
רמז קכט
וילך ראובן בימי קציר חטים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", "יותן הארץ הזאת לעבדיך". "שבעים בלחם נשכרו", לאה שהיתה שבעה בבנים, נשתכרה; "ורעבים חדלו", רחל שהיתה רעבה לבנים, חדלה. "עד עקרה ילדה שבעה", לאה, שהיתה עקרה, ילדה שבעה; "ורבת בנים אומללה", רחל, שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בני,ם אומללה. ומי עשה כן? "ה' ממית ומחיה" וגו'.
וימצא דודאים. ר' חייא בר אבא אמר: יברוחין. ר' יצחק אמר: שעורין. ר' יהודה בר סימון אמר: מיישין. בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא הביא אלא מן המופקר, תדע לך, שהלך בשעת הקציר, בשעת בכור כל מיני איפוריא, ולא הביא אלא מן המופקר, להודיעך עד היכן היו שמורים מן הגזל.
ויבא אותם אל לאה אמו. להודיעך עד היכן היה כבודה של אמו עליו, שלא טעמם עד שהביא לאמו.
תנו רבנן: "את ה' הוא מגדף", זה מנשה בן חזקיהו, שהיה דורש דרשות של דופי. אמר: וכי לא היה למשה לכתוב אלא "ואחות לוטן תמנע", "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו", "וילך ראובן בימי קציר חטים"? יצתה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך". ועליו מפורש בקבלה: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". מאי "כעבות העגלה"? אמר רבי אסי: בתחילה דומה לחוט של בוכיא, לסוף דומה לעבות עגלה. דאתאן עלה מיהת, מאי "ואחות לוטן תמנע"? בת חשובים הות, דכתיב: "אלוף תמנע"; וכל אלוף, מלכותא בלא תגא הוא. ותמנע איתתא חשובה הויא, והות בעא לדבוקי בזרעא דאברהם. אתיא לגביה דיעקב, אמרה ליה: גיירני ואהוי לך פלגש; ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: אהיה שפחה לפסולה של אומה זו ואל אהיה גבירה באומה אחרת. אתיא לגבי אליפז ואמרה ליה הכי, אמר לה הן. נפק מינה עמלק, דאתא לצערינהו לישראל, דלא הוה מיבעיא להו לאברהם וליצחק וליעקב לרחקה. וילך ראובן בימי קציר חטים, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהן בגזל:
ותאמר לה המעט קחתך את אישי. הניאת לסבי מן דקני? תני ר' שמעון בן יוחאי: לפי שזלזלה בצדיק, אינה נכנסת עמו לקבורה; הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה, עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. רבי ברכיה אמר: זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה. לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים ובכורה וכו'. ר' שמואל בר נחמני אמר: לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה וכו':
ויבא יעקב מן השדה. תנינן: השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב, מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן. אמר ר' מונא: מקום שאין מנהג, תנאי בית דין הוא שיהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה של פועל. הוצאה של בעל הבית מנין? שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון", מכאן ואילך "יצא אדם לפעלו". הכנסה משל פועל מנין? "ולעבודתו עד ערב" לא נאמר אלא "עדי ערב", לומר עד חשכה. ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש: הטריחו על בעל הבית, שאם היה ערב שבת שתהא הוצאה משלו. עד היכן? עד שיהא כל אחד ואחד הולך לביתו וממלא לו חבית של מים וצולה לו דג ומדליק לו את הנר לכבוד השבת. ויבא יעקב מן השדה בערב. הדא הוא דכתיב: "ולעבודתו עדי ערב".
ותצא לאה לקראתו. מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו. ותאמר אלי תבוא. צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך צריך הכתוב לומר אלי תבוא.
"וברותי מכם המורדים" וגו' אלו בני ט' מדות, בני אסנ"ת משעג"ח וכו'. בני חצופה, איני? והאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן, שנאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים", וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם" ולא כתיב "נבונים"; וכתיב: "יששכר חמור גרם", וכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"? ההיא דמרצייה ארצויי. אמר ר' לוי: בוא וראה כוחן של דודאים, שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון; יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולון יוצא ומפרש בימים ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל. הדא הוא דכתיב: "הדודאים נתנו ריח".
