ילקוט שמעוני תולדות

פרשת תולדות עריכה

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כתיב: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו". גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. "ויהי בימי אחז" וגו', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ווי שמלך אחז. אמר להם: בן יותם הוא ואביו צדיק היה, איני יכול לפשוט ידי בו. ויולד חכם ישמח בו, מנין אתה אומר: כל מי שיש לו בן יגע בתורה, שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: ויולד חכם ישמח בו. אין לי אלא אביו בשר ודם, מנלן שאפילו הקב"ה מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".

"עטרת זקנים בני בנים", האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים, שנאמר: "ותפארת בנים אבותם"; והבנים עטרה לאבות, שנאמר: "עטרת זקנים בני בנים". אמרו: לא נצול אברהם מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו. משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון, ויצא דינו מלפני השלטון לישרף, וצפה אותו שלטון באיסטרולוגות שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך. אמר: כדאי הוא להנצל בזכות בתו. כך יצא דינו של אברהם אבינו לישרף לפני נמרוד. צפה הקב"ה שעתיד יעקב לצאת ממנו, אמר הקב"ה: כדאי הוא להנצל בזכותו של יעקב. הדא הוא דכתיב: "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם".

אברם נקרא אברהם, שנאמר: "אברם הוא אברהם". יצחק נקרא אברהם, דכתיב: ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא ישראל, דכתיב: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל". יצחק נקרא ישראל, דכתיב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב". אברהם נקרא ישראל, מילתא עמיקתא היא דין: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" (ובארץ כנען ובארץ גשן) "ארבע מאות ושלשים שנה". יצחק דומה לאברהם [כתוב בפסוק "מי מלל לאברהם" (לעיל כא, ז)]:

יש בנים שנתגנו באביהם, זה יאשיהו שנתגנה באמון: "כי הוא אמון הרבה אשמה". חזקיה נתגנה באחז, שנאמר: "צור תעודה". ויש אבות שנתגנו בבניהם: עלי נתגנה בבניו, "ובני עלי בני בליעל". שמואל נתגנה בבניו, "ולא הלכו בניו בדרכיו". אבל אברהם, הוא נתגדל ביצחק ויצחק נתגדל בו, שנאמר: "וילכו שניהם יחדו"; וכתיב: אברהם הוליד את יצחק, וכי לא הוליד אלא יצחק? אלא שנתגדל בו:

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. יצחק אבינו היה כשנעקד על גבי המזבח בן ל"ז שנה. בו בפרק מתה שרה, באותו פרק נולדה רבקה. נמצאת רבקה נשאת ליצחק בת ג' שנים:

שש זוגות ששנותיהם שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע, שמואל ושלמה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, משה רבינו ור' עקיבא:

בת בתואל הארמי. אם ללמד שהוא מפדן ארם, מה תלמוד לומר: אחות לבן הארמי? אלא בא ללמדך: אביה רמאי ואחיה רמאי ואנשי מקומה רמאין, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים. כתיב: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן" וגו', מלמד שכללן כולם ברמאות:

ויעתר יצחק לה'. ר' יוחנן אמר: ששפך תפלות כעתר. רבי שמעון בן לקיש אמר: שהפך את הגזירה, ולפום כן קריין ליה עתרא, דהפיך אדרא. לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן. אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת; אף היא אמרה כן. כי עקרה היא, עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. ויעתר לו ה', לבן מלכים שהיה חותר לאביו לטול לטרא של זהב, הבן חותר מבחוץ והאב חותר מבפנים:

אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתן של צדיקים לעתר? לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות:

אמר ר' יצחק: יצחק אבינו עקר היה, שנאמר: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, "על אשתו" לא נאמר אלא לנכח אשתו, ששניהם עקורים היו. אי הכי "ויעתר לו ה'"? "ויעתר להם" מבעיא ליה. אלא לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. אמר ר' יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. למה נמשלה תפלתן לעתר וכו' כדלעיל.

ר' יהודה אומר: עשרים שנה היתה רבקה עקרה, ולאחר כ' שנה לקח את רבקה והלך לו להר המוריה, למקום שנעקד שם, ונתפלל עליה על הריון הבטן ונעתר לו הקב"ה, שנאמר ויעתר לו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ר' שמעון בן לקיש אמר: זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה. רבי לוי אמר: שלא תאמר, משיצא ממעי אמו נזדווג לו; אלא עד שהוא במעי אמו, זירתיה מתוחה לקבליה, הדא הוא דכתיב: "זורו רשעים מרחם". דבר אחר: ויתרוצצו הבנים, עוברת על בתי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת; "זורו רשעים מרחם תעו מבטן". עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת; הדא הוא דכתיב: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך".

ותאמר אם כן למה זה אנכי. מלמד שהיתה רבקה אמנו מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת: הגיע לכם הצער הזה מימיכם? אם כן הוא הצער של בנים, הלואי לא עיברתי; אם כן אני עתידה להעמיד י"ב שבטים, הלואי לא עיברתי, שראויה היתה רבקה להעמיד י"ב שבטים. הדא הוא דכתיב: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", הא תרין. "ושני לאומים ממעיך יפרדו", הא ארבע. "ולאם מלאם יאמץ", הא שיתא. "ורב יעבוד צעיר", הא תמניא. "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", הא עשרה. "ויצא הראשון אדמוני", הא חד עשר. "ואחרי כן יצא אחיו", הא תריסר. ואית דמייתי לה מן הדין קריא: ותאמר אם כן למה זה אנכי, ז"ה בגימטריא תריסר.

ותלך לדרוש את ה'. וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? אלא לא הלכה אלא לבית מדרשו של שם ועבר; ללמדך: כל מי שהוא מקבל פני זקן, כאילו הוא מקבל פני שכינה:

ויתרוצצו הבנים בקרבה. שהיו חולקין בשביל העולם הזה והעולם הבא. באותה שעה רצה סמאל להרוג יעקב במעי אמו, אלא שעמד מיכאל כנגדו. באותה שעה עמד מיכאל ורצה לשרוף לסמאל, עד שהושיב הקב"ה בתי דינים ביניהן.

ויאמר ה' לה. על ידי שם בן נח [ככתוב בפסוק "ותכחש שרה" (ילקוט שמעוני על בראשית יח טו)]:

שני גוים בבטנך. שני גאים בבטנך: אדריינוס באומות, ושלמה בישראל.

שני גוים בבטנך. אמר לה: דומה את לשדה, שזרעה הצליחה ומלאו האוצרות בר והאצטבלאות קש, תהא ברוכה השדה שמלאה האוצרות בר והאצטבלאות קש. אמר הקב"ה לרבקה: יהא שלום בכרס הזה, שהיא עתידה למלאות גן עדן צדיקים וגיהנם רשעים.

שני גוים. שנואי גוים; כל האומות שונאין את ישראל, וכל האומות שונאין את עשו. סנאון דברייך במעיך, שנאמר: "ואת עשו שנאתי".

ושני לאומים ממעיך יפרדו, מכאן שנולד מהול.

ולאם מלאם יאמץ. עד כאן קורין סבתכא ורעמה; מכאן ואילך יקומון יהודאי וארמאי.

ורב יעבד צעיר. אם זכה – יעבוד, ואם לאו – יעבד:

שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גאים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך את המאכל, חזרת מהפך האוכל. קשות מרווחא מעיינא. והתני דבי ר' ישמעאל, למה נקרא שמן קשואין, שהוא קשה לכל גופו של אדם כחרבות? לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי:

ולאם מלאם יאמץ. אמר ר' נחמן: מתחילה היו מביאין נסכים מיהודה, שלא היה יינם מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורין, והיו קורין אותו חומץ סתם. עכשיו אין יינם של אדום מחמיץ עד שנותנים לתוכה שעורים, וקורין אותו חומץ האדומי, לקיים מה שנאמר: "אמלאה החרבה"; אם מלאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: ולאם מלאם יאמץ.

קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהם או ישבו שתיהם – אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים – האמן, שנאמר: "אמלאה החרבה", וכתיב: ולאם מלאם יאמץ:

וימלאו ימיה ללדת. כאן לחסרין ולהלן למלאין. והנה תומים בבטנה, תומים כתיב; להלן "תאומים" מלא, לפי ששניהם פרץ וזרח היו תמימים, וכאן עשו ויעקב, אחד צדיק ואחד רשע.