ותאמר אלי תבוא (כתוב ברמז ל"א).
אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: "יששכר חמור גרם", חמור גרם ליששכר:
ותאמר לאה נתן אלהים שכרי. יששכר תשיעי לשבטים, והוא הקריב שני למלך, שנאמר: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער". מפני מה? שהיה בן תורה. הדא הוא דכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", לעיבורין. "ראשיהם מאתים", מאתים ראשי סנהדראות היה שבט יששכר מעמיד. "וכל אחיהם על פיהם", מסכימים הלכה על פיהם, והוא משיב להם הלכה למשה מסיני. וכל השבח הזה מנין לו? מזבולון שהיה עוסק בפרקמטיא ומאכיל את יששכר שהוא בן תורה. הדא הוא דכתיב: "זבולון לחוף ימים ישכון". וכשבא משה לברך את ישראל, הקדים ברכת זבולון ליששכר, הדא הוא דכתיב: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך", ממה שיששכר באהליך. ויש אומרים: יש שכר באהלי זבולון:
רמז קל
ותאמר לאה זבדני אלהים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי. השדה הזו, כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה.
ואחר ילדה בת. תמן תנינן: הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שוא. ר' ינאי אומר: ביושבת על המשבר הדא מתניתא. ר' יהודה בן פזי אמר: אף ביושבת על המשבר, יכול הוא להשתנות; הדא הוא דכתיב: "הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה כחומר ביד היוצר" וגו'. התיבון, והכתיב: ואחר ילדה בת? אמר להו: עיקר ברייתה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר, נעשה נקבה.
האמהות נביאות היו; 'יוסף ה' לי בנים אחרים' לא נאמר, אלא בן אחר. אמרה: עוד אחד הוא עתיד לעמוד, והלוואי יהיה ממני. נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו זכרים, תפקד עוד זאת ברחל.
היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. ולא מהני רחמי? והכתיב: ואחר ילדה בת? מאי ואחר? אחר שדנה לאה דין בעצמה; אמרה לפניו: רבונו של עולם! י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות; אם זה זכר הוא, לא תהא אחותי כאחת מן השפחות? מיד נהפך זכר לנקבה, שנאמר: ותקרא את שמה דינה? אין מזכירין מעשה ניסים. ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה, כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח; משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר; מארבעים ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים דלא יהא סנדל. משלשה חדשים ועד ששה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא נפל; מששה חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום. ומי מהני רחמי? והא אמר ר' יצחק, מאי דכתיב: "אשה כי תזריע וילדה זכר"? אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר; איש מזריע תחילה, יולדת נקבה? הכא במאי עסקינן, שהזריעו שניהם כאחד:
ויזכר אלהים את רחל. בראש השנה נפקדה (כתוב לעיל ברמז צ"ג). "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל". חסדו זה אברהם, שנאמר "חסד לאברהם". ואמונתו זה יעקב, שנאמר: "תתן אמת ליעקב". לבית ישראל, ישראל סבא; מי היה ביתו של יעקב אבינו? לא רחל? בכולן כתיב "בני לאה בכור יעקב ראובן", בני זלפה שפחת לאה", "בני בלהה שפחת רחל", וברחל כתיב: "בני רחל אשת יעקב". דבר אחר: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל", ויזכור אלהים את רחל. "פדה בשלום נפשי מקרב לי". פדה בשלום נפשי, זה יעקב. מקרב לי, שלא תקרב לו עצתו של אותו רשע, שלא יאמר: זו שילדה הימנו יטלנה עמו, וזו שלא ילדה אל יטלנה עמו. "כי ברבים היו עמדי", בהרבה תפילות נפקדה רחל: רחל, בזכות עצמה; את רחל, בזכות אחותה; וישמע אליה, בזכות יעקב; ויפתח את רחמה, בזכות האמהות. אמר ר' שמואל בר נחמן: אוי להן לרשעים (כתוב ברמז נ"ו). מה זכירה נזכר? ששתקה לאחותה; בשעה שהיו נותנין לו את לאה, היתה יודעת ושותקת. ויזכור אלהים את רחל, והדין נותן, שהכניסה צרתה לביתה. "דן יוסף ובנימין". בזכות דן נפקדה רחל, בזכות דן עמד יוסף ובנימין.
אסף אלהים את חרפתי. היתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו. כאן נאמר: אסף את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר: "כי חרפה היא לנו".
אמר יעקב: ברשות יצאתי, וברשותו של הקב"ה אני חוזר. אמר לו הקב"ה: רשות אתה מבקש? "שוב אל ארץ אבותיך". כלום באתה אלא בשביל השבטים; הרי השבטים בידך, הרי רחל בידך, הרי נולד שטנו של עשו. "ויהי לו מקנה הרבה" אין כתיב כאן, אלא "צאן רבות", שהיתה פרה ורבה והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף ליקח ממנו צאן:
אסף אלהים את חרפתי. עד שלא תלד האשה, הסרחון נתלה בה: מאן אכל הדא מקמתא? מאן תבר הדא מקמתא? אבל משתלד, הסרחון נתלה בבנה: מאן אכל הדא מקמתא? ברך; מאן תבר הדא מקמתא? ברך. אסף אלהים את חרפתי, בפילגש בגבעה: "ארור נותן אשה לבנימין". אסף אלהים את חרפתי, בימי ירבעם: "ולא עצר כח ירבעם עוד".
ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. אחר לגלות: עשרה שבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון; שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות. בן אחר, למחלוקת: מתפילתה של רחל, לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים. אחר, עושה מעשה אחרים.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד שטנו של עשו; דאמר ר' שמואל בר נחמני: מסורת אגדה בידנו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדא הוא דכתיב: "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעירים של שבטים:
מאי שנא כי אתיליד יוסף? אלא ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". איתיביה: "ויכם דוד מהנשף" וגו'? אמר ליה, דאקרייך נביאי לא אקרייך כתובים, דכתיב: "בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה". מיתיבי: "מן בני שמעון הלכו להר שעיר" וגו'? ישעי נמי ממנשה קאתי, דכתיב: "ובני [חצי שבט] מנשה וגו' ועפר וישעי":
אמר רב הונא אמר רב: שלשה תכיפות הן. תיכף לגאולה תפילה, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לנטילת ידים אחרונה ברכת המזון. אמר אביי: אף תיכף לתלמיד חכם – ברכה במעשה ידיהם, שנאמר: "נחשתי ויברכני" וגו'. איבעית אימא מהכא: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". נחשתי, נסיתי ובדקתי, ויברכני ה' בגללך.
ויאמר נקבה שכרך. סכום קבוע פרוש.
כי מעט אשר היה לך לפני. נאמר כאן "מעט" ונאמר להלן "מעט", "ויגר שם במתי מעט": מה להלן שבעים נפש, אף כאן שבעים. מתי אעשה גם אנכי לביתי, ראובן בעי בי, שמעון בעי בי.
וענתה בי צדקתי ביום מחר. ר' יהודה בר סימון אומר: "אל תתהלל ביום מחר". אתה אמרת: וענתה בי צדקתי ביום מחר, למחר בתך יוצאה ומתענה, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה".
ויאמר לבן הן לו יהי כדברך. כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו, היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע, שנאמר: הן לו. ורבנן אמרין: מאה פעמים, שנאמר: "ותחלף את משכרתי עשרת מונים", דאין מנין פחות מעשרה.
ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות. נותרת כתיב, מנהון בישין, מנהון עקרן, מנהון קווסרן. קודם עד שלא בא יעקב לחרן שלח הקב"ה מגפה בצאנו של לבן, ונשתיירו מעט. מהכא, שנאמר: ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות, שנותרו מן המגפה כדי להפרות ולהרבות צאנו לרגלו של יעקב. מכאן אתה אומר: יש רגל מחרבת בית, ויש רגל מברכת בית, שנאמר: "ויברך ה' אותך לרגלי":
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. חוטר רטיב חיור דלוז ודדלוב. כך היה אבינו יעקב נותן את המקלות בתוך הבורות של מים. היתה הבהמה באה לשתות, והיתה רואה את המקלות, והיא נרתעת לאחוריה ובא הזכר ורובעה, והיא יולדת כיוצא בה. אמר ר' הושעיא: נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסרות אלא צורת הולד. אמר ר' הונא דבית חורין: מלאכי השרת היו טוענין מתוך צאנו של לבן ונותנין בתוך צאנו של יעקב; הדא הוא דכתיב: "שא נא עיניך וראה כל העתודים", 'עולים' אין כתיב כאן אלא "העולים", מאליהם. ר' תנחומא אמר: שטף של גשמים. רבנן אמרין: ענני כבוד.
ובהעטיף הצאן לא ישים. ר' יוחנן אמר: בכיריא דלבן; וריש לקיש אמר: לקישייא דלבן.
ויפרוץ האיש מאד מאד. נפרצה לו פרצה מעין דוגמת העולם הבא. ר' אבא בר כהנא אמר: מאתן ותרתין רביין ושבעת אלפים ומאתן עדרין הוו לאבונון יעקב. ר' לוי אמר: ששים רבוא כלבים; רבנן אמרין: מאה ועשרים רבוא. ולא פליגי: מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלבא; מאן דאמר מאה ועשרים, לכל עדר תרתין תרתין כלבים.
פרק לא עריכה
וישמע את דברי בני לבן לאמר. חזקיה אמר: עד שלא ירד יעקב אבינו לשם לא נפקדו בזכרים, הדא הוא דכתיב: וישמע את דברי בני לבן לאמר.
ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. אין כבוד אלא כסף וזהב, שנאמר: "בוזו כסף בוזו זהב ואין קצה לתכונה, כבוד מכל כלי חמדה".
וירא יעקב את פני לבן. לב אדם ישנה פניו בין לטוב בין לרע. אמר לו הקב"ה ליעקב: חמיך אין מסביר לך פנים, ואת יושב אצלו? שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך:
ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך. "זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים". והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה? תמן שובעא, תמן זולא; ואת אמרת "בארץ החיים"? אלא ארץ שמתיה חיים תחילה לימות המשיח. ריש לקיש משום בר קפרא מייתי לה מהכא: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". אמר ליה הקב"ה: אתה אמרת: "חלקי בארץ החיים"? שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך, אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה לך. נכסי חוצה לארץ אינן בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך. הכא את אמרת ואהיה עמך, ולהלן את אמרת "ואהיה עמך בכל אשר התהלכת"? אלא דוד, על ידי שהיה מפרנס לכל ישראל, הוא אומר "בכל אשר התהלכתי"; יעקב, על ידי שהיה מפרנס את ביתו, הוא אומר לו: שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך:
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. אמר ר' שמעון בן גמליאל: בשלשה דברים אני אוהב את בני מדי: שאין נושכים ואוכלין, אלא חותכין ואוכלים; ואין נושקין אלא ביד; ואין נוטלים עצה אלא בשדה, דאית בה רווח. הדא הוא דכתיב: וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.
אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך. צפה הקב"ה מה שעתיד לעשות לבן עם אבינו יעקב, והיה צר צורה כיוצא בה; "אם כה אמר" אין כתיב כאן, אלא אם כה יאמר. "כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך" אין כתיב כאן, אלא עושה לך.
ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (יעקב), לו ולדורות; אין דור שאין בו כאברהם, ואין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה.
שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים. "עולים" אין כתיב כאן אלא העולים, מאליהן היו עולים.
ויצל אלהים את מקנה וגו'. כזה שהוא מציל מן הנצולות.
ותען רחל ולאה ותאמרנה לו. למה מתה רחל תחילה? ר' יהודה אומר: מפני שדברה בפני אחותה. אמר לו ר' יוסי: מימיך ראית אדם קורא ראובן, ושמעון עונה אותו? והלא לרחל קרא ורחל ענתה. על דעתיה דר' יהודה ניחא. על דעתיה דר' יוסי, לא מתה אלא מקללתו של זקן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט.