ויצא הראשון אדמוני. בזכות ראשון, אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון. בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" אני נגלה לכם ראשון, "אני ראשון ואני אחרון". ופורע לכם מן הראשון, ויצא הראשון אדמוני. ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון". ומביא לכם ראשון, זה מלך המשיח, שנאמר: "ראשון לציון הנה הנם". דבר אחר: למה יצא עשו ראשון? כדי שיצא מלא דמים ותצא סריותו עמו, כהדין פרביטא, שהוא משטף את המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך. כך למה יצא תחילה? כדי שיצא הוא וסריותו עמו.

מטרונא שאלה את ר' יוסי בן חלפתא: למה יצא עשו תחילה? אמר לה: טפה ראשונה של יעקב היתה. משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת, לא זאת שאת נותנה בראשונה היא יוצאה אחרונה? כך טפה ראשונה של יעקב היתה.

אדמוני. כאילו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדום, דכתיב: "וישלח ויביאהו והוא אדמוני", מיד נתיירא, אמר: אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: "עם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. דיקלטינוס מלכא הוה רעי חזירי בהדא טבריא, וכיון דהוה מטי סדרא דר', הוו ינוקי נפקין ומחיין ליה. לבתר יומין אתעביד מלך, ויתיב ליה בהדא פניאס. ושלח כתבין לטבריא בפניא רמשא דערובתא דשבתא, אמר: אנא יהיב קילוון דיהוון רברבני דיהודאי קיימין קודמאי בצפרא דחד בשבא. פקדיה לשליחא ואמר: לא תתן יתהון להון אלא מטמעיא יומא דערובתא. נחת ר' שמואל בר נחמן למיסחי, חמתיה לר' דהוה קאי קומי סדרא רבה ופניו חולניות. אמר ליה: למה פניך חולניות? אמר ליה: כך וכך אשתדר לי מן מלכותא. אמר ליה: איתא סחי, דברייך עביד לך ניסין. כדעלון למסחי אתא הדא ארגינטין, מגחך ומרקד קדמיהון. בעי רבי דיזעף ביה, אמר ליה ר' שמואל בר נחמן: שבקיה, דזימנין על ניסין הוא מתחמי. אמר ליה: מריך בעקא ואת קאים גחיך ומרקד? אמר להון: אכלון ושתון, דברייכון עביד לכון ניסין, ואנא מקים לכון קודמוי בצפרא דחד בשבא. באפוקי שבתא בתר סדרא נסביתן ואוקימון קדם פיילי דפניאס. עלון ואמרין: הא קיימין קדם פיילי, אמר: סגרון פיילי. נסביתון ואוקימון על מטכסא דמדינתא, עלון ואמרין ליה. אמר: אנא קילווי דיתזון בי בני תלת יומי, ויעלון ויסחון וייתון לגבאי. אזלין ואתזון בי בני תלתא יומין, ועאל ארגינטין ומזגא קומיהון ועאלין ואסחון ואתון לגביה. אמר להון: בגין דאלהכון עביד לכון ניסין אתון מקילין למלכא? אמרין ליה: לדקלטינוס רעי חזירי אקילנן, ברם לדקלטינוס מלכא אנן משתעבדין. אמר להם: אף על פי כן, לא תבזון לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר.

כלו כאדרת שער. כלו ראוי לאדרת, כלו אדרת שער, "באדין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט". מי גרם להם להיות אדרי קיט? על שפשטו ידיהם באדירים.

ויקראו שמו עשו. הא שוא שבראתי בעולמי. אמר ר' יצחק: אתון קריתון לחזירתכון שם, אף אנא אקרי לבני בכורי שם, "כה אמר ה' בני בכורי ישראל":

ויצא הראשון אדמוני. שעד שהוא במעי אמו, שתה דם נדתה, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו:

הגמון אחד שאל את רבן גמליאל, אמר לו: מי תופס מלכות אחרינו? הביא נייר חלק, נטל קולמוס וכתב עליו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש; להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער:

מכאן אתה למד שאין בני עשו נופלין עד שיבא שריד מיעקב ויקצץ רגלי בני עשו מהר שעיר, שנאמר: "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר":

ויגדלו הנערים ויהי עשו. משל להדס ועצבוניות שהיו גדלים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה חוחיו. כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר; ולאחר י"ג שנה, זה הולך לבית הספר וזה הולך לבית עבודה זרה. אמר ר' אלעזר בר' שמעון: צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה, ולאחר י"ג צריך שיאמר: "ברוך שפטרני מענשו של זה."

ויהי עשו איש יודע ציד. צד את הבריות בפיו: את לא גנבת, מאן גנב עמך? את לא קטלת, מאן קטל עמך? ר' אבהו אמר: שודני צודני, צד בבית צד בשדה. צד בבית, היאך מתקנין מילחא? צד בשדה, היאך מתקנין תיבנא? ר' אבא בר כהנא אמר: הפקיר עצמו כשדה. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא דיינו שנשתעבדנו לע' אומות, אלא אף לזו, שנבעלת כנשים? אמר להם הקב"ה: בו בלשון אפרע מהם. הדא הוא דכתיב: "והיו לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה".

ויעקב איש תם יושב אהלים. שני אהלים, בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר:

ויגדלו הנערים. יעקב הלך בדרך החיים, שהיה יושב אהלים ועוסק בתורה כל ימיו; עשו בדרך המות, שהרג את נמרוד ואת חיור בנו. ועוד בקש להרוג את יעקב, "יקרבו ימי אבל אב"י. יעקב שמש את אברהם ט"ו שנה ואת שם נ"ח שנה. שמש שם את מתושלח צ"ח וכו'. יעקב איש תם נולד מהול (כדכתוב ברמז י"ו):

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. קופרא טבא לפומיה, כסא טבא לפומיה.

ורבקה אוהבת את יעקב. כל ששומעת קולו, מוספת אהבה על אהבתו.

ויזד יעקב נזיד. אמר לו עשו: מה טיבו של תבשיל זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר לו: באותו זקן נגעה מדת הדין? אמר: אם כן, לא יש מתן שכר ולא תחית המתים. ורוח הקודש אומר: "אל תבכו למת", זה אברהם; "בכו בכו להולך", זה עשו וכו':

ויזד יעקב נזיד. תנא, אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם יצחק אביו. ומאי שנא עדשים? מה עדשים אלו גלגל, אף אבלות גלגל. ואיכא דאמרי: מה עדשה אין לה פה, אף אבל אין לו פה; איכא בינייהו לנחומי בביעי. אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, דכתיב: "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם: "כי בשדה מצאה". הרג את הנפש, כתיב הכא: "והוא עיף", וכתיב התם: "כי עיפה נפשי להורגים". כפר בתחית המתים, דכתיב: "הנה אנכי הולך למות". כפר בעיקר, כתיב הכא: "למה זה לי בכורה", וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו". בזה את הבכורה, דכתיב: "ויבז עשו את הבכורה":

אתה מוצא אברהם חי קע"ה שנה, ויצחק ק"פ. אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחייו, מפני ה' עבירות שעשה. אמר הקב"ה: כך הבטחתי את אברהם: "ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", זו היא שיבה טובה, רואה בנו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים? מוטב לו שיפטר בשלום; הדא הוא דכתיב: "טוב חסדך מחיים".

הלעיטני. פער פיו וכו' (כדכתוב ברמז ק"ט):

רמז קיא
מן האדום האדום הזה. רבי יוחנן אמר: מניה ומן פטרוניה; וריש לקיש אמר: מניה ומן דכוותיה. הוא אדום, ויצא הראשון אדמוני. תבשילו אדום, הלעיטני נא מן האדום. ארצו אדומה, ארצה שעיר שדה אדום. גבוריו אדומים, מגן גבריהו מאדם. לבושיו אדומים, אנשי חיל מתולעים. יפרע ממנו אדום, דודי צח ואדום. בלבוש אדום, מדוע אדום ללבושך:

מכרה כיום את בכורתך לי. אמרו: כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר לו יעקב לעשו: אחי, שני עולמות לפנינו, העולם הזה ועולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן, לישא אשה ולהוליד בנים ובנות; אבל העולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך טול אתה העולם הזה ואני אטול העולם הבא? שנאמר: מכרה כיום את בכורתך לי, כאותו היום שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחית המתים, שנאמר: "הנה אנכי הולך למות". אותה שעה נטל עשו חלקו העולם הזה, ויעקב נטל חלקו העולם הבא. וכשבא יעקב מבית לבן וראה לו עשו בנים ובנות עבדים ושפחות, אמר לו: יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול אתה העולם הבא, ואני אטול העולם הזה? מנין לך כל הממון הזה שתשמח? הרהר עשו בדעתו: ומה העולם הזה שאינו חלקו, נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו; העולם הבא שהוא חלקו, על אחת כמה וכמה! מיד אמר עשו: רצונך בוא ונעשה שותפות, טול אתה חצי העולם הזה וחצי העולם הבא כו'? אמר לו יעקב: בני רכים ואינן יכולין לעמוד ביסורין, שנאמר: "ודפקום יום אחד":

ויאמר יעקב מכרה כיום. אמר ליה: זבין לי חד יום מן דידך. אמר ר' אחא: כל מי שיודע לחשב כמה שנים ישב אבינו יעקב בשלוה, ימצא שיום אחד ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו.

ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. מתחיל מחרף ומגדף; "למה לי" אין כתיב כאן, אלא למה זה לי. דבר אחר: הנה אנכי הולך למות, שהיה נמרוד מבקש להמיתו בשביל אותו בגד שהיה של אדם הראשון, שבשעה שהיה עשו לובשו ויוצא בשדה, היו באין כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו.

ויאמר השבעה לי. מה רצה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה? דתנן: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר: יהא רשע זה עומד ומקריב? הדא הוא דכתיב: "אם לא דם שנאת ודם ירדפך". ועשו זה שונא את הדם? ר' לוי אמר: זה דם מילה. ר' שמואל בר נחמן אמר: זה דם הקרבנות. רבנן אמרי: שנאת דמו של אדם ואתה הורגו, הדא הוא דכתיב: "ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה", ר' לוי אמר: ולא חפץ בבכורה. ר' חמא אמר: זה דם הקרבנות שהוא קרוי ברכה, כמה דאת אמר: "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב: "אבוא אליך וברכתיך":

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. מה עדשה זו יש בה שמחה ויש בה אבלות, כך אבל, שמת אברהם; ושמחה, שנטל יעקב הבכורה.

ויאכל וישת. הכניס עמו כת של פריצים, אמר: ניכול מדידיה וניחוך עילויה; ורוח הקודש אומר: "ערוך השולחן", סדר פתורא. "צפה הצפית", סדר מנרתא; אית אתרא דקריין למנרתא צפיתא. "קומו השרים", זה מיכאל וגבריאל. "משחו מגן", כתבו הבכורה ליעקב. תני בר קפרא: ולפי שהיו כמשחקים, הסכים הקב"ה עמהן; ומנין שהסכים? דכתיב: "כה אמר ה' בני בכורי ישראל".

ויקם וילך. יצא הוא ובזיונו עמו. ויבז עשו את הבכורה, מה בזה עמה? תחית המתים בזה עמה, הדא הוא דכתיב: "בבוא רשע בא גם בוז", שבא הוא ובזיונו עמו. ועם קלון חרפה, שנתלוה עמו קלונו של רעב, ואין חרפה אלא רעב כמה דאת אמר: "ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים":

פרק כו עריכה

ויהי רעב בארץ. כתיב: "יודע ה' ימי תמימים", [זה יצחק]. "ונחלתם לעולם תהיה", גור בארץ הזאת. "לא יבושו בעת רעה", ברעתו של אבימלך. "ובימי רעבון ישבעו", ויהי רעב בארץ. "לא ירעיב ה' נפש צדיק", זה יצחק, גור בארץ הזאת; "והות רשעים יהדוף", זה אבימלך. עשרה מיני רעבון וכו' (כדכתוב ברמז מ"ו):

אל תרד מצרימה שכן בארץ, עשה שכונה בארץ, הוי זורע, הוי נוטע. דבר אחר: שַכֵּן השכינה בארץ.

גור בארץ הזאת, את עולה תמימה: מה עולה, אם יצאה חוץ לקלעים נפסלת, אף את, אם את יוצא חוץ לארץ את נפסל.

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, הקשות וכו' (בב"ר פס"ד). האל, מקצתן; אימתי אני נותן לך את השאר? לעתיד לבוא.

עקב אשר שמע אברהם בקולי. בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו. ר' שמעון בן לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר את בוראו, שנאמר: "עקב אשר שמע", מנין עק"ב. אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. ואימא שבע מצוות ומילה? אם כן, מצותי חקותי ותורתי למה לי? קיים אברהם אפילו ערובי תבשילין, שנאמר: "תורותי", אחד דברי תורה ואחד דברי סופרים:

ויהי כי ארכו לו שם הימים. אמר ר' יוחנן: חלום קשה, נבואה קשה, אבל שוטה, אריכות ימים מבטלתן. נבואה קשה דכתיב: יארכו הימים ואבד כל חזון. אבל שוטה (וכו'), מיצחק: ויהי כי ארכו לו שם הימים וירא והנה יצחק מצחק, בשביל שהעלו ימים ארוכים היה עושה דבר זה. לא כך אמר ר' יוחנן: המשמש מטתו ביום הרי זה מגונה? דאמר ר' יוחנן: אין תשמיש המטה אלא בלילה, שנאמר: "בערב היא באה ובבקר היא שבה". איוב קילל יום לידתו וליל עיבורו, הדא הוא דכתיב: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר". אמר איוב: הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבא ליזקק לה, שתאמר לו "הורה גבר". ירמיה מקלל יום לידתו ויום עיבורו: "ארור היום אשר יולדתי בו", זה יום העיבור; "יום אשר ילדתני אמי", זה יום הלידה. אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה? אלא לפי שהיתה איזבל הורגת^[1] בנביאים, שימש מטתו ביום וברח.

ויזרע יצחק בארץ ההיא. אמר ר' חלבו: הארץ קשה והשנה קשה. אף על פי כן הצליח; ואילו היתה יפה, על אחת כמה וכמה. וימצא בשנה ההיא מאה שערים, מאה מינים. שערים, מאה כורים האמידו אותה, ועשתה כמה שהאמידוה. והלא כל דבר שבמדה ובמנין אין ברכה מצויה בו; מפני מה אמדו אותה? מפני המעשר:

ויזרע. לקח כל המעשר מממונו וזרע צדקה לעניים, כשם שאתה אומר: "זרעו לכם לצדקה". וכל דבר ודבר שעישר, נתן לו הקב"ה מאה שערים של ברכות.

ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע. אמר ר' איבו: אפילו צרור לא יזרוק בו אדם:

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל. עד שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך.

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. ועבדה כתיב, אם אין אדם נעשה כעבד לעצמו אינו קונה אותו.

לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. אמר לו: כל עצומות שעצמת, לא ממנו היה? לשעבר היה לך קווקיא חד, כדון אית לך קווקיא סגיאין.

אמר ר' חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ר' נתן אומר: מצא תורה, שנאמר: "מוצאי מצא חיים". רבא אמר: חיים ממש. הרואה באר בחלום ישכים ויאמר: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל", קודם שיקדמנו פסוק אחר: "כהקיר ביר מימיה".

כמה בארות חפר יצחק אבינו בבאר שבע? ר' יהודה ברבי סימון אמר: ארבעה; כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר. ורבנן אמרין: חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה. ויקרא שם הבאר עשק, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויקרא שמה שטנה", כנגד ספר ואלה שמות, על שם "וימררו את חייהם". וימצאו שם באר מים חיים, כנגד ספר ויקרא, שמלא הלכות רבות. ויקרא אותה שבעה, כנגד ספר וידבר, שהוא משלים לשבעה חומשי תורה. והלא חמשה הן? בר קפרא עביד מן רישא דספרא דוידבר עד "ויהי בנסוע הארון", ספרא; "ויהי בנסוע הארון ופסוק דבתריה", ספר בפני עצמו; מן תמן עד סופיה דספרא, ספר בפני עצמו. ויקרא שמה וגו', נגד משנה תורה.

ואבימלך הלך אליו מגרר, [מגורר], מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה. [דבר אחר מגרר,] מגורר, שעלו בו צמחין.

ואחוזת מרעהו, ר' יהודה אומר: "אחוזת מרעהו" שמו; ר' נחמיה אמר: סיעת מרחמוהי. ופיכל שר צבאו, ר' יהודה אומר: פיכל שמו; ר' נחמיה אומר: פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו.

ויאמרו ראו ראינו, מעשיך ומעשה אבותיך.

אם תעשה עמנו רעה וגו'. "רק" – מיעוט, מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה. בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו לאנטוכיא, והיו מספיקין לעולי גולה. אזלין אלין כותאי ואמרין ליה: ידיע להוי למלכא דהך קרתא דתתבני ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון. מנדה זו מנת המלך, בלו זה פריגורין, והלך זה אנגרוטוג. אמר לון: ומה נעביד וגזרית? אמר ליה: שלח ואמר להון: או ישניניה מן אתריה, או יוסיפון עליה חמש אמין, או יבצרון מניה חמש אמין, ומן גרמיה אינון חזרין בהון. הוו קהליא מצמתין בהדא בקעתא דבית רמון. כיון דאתין כתביא שרון בכין, בעון מימרד על מלכותא. אמרין: יעול בר נש חכים וישדל צבורא. אמרין: יעול ר' יהושע בן חנניה, דהוא אסקלוסתיקא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף וישב לו עצם בגרונו, אמר: כל דאתי ומפיק, אנא יהיב ליה אגריה. אתא הדין קורא מצראה דמוקריה אריך, ויהב קועיה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי! אמר ליה: תהוי מגלגלא ואמרת דעלת בפומא דארי בשלם ונפקת בשלם, ואין לך שכר גדול מזה; כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו. אין אנו יודעין אם מצאו אם לאו; ממה דכתיב: "וימצאו שם באר מים חיים", הוי שמצאו מים חיים:

רמז קיב
ויהי עשו בן ארבעים שנה. כתיב: "יכרסמנה חזיר מיער". כל הנביאים לא פרסמוה, אלא אסף ומשה. אסף אמר: "יכרסמנה חזיר מיער"; משה אמר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה". למה מושלה בחזיר? מה החזיר הזה, בשעה שהוא רובץ – פושט טלפיו, כלומר: ראו שאני טהור; כך עשו, כל ארבעים שנה היה צד נשי אנשים ומענה אותן. כיון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו; אמר: מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה.

ויקח אשה את יהודית. ר' יודן בר' סימון פתח: "אלהים מושיב יחידים ביתה". אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם, הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה. לפי שכתוב: "כי החרם תחרימם החתי", אמר הקב"ה: ייתי הדין מחיק שמא, דכתיב: "ולא יהיה שריד לבית עשו", ויסב להדא מחקת שמא:

רמז קיג
ויקח אשה את יהודית. הלך אצל מינו, "את כל עורב למינו". בימי ר' חייא הלך זרזיר לארץ ישראל. אתון טעון ליה לגביה, אמרו ליה: מהו דנכליניה? אמר להם: אזלין יהביתון על איגרא, וכל עוף דשכון עליה מיניה הוא. עבדין כן, ואתא הדין עורבא מצראה ושכן גביה. אמר לון: מסאב הוא, דכתיב: "את כל עורב למינו". אמר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. כך לפי דכתיב: "כי החרם תחרימם", וכתיב: "לא יהיה שריד לבית עשו", ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא.

ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה. למה ליצחק תחילה? אלא רבקה, על ידי שהיתה בת עבודה זרה, לא היתה מקפדת על עובדי עבודה זרה; יצחק, שהיה בן קדושים והיה מקפיד על עובדי עבודה זרה, לכך ליצחק תחילה. דבר אחר: מפני מה ליצחק תחילה? לפי שהיה הדבר תלוי בה, שנאמר: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", לכך ליצחק תחילה. דבר אחר וכו', אלא דרכה של אשה להיות יושבת בבית, ודרכו של איש להיות יוצא לחוץ ולומד בינה מבני אדם; וזה, על ידי שכהו עיניו והוא יושב בתוך ביתו, לכך ליצחק תחילה. דבר אחר: לפי שגרם לו לסלק רוח הקודש ממנו:

פרק כז עריכה

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו. ר' יצחק פתח: "מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו"; כל מי שנוטל שוחד בשביל להצדיק את הרשע. זה יצחק, על ידי שהצדיק את הרשע – כהו עיניו; ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו וגו'.

"מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם", לא ממה שהיתה רבקה אוהבת ליעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה: לא יעול ויטעי לההוא סבא, על שם "תועבת ה' גם שניהם". ועל ידי שהצדיק את הרשע, כהו עיניו:

רמז קיד
רבי יצחק פתח: "ולא תקח שחד" וגו'. ומה מי שנטל ממי שנתחייב לו – כהו עיניו, הנוטל שוחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה. ר' חנינא בר פפא פתח: "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו", כל פעולות שפעלת – אלינו, בשבילנו. למה כהו עיניו של יצחק? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות. יצחק תבע יסורין וכו' (כדכתוב ברמז ק"ה).

ותכהין עיניו מראות, מראות ברעתו של אותו רשע. אמר הקב"ה: יהא יצחק יוצא לשוק, ויהון ברייתא אמרין: דין אביו של אותו רשע? אלא הרי אני מכהה עיניו ויהא יושב בתוך ביתו. הדא הוא דכתיב: "בקום רשעים יסתר אדם". מכאן, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות. תלמיד רשע – מאחיה השילוני: "ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו", שהעמיד ירבעם הרשע. בן רשע – מיצחק: ותכהין עיניו מראות, שהעמיד עשו הרשע. דבר אחר: מראות, מכח אותה ראיה: בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת, דכתיב: "הן אראלם צעקו חוצה", ונשרו דמעותיהן לתוך עיניו של יצחק והיו רשומות בתוך עיניו; וכיון שהזקין, כהו עיניו. דבר אחר: בשעה שנעקד על גבי המזבח, תלה עיניו למרום והביט בשכינה. מושלים אותו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו, וראה בן של אוהבו מציץ עליו בעד החלון. אמר: אם אני הורג אותו, הריני מכריע את אוהבי; אלא הריני גוזר שיסתתמו חלונותיו. כך בשעה שנעקד, תלה עיניו והביט בשכינה; אמר הקב"ה: אם אני הורג אותו, הריני מכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזרני שיכהו עיניו. והביט בכבוד השכינה? והכתיב: "כי לא יראני האדם וחי"? אלא תחת המיתה כהו עיניו בזקנותו; מכאן אתה למד שהסומא כמת.

אסור להסתכל בצלם דמות רשע, שנאמר: "לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". ואמר ר' אליעזר: עיניו כהות, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", משום דאסתכל ביה בעשו הרשע. והא גרמא ליה? והאמר ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי כסות עינים אלא כהות עינים, שנאמר: ותכהין עיניו מראות? הא והא גרמא ליה. דבר אחר: לאדם גדול שהיה לו טרקלין נאה ומשובחת, והיו שכניו שורפין קש ותבן ומעלין עשן בעד החלון, הלך וסתם את החלון. כך נשי עשו עובדין עבודה זרה, ויצחק רואה ומיצר; מיד כהו עיניו.

ויקרא את עשו בנו הגדול. הגיע ליל פסח, קרא יצחק לעשו בנו, אמר לו: בני, הלילה הזה העליונים אומרים שירה, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחין; עשה לי מטעמים. ורוח הקודש משיבה אותו: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו", ונתעכב שם. אמרה רבקה ליעקב בנה: הלילה הזה העליונים וכו', היום הזה ברכת טללים, עשה מטעמים לאביך, שעד שהוא בעולמו ויברכך, והבא שני גדיי עזים. וכי ב' גדיי עזים היה מאכל של יצחק? אלא אחד הקריב קרבן פסח ואחד עשה מטעמים. י' ברכות ברך יצחק את יעקב, כנגד י' מאמרות שנברא בהן העולם; וכשיצא יעקב מעוטר כחתן וככלה בקשוריה, וירד עליו תחית טל מן השמים ונדשנו עצמותיו ונעשה גבור חיל. לכך נאמר: "מידי אביר יעקב":

ויקרא את עשו בנו הגדול. למדינה שהיתה מכתבת ענקמין למלך, והיתה שם אשה אחת והיה לה בן ננס, והיתה קוראה אותו מקרואלפרוס. אמרה להם: בני מקרואלפרוס, ואין אתם מכתיבין אותו? אמרו לה: אם בעיניך מקרואלפרוס, בעינינו הוא ננס. כך אביו קרא אותו גדול: ויקרא את עשו בנו הגדול. אמו קראה אותו גדול: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול". אמר להם הקב"ה: בעיניכם הוא גדול, בעיני הוא קטן, שנאמר: "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד". אמר ר' ברכיה: לקבל תורא טבחא. הדא הוא דכתיב: "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".

ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. הדא הוא דכתיב: "כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו". את מוצא תועבה אחת כתיב בתורה, וכתיב בה עשר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" וגו', כאן כתיב שבע, על אחת כמה וכמה, הוי "שבע תועבות בליבו".

הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. אמר ר' יהושע: הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לחמש שנים, ידאג מן המיתה, שכך אמר יצחק: אם לשנים של אבא אני מגיע, עד עכשיו מתבקש לי; ואם לשנים של אימא מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. תני, ז' דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה, שנאמר: "כי לא ידע האדם את עתו". יום הנחמה, "אני ה' בעתה אחישנה". ועומק הדין, שנאמר: "כי המשפט לאלהים הוא". ואין אדם יודע במה משתכר, דכתיב: "מתת אלהים היא". ואין אדם יודע מה בלב חברו, "אני ה' חוקר לב". ואין אדם יודע מה בעבורה של אשה, דכתיב: "כעצמים בבטן המלאה". ומלכות הרביעית מתי תיפול, דכתיב: "כי יום נקם בלבי".

ועתה שא נא כליך. שחוז מאני זינך, שלא תאכילני נבלות וטרפות. סב מאני זינך, שלא תאכילני גזלות וחמסים. תליך, אמר לו: הרי ברכות תלויות; למאן דרחמי ליה למתברכא הוא מתברך. דבר אחר: שא נא כליך זה בבל, דכתיב: "ואת הכלים הביא" וגו'. תליך זו מדי, דכתיב: "ויתלו את המן". קשתך זו יון, דכתיב: "כי דרכתי לי יהודה קשת וגו' ועוררתי בניך ציון על בניך יון". וצא השדה זו אדום, דכתיב: "ארצה שעיר שדה אדום".

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, אמר לו: בתחילה הייתי נהנה מן הראיה, ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם; וכן שלמה אומר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" וגו', לא דמי ההוא דחמי סולגיתא פניא וכפן לההוא דחמי סולגיתא מליא ושבע.

ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו וגו' לצוד ציד להביא. אם מצא, מוטב, ואם לאו, להביא מן הגזלות ומן החמסים.

ועתה בני שמע... לך נא אל הצאן, לך וקדם את האומה שהיא משולה כצאן, "ואתנה צאני צאן מרעיתי". וקח לי משם שני גדיי עזים, אם מצאת מוטב, ואם לאו הבא לי מפורנין שלי; שכך כתב לה, שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום. גדיי עזים טובים, טובים לך, טובים לבניך. טובים לך, שעל ידיהם אתה נוטל את הברכות; טובים לבניך, שעל ידם מתכפר להם, דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם".

הן עשו אחי איש שעיר, גבר שיידן, כמה דאת אמר: "ושעירים ירקדו שם". ואנכי איש חלק, כמה דאת אמר: "כי חלק ה' עמו". ר' לוי אמר: לקווץ וקרח שהיו [עומדים] על שפת הגורן, עלה המוץ [בקווץ] ונסתבך בשערו; עלה המוץ בקרח, ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע, כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה יתכפר; אבל יעקב, בא יום הכיפורים ומתכפר, כמה דאת אמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם":

רמז קטו
אמר ר' יצחק: לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא לו. "ונשא השעיר", זה עשו, עשו אחי איש שעיר. "את כל עונותם", את כל עוונות תם, "ויעקב איש תם".

אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, כתועה וכעובד עבודה זרה. והבאתי עלי קללה ולא ברכה, אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף, אינו נותן לי. אמר ר' אלעזר: כל המחליף דיבורו, כאילו עובד עבודה זרה; כתיב הכא: והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם: "הבל המה מעשה תעתועים".

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. אמרה: אדם הראשון שחטא, לא אמו נתקללה? שנאמר: "ארורה האדמה"; אף את, עלי קללתך בני. ר' יצחק אמר: עלי ליכנס לומר לו: בנך יעקב צדיק ועשו רשע.

וילך ויקח ויבא לאמו. אנוס וכפוף ובוכה.

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. שחמד מנמרוד הרשע; הדא הוא דכתיב: "חמד רשע מצוד רעים". ר' מאיר אומר: עשו ראה את הכתונת על נמרוד, וחמד אותה בלבו והרגו ולקחו ממנו, וכשלבש אותה נעשה גם הוא גיבור, שנאמר: "ויהי עשו איש יודע ציד". אמר יעקב: אין הרשע ראוי ללבוש בגדים הללו; מה עשה? חפר בארץ וטמנם, שנאמר: "טמון בארץ חבלו" וגו'.

אשר אתה בבית. שבהן משמש לאביו. אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו הרשע את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמש אותו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים; אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.

אשר אתה בבית. כמה נשים היו לו, ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא דהוא ידע מה עובדייהו. עובדא הוה בהדא סיעא דפריצין בהדא כפר חטיא, דהוו נהיגין אכלין ושתין בבי כנישתא כל פתי רמשא דשבתא. מן דהוו אכלין, הוו נסבין גרמי ומקלקלי יתהון על ספרא. חד מנהון דמך, אמרין ליה: למאן את מפקד על בניך? אמר לון: לספרא. אמר: כמה רחמין הוו ליה, והוא אמר: לספרא?! אלא דהוה ידע עובדיהון; כך כמה נשים היו לו, ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא דהוה ידע עובדיהון.

ואת עורות גדיי העזים. אמר רבי יוחנן: תרין אדרעין דאבונא יעקב כתרין עמודין דפרספא, ואת אמרת הלבישה? אלא חייטינן. [ר"ה בשם ר"י] שני תמידין שהיו ישראל מקריבין בחג, היו מרכיבין אותן על שני הוגנין, והיו רגליהן שפופות בארץ. קנמון היה גדל בארץ ישראל, והיו עזים וצבאים אוכלין ממנו. אמר ר' חנינא: [והלא] עגלין נשחטין וזיתים נקצצין ועפר שבהרים, מעשה נסים הם.

תמן תנינן: בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אסור לבשל ואסור בהנאה. מנהני מילי? אמר ר' אלעזר, דאמר קרא: "וישלח יהודה את גדי העזים", הא כל מקום שנאמר "גדי" סתם, אפילו פרה ורחל במשמע. ולילף מינה? כתיב קרא אחרינא: ואת עורות גדיי העזים; הוי להו שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר? תרי מעוטי כתיבי:

ותתן את המטעמים. ליוותה אותו עד הפתח, אמרה: עד כאן הייתי חייבת לך; מכאן ואילך, ברייך יקום לך.

ויאמר יעקב אנכי עשו בכורך. אמר ר' לוי: אנכי שעתידין בני לקבל עשרת הדברות, אבל עשו בכורך. קום נא שבה, אמר הקב"ה ליעקב: אתה אמרת קום נא שבה בבקשה, חייך באותו לשון אני פורע [לך], "קומה ה' ויפוצו אויביך".

"יש נספה בלא משפט" זה עשו, אמר לו הקב"ה לעשו: אתה אמרת יקום אבי, אף אני בו בלשון אני פורע לך, "יקום אלקים יפוצו אויביו".

ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. מה זה מהרת למצוא את הברכה, בני? אביך נתברך בן ע"ה, ואתה בן ס"ג.

ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, חד מנייהו אמר: ומה אם לקרבנך המציא לך, "וירא והנה איל" וגו', למאכלך על אחת כמה וכמה. חד מנהון אמר: אם לזיווגך המציא לך, דכתיב: "הקרה נא לפני", וכתיב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", למאכלך על אחת כמה וכמה.

כי הקרה ה' אלהיך לפני. משל לעורבא דאייתי נורא לקיניה. בשעה שאמר: כי הקרה ה' אלהיך, אמר יצחק: יודע אני שאין עשו מזכיר שמו של הקב"ה; אין זה עשו אלא יעקב. מיד אמר ליה: גשה נא ואמושך בני. נשפכו מים על ברכיו והיה לבו רפה כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים, אחד לימינו ואחד לשמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו כדי שלא יפול; הדא הוא דכתיב: "אל תשתע כי אני אלהיך", אל תשוע, אל יהי לבך לשעוה.

ויאמר הקול קול יעקב, הא קל דקל חכים, וידים משלחין מתין. אין יעקב שולט אלא בקולו, שנאמר: הקול קול יעקב; ואין עשו שולט אלא בידים, שנאמר: והידים ידי עשו. בשעה שיעקב מצפצף בקולו, אין ידי עשו שולטות. לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. אבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו? אמר להן, לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן: אם [מצאתם] שם תינוקות מצפצפים בקולם, אי אתם יכולים להן, ואם לאו – אתם יכולים להם, שכך הבטיחן אביהם ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו.

הקול קול יעקב בפילגש בגבעה, "ארור נותן אשה לבנימין". דבר אחר: הקול קול יעקב, הא קל משתק את העליונים ואת התחתונים. כתיב: "בעמדם תרפינה כנפיהן"; וכי יש ישיבה למעלה? והכתיב: "ורגליהם רגל ישרה", שאין להם קפיצים; "קרבת על חד מן קאמיא", מן קיימיא; "שרפים עומדים ממעל לו"; "וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו"; ואת אמרת: "בעמדם"? אלא בעם דם, בשעה שישראל אומרים: "שמע ישראל" וגו' – שותקים, ואחר כך תרפינה כנפיהן; ומה הן אומרים? "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כתיב: "ברן יחד כוכבי בקר", זרעו של יעקב שנמשלו לכוכבים, "ומצדיקי הרבים ככוכבים"; ואחר כך "ויריעו כל בני אלהים", אלו מלאכים. כתיב: "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול", משקלסתי אני וחברי, ואחר כך "רעש גדול", ומה הן אומרים? "ברוך כבוד ה' ממקומו".

אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי: רבי היה דורש: הקול קול יעקב, קולו של יעקב צוח ממה שהידים ידי עשו עשו לו. אמר ר' יוחנן: אנדרינוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם.

הקול קול יעקב, כחך קשה משל עשו: [עשו] אם תופס את האדם הרי הוא בידו, ואם ברח אינו יכול [לעשות] לו דבר; אבל אתה, אפילו אדם בורח לסוף העולם, הקול אתה אומר בבית הכנסת והרי הוא בא מעצמו. דבר אחר: כל הקולות – שלך, "ויהי קולות וברקים", והגשמים בזכותך, "לקול תתו המון מים"; אם אתה מפטט בקולך, הידים ידי עשו, וכן הוא אומר: "היש ה' בקרבנו", מיד "ויבא עמלק".

הקול קול יעקב והידים ידי עשו, זה אנדרינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. הקול קול יעקב, זה אספסינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ד' מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. והידים ידי עשו, זו מלכות רומי שהחריבה את ביתנו ושרפה היכלנו והגליתנו מארצנו. דבר אחר: הקול קול יעקב, אין לך תפילה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב:

ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו. בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו, לא היה מכירו.

ויאמר גשה נא ושקה לי בני. את נושקני בקבורה, ואין אחר נושקני בקבורה.

ויבא לו יין. מהיכן היה, וכתיב: "ותתן את המטעמים"? מיכאל הביא לו מן עדן. אין אתה מוצא יין של ברכה אלא זה, ושל אברהם ומלכי צדק מלך שלם וגו'.

ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. אמר ר' יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת וירח את ריח בגדיו ויברכהו? אלא כשנכנס יעקב, נכנס גן עדן עמו. דבר אחר: וירח את ריח בגדיו, ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק דידך הוא. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה: אין דרכו של הדיוט להשתמש בו; אלא עול זמן תניינות, ומה דאת מפיק דידך הוא; ולא קבל עליו. נתנו לו מכס שלש שנים, ולא קבל עליו; אמר: לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה? ומה עשו לו? נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, והיה צוח: ווי דאכעסתי לבריי.

יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה, דהוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטלבא. אמר ליה לר' יוסי: חמי סוסיא דארכבי מרי, וחמי סוסיא דארכבך מרך. אמר ליה: אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אמר ליה: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר ליה: אם כן לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה ונעצה בארץ, וקשר בה נימין, והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע. נתלה בקורה, נפסקה נימא ונחנק, קדמתו חרב, ונהפך עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מיטתו פורחת באויר. אמר: אוי, לשעה קלה קדמני זה לגן עדן.

דבר אחר: מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ויאמר ראה ריח בני, הרי בנוי, כמה דאת אמר: "ריח ניחוחי תשמרו להקריב". כריח שדה, הרי חרב, כמה דאת אמר: "ציון שדה תחרש". אשר ברכו ה', הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, כמה דאת אמר: "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".

וירח את ריח בגדיו. [הנהו] בריוני דהוו בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דאהדרו בהו בתיובתא, והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר' זירא, אמרי: עד האידנא הוה קטינא חריך שקי דהוה בעי עלן רחמי; השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבוד תשובה:

ויתן לך האלהים מטל השמים. כתיב: "שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי". אמר יעקב: על ידי שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים, זכיתי להתברך בטל, ויתן לך האלהים מטל השמים. הגשמים אינן יורדין אלא בזכותך; "יפתח ה' לך", בזכותך. הטללים אינן יורדין אלא בזכותך; ויתן לך האלהים, בזכותך. יתן לך, [יתן] ויחזור ויתן לך. יתן לך ברכות, ויתן לך כבושין הראויות לך. יתן לך שלך, ויתן לך של אביך; יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך. יתן לך אלהותא, אימתי? לכשתצטרך; הדא הוא דכתיב: "ויתפלל שמשון וגו' ויאמר זכרני נא וחזקני נא", אמר לפניו: רבונו של עולם, זכור לי אותה ברכה שברכני אבא, יתן לך אלהותא.

מטל השמים, זה המן, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". משמני הארץ, זה באר, שהיתה מעלה דגים שמנים. ורוב דגן, אלו הבחורים, "דגן בחורים". ותירוש, אלו הבתולות, "ותירוש ינובב בתולות". דבר אחר: מטל השמים, אלו מנחות. ומשמני הארץ, הקרבנות. ורוב דגן, אלו הביכורים. ותירוש, אלו הנסכים. דבר אחר: מטל השמים, זה מקרא. ומשמני הארץ, זה משנה. ורוב דגן, זה תלמוד. ותירוש, זה אגדה.

יעבדוך עמים, אלו שבעים אומות. וישתחוו לך לאומים, אלו בני ישמעאל ובני קטורה, דכתיב: "ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים". הוה גביר לאחיך, זה עשו ואלופיו. וישתחוו לך בני אמך. הכא את אמרת בני אמך, ולהלן הוא אומר "בני אביך"? אלא יעקב, על ידי שנשא ארבע נשים, הוא אומר "בני אביך"; יצחק, שלא נשא אלא אחת, הוא אומר בני אמך. אורריך ארור ומברכיך ברוך, ולהלן הוא אומר: "מברכיך ברוך ואורריך ארור"? אלא בלעם, על ידי שהיה שונא, פותח בברכה וחותם בקללה. דבר אחר: הרשעים, על ידי שתחילתן שלוה וסופן יסורי,ן פותחין בברכה וחותמין בקללה; הצדיקים, על ידי שתחילתן יסורין וסופן שלוה, פותחין בקללה וחותמין בברכה, אורריך ארור ומברכיך ברוך.

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב. פילונו של אבינו יצחק מפולש היה; ורבנן אמרי: כמין איסטדימוטא, הדלתות היו נכפלות לאחוריהן, ועמד לו יעקב אחורי הדלת ויצא, דכתיב: אך יצא יצא יעקב, נראה יוצא ואינו יוצא. ועשו אחיו בא, יוצא מזויין.

ויעש גם הוא מטעמים. הדא הוא דכתיב: "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך"; באיזה זכות השממית בידים תתפש? בזכות אותן הידים, ויעש גם הוא מטעמים.

יקום אבי. אמר ליה הקב"ה ליעקב: אתה אמרת וכו', כדלעיל (ילקוט שמעוני על בראשית כז יט).

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב". חרדה שהחרידה רות לבועז, בדין היה לקללה; אלא "ובוטח בה' ישוגב", נתן הקב"ה בליבו וברכה, "ויאמר ברוכה את לה' בתי". חרדה שהחריד יעקב ליצחק, בדין היה לקללו, אלא "ובוטח בה' ישוגב", נתן בליבו וברכו. אמר רבי חמא בר חנינא: מאד, מחרדה שהחריד על גבי המזבח, אמר: מי הוא שנעשה סרסור ביני לבין המקום, שיטול יעקב את הברכות? כלפי רבקה אמר. אמר רבי יוחנן: מי שיש לו ב' בנים, אחד יוצא ואחד נכנס, חרד? אלא בשעה שנכנס עשו, נכנס גיהנם עמו. רבי נתן בשם רבי אחא: התחילו כתלי הבית מרתיחין, הוא דהוה אמר: מי אפוא, מי הוא זה שעתיד ליאפות בכאן? אני או יעקב בני? אמר ליה הקב"ה: לא אתה ולא יעקב בנך, אלא הוא הצד ציד. "ציידא, היך ציידך פכור? תרעיא, היך תרעך פכור ומקולקל? הדא הוא דכתיב: "לא יחרוך רמיה צידו", לא יאריך ולא יאחר הקב"ה לרמאי ולצידו. דאמר רבי יהושע בן לוי: כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן, ומלאך בא ומתירן; צד עופות וכופתן, ומלאך בא ומפריחן. כל כך למה? "הון אדם יקר חרוץ", כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות שהן יקרות של עולם, חרוצות לו. רבי חנינא בר פפא שאליה לרבי אחא, אמר ליה: מהו דכתיב, "הון אדם יקר חרוץ"? אמר ליה: חרוצה היא ביד הצדיקים, שאינן נוטלין מן היקר של עתיד לבוא בעולם הזה.

ואוכל מכל. רבי יהודה אומר: מכל מה שנברא מששת ימי בראשית. ר' נחמיה אומר: מכל מה שהוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא. אמר ליה: עיקרו של דבר מה האכילך? אמר ליה: איני יודע! אלא טועם הייתי טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל מעדנים שבעולם. אמר רבי ברכיה: כיון שהזכיר בשר, מיד בכה; אמר: אני קערה אחת של עדשים האכילני ונטל את בכורתי; אתה, שהאכילך בשר, על אחת כמה וכמה.

אמר רבי לוי: לפי שהיה יצחק אבינו מתפחד, תאמר שלא עשיתי כשורה, שעשיתי את שאינו בכור בכור? וכיון שאמר: "את בכורתי לקח", אמר: יאות ברכתי. אמר רבי אלעזר: אין קיום הגט אלא בחותמיו; שלא תאמר: אילולי שרימה יעקב אבינו באביו לא נטל את הברכות, תלמוד לומר: גם ברוך יהיה. אמר רבי יצחק: בא לקללו, אמר לו הקב"ה: היזהר, שאם אתה מקללו – לנפשך את מקלל, שכבר אמרת "אורריך ארור".

אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והחוטם והאוזן אינן ברשותו, מה דלא בעי שמע, מה דלא בעי מורח, מה דלא בעי חמי. הפה והיד והרגל ברשותו, אי בעי הוא לעי באורייתא, אי בעי מפליג מצוות, אי בעי אמר לישן ביש, אי בעי מחרף ומגדף. והיד, אי בעי גניב, אי בעי קטיל. והרגל, אי בעי אזיל לבתי כנסיות ומדרשות, ואי בעי אזיל לבתי טרטיאות ולבתי קרקסיאות. ובשעה שאדם זוכה, הקב"ה עושה אותן שהן ברשותו שלא ברשותו. הפה, גם ברוך יהיה. היד, "ותיבש ידו אשר שלח עליו". הרגל, "בני אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו".

כשמוע עשו את דברי אביו. אמר ר' חנין: כל מי שאומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו מעיו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו; אימתי נפרע לו? בשושן הבירה: "ויזעק זעקה גדולה ומרה". שלוש דמעות הוריד עשו: אחד מימינו ואחד משמאלו ואחד נסתלקה בתוך עינו, והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. אמרו ישראל: עשו הרשע, על שהוריד שלוש דמעות נתמלא רחמים עליו; אנו, שדמעותינו תדירין ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה, שנאמר: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה". אמר דוד: "אל דמעתי אל תחרש".

"ואוכל מכל" (כתוב לעיל פס' לג):

הכי קרא שמו יעקב. מלמד שחיכך בגרונו והוציא את הזמורה.

שלשה באו בעלילה: קין, ועשו, ומנשה. קין, דכתיב: "גדול עוני מנשוא". עשו, דכתיב: הברכה אחת היא לך אבי. מנשה, בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף לאלהי אבותיו:

ויאמר בא אחיך במרמה. בחכמת תורתו.

הלא אצלת לי ברכה. מן הנצולות.

ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. היא ברכה שביעית, ולמה אומר תחילה? אמר לו: מלך שמתיו עליך, וברכותיך שלו הן; עבדא ומה דיליה – למריה.

ולכה אפוא מה אעשה בני. ברם לך פתא אפויה. ר' יוחנן אמר: הרף (ממני)[ממנו], שפורניותו אפוי לך בכל מקום. וריש לקיש אמר: הרף (ממני)[ממנו], שאף וחמה מסורין לו.

אמר לו הקב"ה: כך היית אומר, ולכה אפוא? אמר לו: יוחן (ישעיהו כו, י). אמר לו: רשע הוא! אמר לו: בל למד צדק, לא כבד את הוריו? אמר לו: בארץ נכחות יעול, עתיד לפשוט ידו בבית המקדש. אמר לו: אם כן, השפע לו טובה בעולם הזה, ובל יראה גאות ה' – לעולם הבא.

הנה משמני הארץ יהיה מושבך, זו איטליא; ומטל השמים מעל, זו בית גוברין. דבר אחר: הנה משמני הארץ, מן שמיניא דארעא. אנטונינוס שלח לגבי רבינו, אמר ליה: בגין דתיסבריא חסרין, מה נעביד דנמליא יתהון? נסביה לשליחא ועייליה לגו פרדסא, עקר פוגלין רברבין ושתל דקיקין, חסין רברבין ושתל דקיקין. אמר ליה: הב לי אנטיגרפא, לא יהב ליה. עאל גביה, אמר ליה: מה אמר לך? אמר ליה: לא אמר לי כלום. אמר ליה: ולא עבד קדמך כלום? אמר ליה: אעלני לגו פרדסא, שרי עקר פוגלין רברבין ושתל דקיקין, תרצין רברבין ושתל דקיקין, חסין רברבין ושתל דקיקין. שרי מפיק דוכסין ומעייל איפרכין, עד זמן דאיתמליאן תיסבריא.

ועל חרבך תחיה. אמר ר' לוי: תטול חרבך ואת חיי. ואת אחיך תעבוד, אם זכה – תעבוד, ואם לאו – תעבד.

והיה כאשר תריד. אמר ליה: את יש לך ירידין, והוא יש לו ירידים; את יש לך נמוסים, והוא יש לו נמוסים; אם ראית יעקב אחיך פורק מעליו עולה של תורה, גזור עליו שמדים ואת שולט בו. הדא הוא דכתיב: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", ויצחק היכן הוא? אמרו ישראל: מי שאומר: גזור עליו שמדים, את מתכיפו עם האבות?

וישטום עשו... בלבו. נעשה לו שונא ונוקם ונוטר; עד כדון קראון 'סנטיראי דרומאי'.

ויאמר עשו (אל לבו) [בלבו], הרשעים ברשות לבן (כתוב ברמז ס"א).

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב. ר' יהודה אומר: בא לו עשו במתינה, אמר: מה אנא מעכיר את אבא? אלא יקרבו ימי אבל אבי. רב נחמן אמר: הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטיחין על גבי אמותן. רבנן אמרי: אם אני הורגו, הרי שם ועבר יושבין עלי בדין ואומרים לי: למה הרגת את אחיך? אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל, והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו, ואני עומד עליו כגואל הדם והורגו ויורש אני שתי משפחות. הדא הוא דכתיב: "יען אמרך את שני הגוים ואת [שתי הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה". מאן אמר דאמרית כן? אמר הקב"ה: "וה' שם היה". כפר עשו ואמר: אנא לא אמרי הדא מילתא! אמר ליה הקב"ה: לית אנא ידע? דאנא בודקיהון דלביא, "אני ה' חוקר לב":

רמז קטז
ויגד לרבקה את דברי עשו. מי הגיד לה? אמהות נביאות היו; רבקה היתה מהאמהות. ר' ברכיה בשם ר' יצחק: אפילו הדיוט אינו חורש תלם, ונביאים חורשים תלם בתוך תלם; "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו".

הנה עשו אחיך מתנחם לך. כמת הוא תוה עליך, כמת הוא מתנחם עליך, כבר הוא שותה עליך כוס תנחומין.

וישבת עמו ימים אחדים, וכתיב: "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים". נאמר כאן ימים אחדים ונאמר להלן אחדים, מה להלן שבע שנים, אף כאן שבע שנים.

עד אשר תשוב חמת אחיך. אמו בצדקתה אמרה, והוא לא עשה כן, אלא "ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח", עוברתיה ונחרתיה לא זיעא מפומיה.

למה אשכל גם שניכם. אמר רבי לוי: אוי להם לרשעים, שהן מתעמקין עצות רעות על ישראל; כל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתם. עשו אמר: שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה; אני איני עושה כן, אלא "יקרבו ימי אבל אבי". פרעה אמר: שוטה היה עשו, שאמר "יקרבו ימי אבל אבי", ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה; אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין, תחת כורסי אנא מחנק להון. הדא הוא דכתיב: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" וגו'. אמר המן: שוטה היה פרעה, ולא היה יודע שהבנות נשאות לאנשים ופרות ורבות; אני איני עושה כן, אלא "להשמיד להרוג ולאבד". אמר ר' לוי, אף גוג לעתיד לבא אומר כן: שוטה היה המן, ולא היה יודע שיש להן פטרון בשמים; אני איני עושה כן, אלא בתחילה אני מזדווג לפטרונן ואחר כך להם. הדא הוא דכתיב: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". אמר הקב"ה: רשע! לי באת להזדווג? חייך שאני עושה מלחמה עמך, שנאמר: "ה' כגבור יצא וגו' ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב".

ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת. התחילה גורפת מחוטמה ומשלכת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, קופחת זו לזו.

פרק כח עריכה

ויקרא יצחק אל יעקב וגו'. לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו; והיכן נתאוששו בידו? כאן, ויברך אותו. אמר ר' אלעזר: אין קיום הגט אלא בחותמיו וכו', כדלעיל. אמר ר' ברכיה: לבן מלכים, שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא של זהב. אמר לו: למה במטמוניות? בוא וטול בפרהסיא! כך ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. ויצוהו, הזהירו על בנות ענר אשכל וממרא.

וישמע יעקב אל אביו. הדא הוא דכתיב: "כל דרך איש ישר בעיניו", זה שמשון, "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". "ושומע לעצה חכם", זה יעקב, וישמע יעקב.

וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת. ר' יהושע בן לוי אמר: נתן דעתו להתגייר. מחלת, שנמחלו לו עוונותיו; "בשמת", שנתבשמה דעתו עליו. אמר לו ר' אלעזר: אילו הוציא את הראשונות, יפה היית אומר; אלא על נשיו, כאב על כאב, תוספת על בית מליא. וילך עשו אל ישמעאל (כתוב לעיל בסוף פרשת חיי).

מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישתא גבי קינא דשרכי? דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, תני במתניתין ותניא בברייתא. כתוב בתורה: וילך עשו אל ישמעאל. שנוי בנביאים, "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים". משולש בכתובים, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג, טו). תני במתניתין, המחובר לטמא טמא, לטהור טהור (משנה כלים יב ב), ותניא בברייתא, ר' אליעזר אומר: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

ר' יודן בשם ר' אייבו: "בפשע שפתים מוקש רע", ממרד שמרד עשו וישמעאל בהקב"ה באת להם תקלה; "ויצא מצרה צדיק", זה יעקב, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

"אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן" (ישעיה סה טז). להודיעך, שכל הברכות שברך יצחק את יעקב, ברכו הקב"ה מלמעלה. יצחק אמר: "ויתן לך האלהים מטל השמים", והקב"ה ברכו בטל: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה'". יצחק אמר: "משמני הארץ", והקב"ה ברכו: "ונתן מטר [זרעך] אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת [האדמה] והיה דשן ושמן" (ישעיה ל כג). יצחק אמר: "ורב דגן ותירוש", והקב"ה אמר: ["הנני שולח] לכם את הדגן והתירוש" (יואל ב יט). יצחק אמר: "יעבדוך עמים", והקב"ה אמר: "והיו מלכים אומניך" (ישעיה מט כג). יצחק אמר: "הוה גביר לאחיך", והקב"ה אמר: "ולתתך עליון" (דברים כו יט). ואף רבקה אמו ברכתו כנגדו, שנאמר: "יושב בסתר עליון וגו' (תהלים צא א). כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא יא). וכי מאחר שברכו הקב"ה ואמו, אביו למה חזר וברכו, שנאמר: ויקרא יצחק אל יעקב? אלא שראה יצחק שעתידין בניו לגלות בין אומות העולם, אמר לו: בוא ואברכך ברכה של גלויות, שיחזור ויקבצך. ומהו ברכות שברכו? "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה יט). בשוט לשון תחבא ולא תירא משוד כי יבוא (איוב ה כא). לשוד ולכפן תשחק ומחית הארץ אל תירא" (איוב ה כב):

(תנא דבי אליהו): זרעו של עשו, כל זמן שהיה יצחק קיים, קיימו עליהם את המילה; וכיון שמת, בטלו את המילה. משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שנתן כתרו לאוהבו, אמר לו: זה יהא מונח בראשך ובראש בניך לעולם. הניחו אוהבו בראשו עד שעה שנכנס לבית עולמו; וכיון שנכנס לבית עולמו, אמר המלך: אלך ואראה בן אוהבי, מה אם יהיה מונח כתר אביו בראשו. הלך ומצאו שהוא מושלך באשפה, הלך לאחוריו בקצף גדול, שנאמר: "ה' בצאתך משעיר" וגו' (שופטים ה ד). "הרים נזלו מפני ה'" (שופטים ה ה). למה נדמה עשו הרשע, ואליפז ועמלק בנו, וירבעם ונבוכדנצר, והמן האגגי? לאחד שמצא כסות בדרך, תפשה בידו והכניסה לתוך העיר, והיה מכריז ואומר: אבידה זו של מי? נתקבצו כל בני העיר ויצאו לקראתו. אמרו: ראיתם איש פלוני כמה צדיק הוא, כמה חסיד הוא? מיד עמדו ועשאוהו ראש וקצין עליהם, שנה, בשתי שנים, ובשלש שנים, בד', בה', עד שהחריב את כל העיר כולה. לכך נדמו הרשעים. לא בשכר שלש דמעות שהוריד עשו לפני אביו נתנו לו את הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם? לא בשכר ירבעם שהשיב דבר לפני המלך נתנו לו י' שבטים? לא בשכר מרודך שנהג כבוד באבינו שבשמים, יצא ממנו נבוכדנאצר? לא בשכר אגג, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה חבוש בבית האסורין, ואמר: אוי לו שמא יאבד זרעו, יצא ממנו המן?

הערות עריכה

^ עיינו ברש"י על ירמיהו כ יד, שגרס: שהיה מנשה הורג

[1] עיינו ברש"י על ירמיהו כ יד, שגרס: שהיה מנשה הורג

[1]