הלוא נכריות נחשבנו לו וגו'. אפשר כן? אלא אי הוה חמי קווקיא טבא הוה נסיב ליה, פטיקלין טב הוה נסיב ליה.
ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. לב חכם לימינו זה יעקב, ולב כסיל לשמאלו זה עשו, "ויקח עשו את נשיו" ואחר כך "את בניו ואת בנותיו".
ולבן הלך לגזוז את צאנו. בכל מקום שנאמר גזיזה, עושה רושם.
ותגנוב רחל את התרפים. היא לא נתכוונה אלא לשמים, אמרה: מה אנא מיזל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה? לפיכך ותגנוב רחל את התרפים.
ויוגד ללבן ביום השלישי. אמר ר' אבהו: מה שהלך יעקב אבינו לשלשה ימים, הלך לבן ביום אחד. אמר ר' חייא בר אבא: מה שהלך יעקב אבינו לשבעה ימים, הלך לבן ליום אחד. מה נפשך, רוצה ולא רוצה, כבר כתיב: "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב", וכתיב: ויגד ללבן ביום השלישי? שלישי לבריחה, שנאמר: "וירדוף אחריו דרך שבעת ימים". יומא דהוו קיימי ביה, הוי מה שהלך יעקב אבינו לשבעה ימים הלך לבן ביום אחד.
ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. בשלמא רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא שמע מינה אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. בשלמא הכא דלמא מדכר ליה שמא דעבודה זרה, אלא התם מאי רעה איכא? משום דקא שדי בה זוהמא, דאמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אותם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
השמר לך מדבר עם יעקב. אפילו דברים שאתה אומרן לטובתו, הוא חושבן לרעתו. למה נחבאת לברוח, אמר: דלמא דחזר ביה. ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, אמר: עד כדון אית ביה? אמר: יש לאל ידי לעשות עמכם רע, אמר: לית הוא מניה.
למה גנבת את אלהי. כיון ששמעו השבטים כך, אמרו: בושנו ממך, לבן אבי אמנו, שלעת זקנתך את אומר: למה גנבת את אלהי.
ויבא באהל רחל, דהוה משמשנית.
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל, בעביטא דגמלא.
ותאמר אל אביה. אמר ר' יוחנן: תרפים לא מצא, קיתוניות מצא. נעשו תרפים קיתוניות, שלא לבייש את רחל.
מה הן תרפים? שוחטין אדם בכור ומולקים את ראשו, ומולחין אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ הזהב שם רוח הטומאה, ומניחין אותו תחת לשונו ונותנין אותו בקיר, ומדליקין ומשתחוים לו והוא מדבר עמם, שנאמר: "כי התרפים דברו און". לפיכך גנבתם רחל, שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ולא עוד, אלא להכרית עבודה זרה מבית אביה:
אמר רב ספרא: כמאן קרו פרסאי לנדה דישתנא? מהכא, כי דרך נשים לי.
ויחר ליעקב וירב בלבן. קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מנין? ויחר ליעקב וירב בלבן. מה את סבור, שמא מכות ופצעים היו שם? ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו. כי מששת את כל כלי, חתן שהוא דר בבית חמיו, אפשר לו שלא ליהנות ממנו אפילו כלי אחד או חפץ או סכין אחד? ברם הכא, כי מששת את כל כלי, אפילו מחט אחד, אפילו צנורא אחד. ולא ענותנותן של בנים, מדוד: "ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי", מזכיר שפיכות דמים בפיוסו.
טרפה לא הבאתי אליך, דקטילא. אנכי אחטנה, אני הייתי חוטא על הארי, שכך גזר הקב"ה על צאנו, שהיה הארי אוכל ממנו בכל יום חמשה. ואם תאמר שאם היה רועה אחר היה מצילו, תלמוד לומר: "כי כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו" וגו'. גנובתי יום וגנובתי לילה, קריין לי גנבא דיממא וגנבא דליליא.
זה לי עשרים שנה. גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם:
ואילי צאנך לא אכלתי. אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: "שור או כשב או עז כי יולד"; איל בן יומו קרוי איל, שנאמר: ואילי צאנך לא אכלתי, אילים הוא דלא אכל, הא כבשים אכל? אלא שמע מינה איל בן יומו קרוי איל:
הייתי ביום אכלני חורב. ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא. שריק חדא מנייהו נפלת לנהרא. אתא לקמיה דרבה, פטריה, אמר: מאי הוה ליה למעבד? הא נטר כדנטרי אינשי וכו'. הכא נמי דפטור? אמר ליה: אין. איתיביה, עד מתי שומר שכר חייב לשמור? כגון הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. [התם] בחזני מתא. אטו יעקב אבינו מחזני מתא הוה? הכי קאמר ליה ללבן: נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, מה היה אומר? רבי יהושע בן לוי אמר: חמשה עשר שיר המעלות שבספר תהלים; מה טעם? שנאמר: "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים; מה טעם? שנאמר: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ישראל סבא.
לולי אלהי אבי אלהי אברהם. כל מקום שנאמר "לולי", בזכות אבות. והכתיב: "כי לולא התמהמהנו"? כל עצמן לא עלו אלא בזכות אבות, שאילולי זכות אבות לא עלו משם לשלום. אית דמפיק לישנא אחרינא: כל מקום שנאמר לולי בזכות אבות הוא בא, חוץ מזה. אמרו ליה: אף זה בזכות אבות, בזכות קדושת השם, בזכות תורה, "לולי תורתך שעשועי", בזכות אמנה, שנאמר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה'".
ואת יגיע כפי ראה אלהים. חביבה היא מלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני; ומלאכה הצילה נפשות, את עניי ואת יגיע כפי.
ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי. אמר רבי ראובן: כלהון בנותיו היו; הבנות בנותי הרי שתים, ולבנותי הרי ארבע.
ויקח יעקב אבן. אמר ר' יוחנן: כשן הזה של טבריא.
ויאמר יעקב לאֶחָיו. חד אח היה ליה, ולואי קבריה! אלא אלו בניו, והיה קורא אותם אחיו? צדיקים כיוצא בו, גבורים כיוצא בו. אמר רבי יודן: לבש אדם לבושו של אביו, הרי הוא כיוצא בו.
ויקרא לו לבן יגר שהדותא. אמר רבי שמואל בר נחמן: אל יהא לשון סורסי קלה בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה, ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים, "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו". בכתובים, "וידברו הכשדים למלך ארמית מלכא לעלמין חיי".
והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך. 'כי יסתר' אין כתיב כאן אלא כי נסתר, עד כאן היינו רואים זה את זה.
אם תענה את בנותי, הרי שתים, ואם תקח נשים על בנותי הרי שתים; כולהון בנותיו היו.
תשמיש המטה דאיקרי עינוי מנלן? דכתיב: אם תענה את בנותי מתשמיש המטה, ואם תקח נשים וגו', מִצָרות. ואימא אידי ואידי מצרות? מי כתיב "אם תקח"? ואם תקח כתיב. ואימא אידי ואידי מצרות, חד צרות דידיה וחד דאתיא מעלמא? מי כתיב "אם תקח ואם תענה"? אימא תשמיש יתירה, דתשמיש גופה עינוי הוא, דכתיב: "וישכב אותה ויענה"? התם שעינה בביאות אחרות.
עד הגל הזה וגו' אשר יריתי. כזה שהוא מורה את החנית. עד הגל הזה ועדה המצבה. לרעה אין אתה עובר עלי, אבל אתה עובר לפרקמטיא.
אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו. אלהי אברהם קודש, ואלהי נחור חול, ואלהי אביהם משמש קודש ומשמש חול.
פרק לב
וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם. דוויים וסגופים היו, ולא היו מפרינין אלא בפה.
וילך וישב לבן למקומו, חזר לדוויו, מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה.
ויעקב הלך לדרכו. כמה מלאכים היו מלוין ליעקב? שישים רבוא. הדא הוא דכתיב: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, ואין שכינה שורה על פחות משישים ריבוא. רבנן אמרין: מאה ועשרים ריבוא.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים. רבי איבו אמר: נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, הדא הוא דכתיב: וישלח יעקב מלאכים לפניו: