פתיחת התפריט הראשי

טורעריכה

תניא: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך", מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה(א).

והנני מסדר הלכותיהן: מי הראוי לשחוט, וכוונת השוחט, ומחשבה הפוסלת השחיטה, במה שוחטין, ומתי שוחטין, ובאיזה מקום שוחטין, ומי הם הנשחטין, ושליל הנמצא בבהמה, ואותו ואת בנו, ובדיקת הסכין, וברכת השחיטה, ובדיקת הסימנים, מקום השחיטה בצוואר, וכמה שיעור שוחטין, וחמישה הלכות שחיטה, והכיסוי וברכתו.

הכל שוחטין לכתחילה, נשים ועבדים משוחררים. וכל אדם, אפילו אין מכירין אותו(ג) שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין.

במה דברים אמורים, שאינו בפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו, וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו, צריך לבודקו אם הוא מומחה ולשואלו אם נתעלף. וכתב בסמ"ג בשם רבינו תם, שאין צריך שידע כל הדינין, אלא אם אומר: על דבר זה הייתי מסתפק ושואל, קרינן ביה שפיר יודע, עד שיאמר על האסור מותר.

(ז)ומיהו לכתחילהא יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו, ולא חיישינן שמא יאכלו משחיטתו בלא שיבדקנו וישאלנו.

אבל מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה, אפילו שחט לפנינו ארבע או חמש פעמים שחיטה הגונה וראויה, ושחט אחר כך בינו לבין עצמו, שחיטתו(ח) פסולה, אפילו שאלו לו: "עשית כך וכך?" ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי, אין לסמוך עליו. בואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה. אבל כל מה ששחט לפנינו כשר, ואפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט, כיוון שאחר עומד על גביוג. ובלבד שיראה אותו מתחילת השחיטה עד סופה.

ובעל העיטור כתב: אי ידעינן ביה דגמר, אפילו לא איתחזק, מותר לשחוט לכתחילה. ואי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא, לכתחילה לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו כשרה ואין צריך לבודקו, ואפילו הוא לפנינו.

והרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו, שכתב: היודע הלכות שחיטה, הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות, עד שיהיה רגיל וזריז. ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה. ולא כתב שצריך לשואלו אם הוא מוחזק. ובמי שאין ידוע אם יודע הלכות שחיטה, כתב שאם שחט בינו לבין עצמו, שואלין אותוד אם יודע הלכות שחיטה, שחיטתו כשרה.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק, אלא אם הוא לפנינו, בודקין אותו(יא) ושואלים אותו אם נתעלף. ואם אינו לפנינו, סומכין על החזקה בשניהם. וכן היא סברת רב אלפס.

וכיוון שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצויין, כשרה. ואפילו אם נגנבה ממנו ומצאה שחוטה, אף על פי שהוא חשוד על הגנבה, אינו חשוד על השחיטה. וכתב הרמב"ם: דווקא שמצאה בבית, אבל מצאה בשוק, או באשפה שבבית, אסורה. ואדוני אבי ז"ל התיר אפילו באשפה שבבית, ולא אסר אלא באשפה שבשוק. וכן הרשב"א התיר אלא אם כן מצאה באשפה שבשוק.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר; (יז)ושוטה היוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנין לו, ואפילו באחת מאלו, אם עושה אותו דרך שטות, נקרא שוטה; וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט; אין שוחטז לכתחילה, אפילו אחרים רואין אותו. ובדיעבד כשרה אם אחרים עומדים על גביו. ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט בשאין אחרים עומדים על גביו, אפילו אם רוצה להשליכו לכלבים.

וחרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שמדבר, לכתחילה לא ישחוט, מפני שאינו שומע הברכה; ואם שחט, אפילו בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה. (יח)והשומע ואינו מדבר, אם הוא מומחהח, שוחט אפילו לכתחילה אם אחר מברך.

וקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לשחוט, לא ישחוט לכתחילה בינו לבין עצמו; ואם שחט, שחיטתו כשרה. ואם גדול עומד על גביו, שוחט אפילו לכתחילה.

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט, דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, שוחט אפילו לכתחילה.

וסומא לא ישחוט(כ) לכתחילה, אלא אם כן אחר עומד על גביו.

וערום לא ישחוט לכתחילה, מפני שאינו יכול לברך.

בית יוסףעריכה

  • תניא וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על פה — בהלכות שחיטה ריש פרק ב' דחולין.
  • ומה שכתב נשים — כן כתבו התוספות בריש חולין, ודלא כהלכות ארץ ישראל, שכתבו דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה, שמא יתעלפו. והפוסקים הסכימו לדעת התוספות.
והאגור כתב, שאף על פי שדעת הפוסקים כן, המנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו, ולעולם לא ראיתי נוהג לשחוט, ולכן אין להניחן לשחוט, כי המנהג מבטל הלכה, מנהג אבותינו תורה היא, עד כאן לשונו.
ואני אומר, שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוטולא הניחום, היה אפשר לומר שהיא ראייה; אך ראיית "לא ראינו" אינה ראייה.
וכתב הכל בו: הרב רבי יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן. ודבר תימה הוא, מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים? דכמו כן הכשר צריך לזה כמו לזה. ומה שכתב ר"י "לעצמן", היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואינן צריכות שיעמוד אחר על גבן.
  • ומה שכתב ועבדים משוחררים, פשוט הוא; דעבד משוחרר הרי הוא כישראל לכל דבריו.
אלא דקשיא לי, מאי איריא משוחרר? אפילו אינו משוחרר נמי, דהא כיוון שמל וטבל לשם עבדות, חייב בכל מצוות שהאשה חייבת, וכיוון דהאשה כשרה לשחוט, גם הוא כשר (ב).
  • ומה שכתב: אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין מכירין בו שהוא מומחה וכו' — בריש חולין (חולין ב א), אהא דתנן "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה", פריך בגמרא: "הכל (שוחטין)" כשרים לכתחילה, "ושחיטתן כשרה" בדיעבד?! ואיכא התם אוקימתי טובי.
ורבינא (חולין ג ב) אוקמא בתרי אוקימתי. באוקימתא קמייתא אוקי לכתחילה דמתניתין, לומר דכל שהם מומחין, כלומר שבקיאין אנו בהם שיודעין הלכות שחיטה, שוחטין אף על פי שאין מוחזקים לנו שלא יתעלפו בשעת שחיטה מתוך רכות ליבם. אבל כל שאין אנו בקיאים בו שיודע הלכות שחיטה, לא ישחוט, ואם שחט - בודקים אותו, ואם יודע הלכות שחיטה - שחיטתו כשרה; והיינו דיעבד דמתניתין.
ובאוקימתא בתרייתא אוקמא איפכא, דהכי קתני: הכל שהם מוחזקים לנו שאינם מתעלפים בשעת שחיטה, שוחטים אף על פי שאין אנו בקיאים בהם אם יודעים הלכות שחיטה. והיינו לכתחיל דמתניתין. אבל כל שאינו מוחזק לנו שאינו מתעלף, לא ישחוט, ואם שחט ואמר: ברי לי שלא נתעלפתי — שחיטתו כשרה; והיינו דיעבד דמתניתין.
ואמרינן בגמרא (שם), דהנהו אמוראי דמוקי למתניתין באוקימתי אחריני נאדו מהנהו תרי אוקימתא דרבינא. מאוקימתא קמייתא נאדו, משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם; ומאוקימתא בתרייתא נאדו, משום דלעלפויי לא חיישינן.
וכתב הרי"ף, דאיכא מאן דפסק כרבינא, דבתרא הוא. ודחה הוא ז"ל סברא זו, משום דמסקינו בגמרא מבתר רבינא, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. וכן הסכימו הפוסקים.
וכתבו התוספות * בשם ר"י: רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן, ושוחטין לכתחילה.
וכתב הרא"ש: והגאונים מפרשים, משום דאית להו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ומוסרים להם לכתחילה לשחוט אף על פי שאין יודע אם מומחה הוא אם לאו, על סמך שיסדקנו אחר שחיטה; משום דאי ליתיה קמן, סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושריא ליה. וכן אי אשתלי ואכליה בלא בדיקה, לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא, הילכך לא חיישינן דלמא אשתלי. ומיהו אי איתיה קמן, לא סמכינן ארובא, ואסור לאכול עד שיבדקנו. עד כאן לשונו.
ורש"י כתב: מומחין הם — הלכך לא בעיא למבדקיה. וכתב הר"ן שכן דעת הרב זרחיה הלוי, ושאין דבריו נכונים. ואפשר שזהו דעת בעל העיטור שכתב רבינו, דכי אמרי "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם", לאו למימרא דלכתחילה מוסרין לו לשחוט, אלא לומר שאם שחט — אין צריך לבודקו. וכן כתבו מרדכי ובהגהות אשר"י (ד).
ולפי זה, כי אמר דנאדו אמוראי מאוקימתא דרבינא משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם, לא נאדו מתחילת דבריו, אלא מסוף דבריו דאמר "ואם שחט בודקין אותו" הוא דנאדו. ולדברי הגאונים הוי איפכא; דעיקר פלוגתייהו הוי תחילת דבריו. ומיהו גם אסוף דבריו פליגי במקצת, לעניין אי ליתיה קמן דלשייליה, דלרבינא אסור, ולדידן מותר, משום דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם.
  • ונראה לי, שלא בא ר"י אלא לומר, שלא נפרש דהא דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם, דווקא בדיעבד. דליתא, אלא אף לכתחילה נמי מוסרים לו לשחוט. ואין הכי נמי דמודה לסברת הגאונים, דאי איתא קמן שיילינן ליה.
וכן נראה מדברי רבינו, שלא כתב סברא שלישית בזה. ודלא כרבינו ירוחם, שכתב דלדעת ר"י, אין צריך לבודקו כששחט.
וכתב הרשב"א, שסברתן של גאונים תורה היא ואין לזוז ממנה. וכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, וכן הלכה.
  • כתב באגור, דמשום דסבירא לן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא בדליתיה קמן, נהגו באשכנז שלא לסמוך על שחיטת אדם, אלא אם כן יש לו רשות לשחוט מחכם שבדקו וחקרו בדיני שחיטות ושחט בפניו שלושה עופות, עד כאן לשונו (ה).
ונראה לי ד"שחט לפניו שלושה עופות" הוא לחוש לשאין מוחזקין, וכדעת הרא"ש שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא. אי נמי כדי שיראה החכם אם יודע לכוין מקום השחיטה.
  • ולעניין שאינם מוחזקים שלא יתעלפו, כתב הרא"ש, שמתוך דברי הרי"ף משמע דדין אחד למומחה ולמוחזק, דהיכא דאיתיה קמן צריך לבודקו, וגם לשאול לו אם נתעלפה. והיכא דליתיה קמן, שחיטתו כשרה, עד כאן לשונו.
וכתב הרמב"ם בפרק ד', דלכתחילה חיישינן לעלפויי, אלא שאם שחט בינו לבין עצמו, לא כתב שצריך לשואלו. וטעמו, משום דטעמא דעלפויי משום שהייה הוא, וכיוון שזה יודע הלכות שחיטה, ודאי אילו שהה לא היה מאכילה לנו, וזהו פירוש "לעלפויי לא חיישינן". ורבינא הוה סבירא ליה, דחיישינן שמא יתעלף וישהה כשיעור, והוא סבור שלא שהה כשיעור; ונדחו דבריו דכיוון דנתעלף, אינו יודע כמה שהה, ואם היה מתעלף, היה אוסרה מספק. ולפי זה, אפילו ידעינן ביה שהוא רגיל להתעלף, אפשר שמותר לאכול משחיטתו. ומטעם זה לא כתבו הפוסקים דין מי שרגיל להתעלף, כמו שכתבו דין מי שאינו יודע לכות שחיטה.
והר"ן כתב, שדעת הרי"ף דלעלפויי לא חיישינן כלל, לא לכתחילה ולא בדיעבד. וכן דעת הרשב"א בתורת הבית, דלכתחילה מוסרין לו לשחוט, ואין צריך אחר כך לשואלו אם נתעלף, ואפילו איתיה קמן.
  • ומה שכתב רבינו בשם סמ"ג, גם המרדכי כתב כן בריש חולין, שאם יודע פשוטן של הלכות שחיטה, אף על פי שאינו יודע דקדוקם, שחיטתו כשרה; דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בהלכות שחיטה. הילכך אינו צריך לידע כל הדקדוקים, אך שידע לתת לב.
וזה לשון הגהות מיימון פרק ד' מהלכות שחיטה בשם סמ"ג: אין צריך השוחט לידע כל חלוקי שהייה חלדה במיעוט הסימנים וכיוצא בהם, וכשיסתפק בהם - יחמיר. אבל צריך לידע דשהיות מצטרפות, שזהו דבר הווה ורגיל הרבה, לכן צריך שידע אותו, עד כאן. וכן כתבו בהגהות אשר"י פרק קמא דחולין. וכתבו עוד: וצריך שידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא (ואתלת רוחתא), שלא ישחוט בסכין פגומה. ופשוט הוא, וכן נראה מבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר (ו).
  • ומה שכתב: ומיהו לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט וכו' — כבר נתבאר בסמוך.
  • כתוב בספר מחזיק הבדק בשם רב עמרם גאון, שכל טבח שאינו יודע הלכות בדיקה, אסור לאכול מבדיקתו. וכל שאינו מאכיל לאחרים, אינו מותר להאכיל את עצמו. ויש לנו להכותם ולהלקותם ולנדותם, כל אותם השוחטים או הבודקים לעצמם, עד שיקבלו עליהם שלא לעשות עוד עד שיהיו בקיאים בעשרים וארבעה (ט) ספרי הקודש, ובתלמוד בכמה פרקים, ויודעין הלכות שחיטה. וגם אם בקיאים בסירכות התלויות בריאה בלבד, אסור לאכול משחיטתן ובדיקתן עד שיהיו בקיאים בכל הטריפות שמנו חז"ל. וכתוב עוד שם, שהבא לבדוק צריך להיות בקי בשבעים טרפויות, שאם לא כן, שמא יבואו לידו והוא לא ידע ואשם ונשא עוונו, מפני שהוא מאכיל טריפות לישראל, עד כאן לשונו.
  • כתב הרשב"א בתשובה סימן רי"ח, שנשאל על ראובן שהיה ממונה על השחיטה והבדיקה, ולאחר זמן בדקוהו ונמצא שאינו יודע, ויש ביד הקהל בשר מליח משחיטתו. והשיב: דבר ברור הוא שאין אומרים "העמד דבר על חזקתו", אלא במי שהוחזק מתחילתו. אבל זה — איזו חזקה יש לו, כדי שנאמר "העמידנו על חזקתו"? שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק. ולפיכך אינו רואה שום הכשר למה ששחט, ולא לכלים שנתבשל בהם, שאין כאן אלא חדא ספיקא, ספק אירע לו אחד מאלו או לא, עד כאן לשונו.
  • ומה שכתב עוד רבינו: אבל מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה וכו' — מימרא דרב יהודה אמר שמואל בריש חולין.
  • ומה שכתב: אפילו שאלו לו עשית כך וכך וכו' — כן כתב הרא"ש והמרדכי על חומרא דרב יהודה שהזכרתי בסמוך, וכן כתב הר"ן בשם התוספות, וכן כתב בספר התרומה. וכן הסכים הרשב"א, ודחה דברי החולקים על זה. וטעמא דמילתא, דכיוון שלא היה בקי בהלכות שחיטה, אפילו היה אומר: ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי, אין לסמוך עליו, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש — לאו אדעתיה (י).
  • ומה שכתב: אבל כל מה ששחט בפנינו כשר — פשוט במתניתין ריש חולין, דאפילו חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים עומדים על גביהם וראו ששחטו כהוגן — שחיטתן כשרה בדיעבד, אבל לכתחילה לא ישחטו. וסובר רבינו, דהיינו דווקא בחרש שוטה וקטן; אבל פיקח — אפילו לכתחילה שוחט באחרים עומדים על גביו.
(הגה"ה בדק הבית): וכן דעת הרשב"א בתורת הבית והר"ן דסוף פרק לולב הגזול, וכן נראה גם מדקדוק לשון רש"י.
אבל בהגהות אשר"י פרק קמא דחולין כתב בשם אור זרוע, שמי שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לכתחילה לשחוט באחרים עומדים על גביו. וכן כתב המרדכי, וכתב שיש רוצים לומר שאפילו חרש שוטה וקטן שוחטין לכתחילה באחרים עומדים על גביהם, ודחה דבריהם.
  • ומה שכתב עוד רבינו: ובלבד שיראה אותה מתחילת השחיטה ועד סופהבפרק קמא דחולין, אמר רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט, אם ראהו מתחילה ועד סוף, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור. ואוקימנא לה בדידע דלא גמיר, וכגון ששחט קמן חד סימן שפיר; מהו דתימא, מדהאי שחט שפיר, האי נמי שחט שפיר, קא משמע לן, האי אתרמויי אתרמי ליה, אידך — שמא שהה, שמא דרס.
ואמרינן נמי בהאי פירקא משמיה דרב יהודה, דאפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים ושחט שפיר, ואחר כך שחט בינו לבין עצמו, מהו דתימא מדאידך שחט שפיר — האי נמי שחט שפיר, קא משמע לן.
  • ומה שכתב רבינו בשם בעל העיטור, כבר נתבאר.
  • ומה שכתב שהרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לעניין לשואלו וכו' — אף על פי שהרמב"ם כתב שלא ישחוט לכתחילה אלא המוחזק, זהו ציווי לשוחט עצמו. ולא הוצרך להזהיר לשוחט שלא ישחוט אלא אם כן הוא מומחה, דהא פשיטא. אבל אחרים נותנים לו לשחוט אף על פי שאין יודעים אם הוא מומחה או מוחזקה, ואין חילוק אלא לענין לשואלו לאחר ששחט.
  • ומה שכתב: ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק... וכן היא סברת רב אלפס – כבר נתבאר בסמוך.
  • כתב המרדכי בפרק אלו טריפות בשם רבינו חננאל, שצריך שיהא השוחט נאמן, דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטרפות לישראל. וכתב שלא ידע מניין לו(יב), כלומר, דקיימא לן דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. ומדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות נראה שסובר כדברי רבינו חננאל, וכבר הביא המגיד סמך לדבריו.
  • וכיוון שרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם, המוצא בהמה שחוטה וכו' – ברייתא פרק קמא דחולין (יב.): הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטים, רבי יהודה אוסר. רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראין דבריו של רבי יהודה, שמצאן באשפה; ודברי רבי חנינא, שמצאן בבית. ואסיקנא בגמרא: נראין דברי רבי יהודה לרבי חנינא באשפה שבשוק, שאף רבי חנינא לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית.
וכתבו התוספות והרשב"א: הרי שאבדו לו גדייו – הוא הדין נגנבו, דמשום דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלה. וכן נמי לא חשדינן ליה באינו מומחה. ובתוספתא קתני בהדיא: "נגנבה לו תרנגולת ומצאה" וכו'. וכן כתב הרא"ש ז"ל.
וכתב בעל העיטור: איכא מאן דאמר, דווקא אבדו, אבל לא אבדו – לא; בעל דבבא הוא דאזקיה. ולא דייק לן, מדקתני: "הרי שמצא תרנגולת שחוטה"; והא דקתני "אבדו", אורחא דמילתא נקט, עד כאן.
ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא כד ב) מוקי לה ברוב ישראל, או ברוב נוכרים וטבחי ישראל. ומשמע מדברי הרשב"א והר"ן, דאפילו רוב העיר נוכרים, כיון דרוב בני אותו שוק ישראל שרי, שכך כתבו: ודווקא בשווקי ישראל, אבל בשווקי נוכרים, או שרובן נוכרים, אסור. ואפשר לפרש דבריהם איפכא, דאפילו בעיר שרובה ישראל, אם רוב בני אותו השוק היו נוכרים – אסור, דתרתי בעינן: רוב העיר ורוב השוק. ומכל מקום פירוש ראשון נראה יותר(יג), מדלא הזכירו רוב העיר.
וכתב הרא"ש בפרק אלו מציאות בשם הראב"ד, דלגבי פרגיות וכיוצא בהן הנשחטים בבית, לא מהני רוב טבחי ישראל, כי אינם שוחטים אלא בשר הנמכר במקולין, ולא שרי אלא ברוב ישראל. וכתב רבינו ירוחם, שאם היו רוב ציידים ישראל ששוחטין מיד כשצדין, מהני לגבי פרגיות.(יד) ונראה מדבריו שהראב"ד חולק על זה. ואינו נראה לי, אלא הראב"ד יודה בזה.
  • וכתב הרא"ש, דהא דאבדו לו גדייו וכו' מיירי דרוב גנבי העיר ישראל(טו). ואזדא לטעמיה, דאהא דגרסינן בפרק בתרא דעבודה זרה (ע.): "הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא, אמר רבא: חמרא שרי, מאי טעמא? רוב גנבי ישראל נינהו", כתב דברוב גנבי העיר ישראל דווקא הוא דקאמר דשרי.
  • וכתבו התוספות: כי פליגי באשפה שבבית – הוא הדין דפליגי בשוק בלא אשפה, כדמוכח בפרק אלו מציאות. וכן כתב הר"ן, וכתב דבתוספתא נמי מוכח הכי, וכן כתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל.
ופסק הרא"ש כרבי חנינא, מדאמרינן בפרק אלו מציאות: רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי, והתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי. וכן פסקו הרשב"א והר"ן ז"ל, ותמהו על הרמב"ם, שבפרק ד' פסק כרבי יהודה. ובביאורי להרמב"ם כתבתי טעם לדבריו. ובעל העיטור פסק כרבי יהודה.
  • ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר, וכך צריך להיות אחר דברי הרא"ש: וכן הרשב"א התיר, אלא אם כן מצא באשפה שבשוק.
  • ולענין הלכה, כיוון שהרשב"א והרא"ש והר"ן, דבתראי נינהו, מסכימין לדעת אחת, הכי נקטינן(טז).
  • וכתב הרשב"א בתורת הבית: ומכל מקום, בנמצא בשווקי נוכרים, או שרוב נוכרים מצויים שם, אסור; אף על פי שמצאן שחוטי הסימנים, אין אומרים בכיוצא בזה "חיתוכא דישראל מידע ידיע", אף על פי שהרב בעל העיטור מתיר מן הטעם הזה, אינו מחוור בעיני, עד כאן לשונו, והביא ראיה לדבריו. ורבינו כתב דברי הרשב"א בסימן קי"ח.
  • חרש שאינו שומע וכו' – משנה בריש חולין: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו שחיטתן; וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם, שחיטתן כשרה. ותנן בפרק קמא דתרומות (תרומות פרק א משנה ב): חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום, שאינו לא שומע ולא מדבר.
וגבי שוטה תניא בפרק קמא דחגיגה (חגיגה ג ב): איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן. ואוקימנא פלוגתייהו בדעביד דרך שטות, אבל אי לא עביד דרך שטות, אפילו עביד כולהו, לא מחזקינן ליה כשוטה. ומשמע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב הונא, וכן פסק הרא"ש בריש חולין, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ט מהלכות עדות. ונראה מדבריו שם, דהני ארבעה דברים לאו דווקא, אלא הוא הדין לעושה דבר מן הדברים בדרך טירוף ושיבוש דעת, בכלל שוטים ייחשב. וטעמו אכתוב בטור אבן העזר קכא בסייעתא דשמיא.
ותניא תו בפרק קמא דחגיגה (חגיגה ד א): איזהו שוטה? זה המאבד מה שנותנים לו.
  • וקטן דהכא, דאין מוסרין לו לשחוט אפילו אחרים עומדים על גביו, היינו כשאינו יודע לאמן ידיו לשחוט; אבל אם יודע לאמן ידיו, מוסרים לו לכתחילה לשחוט, כמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא.
  • וכתוב באגור: וכן נוהגים באשכנז שלא להניח קטן לשחוט, אפילו אחרים עומדים על גביו. אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילים בזה ותמהתי, עד כאן לשונו. ואני אומר שאין מקום לתמיהתו, שמה שנוהגים למסור לקטן לשחוט ואחד עומד על גביו, היינו כשיודע לאמן את ידיו, דאז ודאי שרי לדברי הכל.
  • ומה שכתב רבינו: ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט וכו' אפילו אם רוצה להשליכו לכלבים – בריש חולין, אמתניתין דקתני "חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן", דייק בגמרא (חולין יב ב): "שמא קלקלו" לא קתני, אלא "שמא יקלקלו". זאת אומרת, אין מוסרין להם חולין לכתחילה. ופירש רש"י: ואפילו רואים אותם אחרים.
והקשו התוספות: דהא מ"וכולן ששחטו" שמעינן דווקא בדיעבד! ופירש רבינו תם, דאין מוסרין להם חולין אפילו להשליכן לכלבים, דילמא אתי למיכל משחיטתן, שיטעו לומר כשרה היא, מתוך שמוסרים להם לשחוט; וכן כתב הרא"ש ז"ל.
  • וחרש המדבר ואינו שומע וכו' לכתחילה לא ישחוט וכו' – זה לשון הרא"ש בריש חולין: כתב הרמב"ם: מומחה שנשתתק, והוא מבין ושומע, שוחט לכתחילה. וכן מי שאינו שומע, הרי זה שוחט. בנשתתק כתב "שוחט לכתחילה", אבל באינו שומע כתב "הרי זה שוחט" ולא כתב "לכתחילה", לפי שאינו שומע הברכה, אין לו לשחוט לכתחילה, כדתנן בריש תרומות (תרומות פרק א משנה ב): חרש המדבר ואינו שומע, לא יתרום, ואם תרם – תרומתו תרומה. והכי אמרינן בפרק ב' דברכות, דבכל המצוות חוץ מקריאת שמע, אף על פי שלא השמיע לאוזנו יצא, ודווקא בדיעבד, עד כאן לשונו.
ואף על פי שהרמב"ם השווה נשתתק לאינו שומע, שכך כתב: "וכן מי שאינו שומע", וכי היכי דנשתתק שוחט לכתחילה – הוא הדין לאינו שומע. ועוד, ד"הרי זה שוחט" שכתב באינו שומע, לכתחילה משמע? יש לומר, דהיינו מדין תורת שחיטה; אבל מטעם הברכה יש חילוק ביניהם. ובעל העיטור כך כתב, ודחה דברי האומר דמדבר ואינו שומע שוחט לכתחילה.
ודע, שכתוב בהגהות אשר"י בשם אור זרוע דאילם לא ישחוט לכתחילה מפני שאינו יכול לברך, כדתנן בפרק קמא דתרומות): "האילם והערום לא יתרומו, ואם תרמו – תרומתן תרומה"; ומפרש בירושלמי, משום ברכה, ואין אחר העומד על גביו יכול לברך על שחיטה. אבל שניים ששוחטין, אחד מברך על שניהם. מיהו איני יודע אם הוא הדין אילם יוצא בברכת אחר כששניים שוחטים, הואיל ואין אילם עצמו יכול לברך, עד כאן לשונו.
וקשה לי על הרא"ש, כיוון דגמר מתרומה לאינו שומע דלא ישחוט לכתחילה, אמאי לא גמר מינה לנשתתק נמי דלא ישחוט לכתחילה, וכדמפרש בירושלמי טעמא דאילם לא יתרום? ויש לומר דטעמא דהרא"ש, דמתניתין דתרומות לא תני תקנתא; אבל אין הכי נמי שאם בירך לו אחר, כיוון שהוא שומע, לכתחילה נמי תורם.
וכתב עוד בהגהות אשר"י בשם אור זרוע, דחרש המדבר ואינו שומע, אף על גב דגמיר הלכות שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר, לא אכלינן משחיטתיה, עד כאן לשונו. ותמיהני, דהא תניא בפרק קמא דחגיגה, דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר, הרי הן כפקחין לכל דבריהם.
  • וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו וכו' – בסוף פרק לולב הגזול (סוכה מב ב) תניא: קטן היודע לשחוט, מותר לאכול משחיטתו. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו. ופירש רש"י: היודע לשחוט – לאמן ידיו לשחיטה, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה, מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא: "והוא שגדול עומד על גביו", וראה שלא שהה ושלא דרס. וכתבו התוספות: משמע מפירוש רש"י, דאם אינו יודע לאמן ידיו לשחיטה, אף על פי שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ושלא דרס, אסור לאכול משחיטתו. וכן נראה מדברי סמ"ג וספר התרומה.
והר"ן הקשה: למה לי יודע לשחוט? הא תנן: "וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם, שחיטתן כשרה"! ויש לומר, דהתם דיעבד ולא לכתחילה; והכא, כיוון שיודע לאמן ידיו לשחוט, אפילו לכתחילה.
ומשמע דבין מומחה ויודע הלכות שחיטה, בין אינו יודע, לעולם אינו נאמן, אלא אם כן גדול עומד על גביו; דאם לא כן, למה ליה לרב הונא לאוקמה בשגדול עומד על גביו? וכן כתוב בהגהת אשירי בפירוש בריש חולין, דאם אין גדול עומד על גביו – שחיטתו פסולה, אף על גב דמומחה ויודע לאמן ידיו. וכן נראה מדברי הרשב"א בספר תורת הבית(יט). (הגה"ה בדק הבית:) וכן דעת השאילתות פרשת בהעלותך סימן קכ"ו. והביא אור זרוע ראיה מפרק קמא דפסחים ומפרק ב' דכתובות, דלא מהימנינן לקטנים אלא בדרבנן.
והרא"ש כתב בריש חולין: וקטן דמתניתין, שאינו שוחט לכתחילה אפילו בשגדול עומד על גביו, היינו בקטן שלא הגיע לחינוך; וחינוך דשחיטה, היינו שיודע לאמן את ידיו. אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו, שוחט לכתחילה כשגדול עומד על גביו, כדאיתא בסוכה: "קטן היודע לשחוט, מותר לאכול משחיטתו", ולשון "מותר" משמע אף לכתחילה, עד כאן לשונו.
ומדברי רבינו נראה שדקדק דברי הרא"ש, שכתב דחינוך דשחיטה היינו אימון ידים, ומשמע דבהכי סגי לשחוט לכתחילה בגדול עומד על גביו, ואחר כך כתב: "אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו" וכו', משמע דתרתי בעינן? ומיישבו, דהא ודאי באימון ידים סגי לשחוט לכתחילה באחד עומד על גביו; והא דנקט בסוף דבריו "מומחה", לדיוקא נקטיה, דכשהוא מומחה, בעינן לכתחילה עומד על גביו, אבל בדיעבד – אפילו אין אחר עומד על גביו שחיטתו כשרה.
ועל פי דרך זו יש לפרש ההיא דלולב הגזול, "היודע לשחוט" – אפילו אינו יודע הלכות שחיטה, כפירוש רש"י. ומיהו בכלל זה בקי בהלכות שחיטה, וכל שכן הוא. וכי אמר רב הונא בשגדול עומד על גביו, בין לבקי בין לשאינו בקי קאי, ולא בחד גוונא קאי לתרווייהו: דלשאינו בקי, ודאי אם אינו עומד על גביו – שחיטתו פסולה, דלא עדיף מגדול; ולבקי, דווקא לכתחילה הוא דבעינן גדול עומד על גביו, אבל בדיעבד שחיטתו כשרה. כן נראה לי לדעת רבינו.
  • כתב בעל העיטור, דקטן הוי עד שלוש עשרה ויום אחד לזכר, ושתים עשרה ויום אחד לנקבה. ופשוט הוא.
  • ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה – הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה כתב: שיכור שנתבלבלה דעתו, שחיטתו פסולה. וכתב הרא"ש בריש חולין: ומסתבר דמיירי בשהגיע לשכרותו של לוט. וכן כתב בעל העיטור. וטעמם, מדאמר בריש פרק הדר (עירובין סה א): "שיכור מקחו מקח" וכו', "כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו", ומסיק התם, דהיינו דווקא בשלא הגיע לשכרותו של לוט.
וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר, דשיכור שהגיע לשכרותו של לוט ששחט בפני יודע, וראה ששחט כהוגן, שחיטתו כשרה. ופשוט הוא, דלא גרע משוטה.
  • ומה שכתב רבינו שאם לא הגיע לשכרותו של לוט, שוחט אפילו לכתחחלה – כן כתב בעל העיטור, ויליף לה מהא דתניא: "הרי הוא כפיקח לכל דבריו", וכן כתב הרשב"א בספר תורת הבית.
והכל בו כתב בשם בעל התרומה, דשיכור לא ישחוט, מפני ששחיטתו דְרָסָה. והגהות מיימון כתב בפרק ג' בשם סמ"ג, שכתב בשם רבי יהודאי גאון, שאדם המשתכר אסור לשחוט, כי רוב דְרָסוֹת הן מחמת שכרות.
  • וסומא לא ישחוט לכתחילה וכו' – משנה בריש חולין (חולין פרק א משנה א): הסומא ששחט, שחיטתו כשרה.
  • 'וערום לא ישחוט לכתחילה וכו' – נלמד מדין תרומות שנתבאר לעיל.
  • כתב רבינו ירוחם: הטילו הקהל חרם, שלא ישחוט אלא טבח ידוע. ושחט אחר, יש אומרים ששחיטתו אסורה, דדמי לחשוד לאותו דבר. כך כתב רבי דוד הכהן בתשובה, וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל שביעי.
  • כתב הרשב"א, שנשאל בטבח ישראל ששחט עשרה בהמות לקצב עכו"ם, ובא ישראל לקנות מאחת מהן, ואמר לו הטבח: לא תקנה ממנו, כי לא שחטתיה אני; והיו שם עדים ואמרו: בפנינו שחטת אותה. והשיב: אמרינן שהוא נאמן, במיגו דאי בעי אמר "טרפה מצאתיה ונחתכה הסירכה", או "בסכין פגומה שחטתי". ומה שאמר "לא שחטתי", עילה מצא, כדי שלא יקניטו העכו"ם. ושמקצת חכמי ההר אמרו שאינו נאמן במיגו, דמיגו במקום עדים לא אמרינן (בבא מציעא פא ב). גם אני דעתי כחכמי ההר. ויותר היה ראוי לכם לומר שיהיה נאמן, לפי שלא שחטה, אלא החליד או דרס או שהה, שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה. ומכל מקום, כיוון שטוען "לא שחטתיה", ועומד בדיבורו שלא שחטה כלל, משום מיגו אינו נאמן, דמיגו במקום עדים הוא. ומיהו לדידיה אסירא, דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. עד כאן לשונו.
  • כתב הר"ש בר צמח: טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהיה נראה שהוא טריפה, והיה אומר שהוא טריפה, ואחר כך אמר שכשר היה, ולא עשה כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו, כשר, כיוון שנתן אמתלא לדבריו – נאמן, כההיא (דכתובות כב א) דאשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים.
  • כתב מהרי"ק בשרש קל"ג סימן ל"ג על שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן, והוא מכחישו, דבר פשוט הוא שאין עד אחד נאמן היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו. והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא, שאפילו יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה, כדברי העד, מכל מקום אין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך. ומכל מקום, הכל לפי מה שהוא אדם, שאם אותו שוחט כבר נכשל בדבר הבדיקה, אי לדידי הוו צייתי – היו מעבירים אותו לגמרי, כיוון שיש רגלים לדבר. עד כאן לשונו.

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תניא (רבי אומר) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה ע"פ בה"ש ר"פ שני דחולין (דף כח) ופ' כסוי הדם סוף (דף פ"ה) ופרש"י שנצטוה ע"פ שהרי בתורה לא מצינו שצוהו ורוב אחד בעוף וכו' לאו מקרא יליף אלא כלומר על ה"ש נצטוה. אבל התוס' והר"ן כתבו י"מ דכאשר דריש א' אחד ש' שנים ב' בהמה ר' רובו של אחד כמוהו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וכאש"ר למפרע הוי רובו של אחד כמוהו והביא רבינו ברייתא זו ללמד דאף עוף יש לו שחיטה מן התורה וכל ספק בשחיטה פסול אף בעוף דלא כר"א הקפר דאמר אין לעוף שחיט' מד"ת אלא מד"ס ולדידיה יש להקל בדאיכא ספק בשחיטה בעוף דלית הלכת' הכי אלא כהך ברייתא דתני רבי. ואיכא להקשות אמאי לא נפרש האי כאשר צויתיך דגבי זביחה דבמשנה תורה כדמפרשינן כאשר צוך ה' אלהיך דגבי שבת וכבוד אב ואם דבמשנה תורה דפירושו כאשר צוך במרה ה"נ נפרש כאשר צויתיך באהל מועד דכתיב ושחט את בן הבקר וי"ל דאם כן צ"ל דבעינן כונה לשחיטת חולין כמו בשחיטת קדשים כדילפינן בפ"ק דחולין (דף יג) מושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן הבקר והא ליתא דסבירא לן לדברי הכל בפרק השוחט (סוף דף לא) דמדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול מכלל דבחולין שרי ולא בעי כונה לזביחה ולא פליגי רבי נתן ורבנן אלא דלרבנן בעינן כונה לחתיכה ולר"נ דהילכתא כותיה לא בעינן כונה כלל אף לחתיכה וא"כ בע"כ דהאי כאשר צויתיך ללמד שנצטוה משה ע"פ בהלכות שחיטה וע"ל בסימן ג' ובמ"ש לשם בס"ד:

הכל שוחטין לכתחלה וכו' משנה רפ"ק דחולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה:

ומ"ש ואפי' נשים ועבדים משוחררים וכו' הוא מדברי התוספות לשם וז"ל כתב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשים שוחטות לכתחלה כדאמר בפרק כל הפסולים (דף לב) כל הפסולים ששחטו ששחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ופריך בגמרא ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה בזרים וכו' ומשני הוא הדין דאפי' לכתחלה אלא משום דבעי למתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתנא נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפי' במוקדשים וכו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש ושאר פוסקים. וקשה אמ"ש רבינו ועבדים משוחררים דמשמע דבאינו משוחרר לא ישחוט דהא מהך דיוקא דתוספות לגבי נשים איכא לאוכוחי נמי גבי עבדים דמדלא קאמר משום דבעי למיתנא עבדים דתני להו ברישא אלמא דעבדים שוחטין לכתחלה אפי' במוקדשין וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש דנשים ועבדים אם היו מומחים שוחטים וראיתי בספרים הרבה שהעבירו קולמוס על משוחררים וכן בספר הטורים דמהר"ש לוריא ז"ל נמחק. אכן ליישב הספרים חדשים גם ישנים נראה דאין כאן טעות אלא דס"ל לרבינו דאם היה ידוע לנו שהעבדים מומחים פשיטא דכשרים כדפי' אלא כיון דרבינו כותב המסקנא דהכל כשרים לשחוט לכתחלה אפילו אין מכירין אותו שהוא מוחזק וכו' דסומכין על הרוב שמצויין אצל שחיטה מומחין הן לכך כתב ועבדים משוחררים דס"ל דלא ארז"ל רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא בישראל ובכלל ישראל הוי נמי נשים ומשוחררים אבל באינן משוחררין מן הסתם הן בחזקה שיש בהן כל הדיעות הרעות יותר מריקים ופוחזים שבישראל וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה' מכירה ומפורש כך בפרק אע"פ (סוף דף נז) דקאמר סמפון בעבדים ליכא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכו' ומשום הכי אין ליתן להם לשחוט אם אין מכירין וכו' כ"כ המרדכי פ"ק דחולין ע"ש הר"א ממי"ץ ומביאו בהגהת אשיר"י לשם דהא דעד אחד מהימן על השחיטה היינו דוקא בעד מהימן וכשר שאינו מן הריקים ופוחזים דההוא ודאי נאמן כבי תרי לענין איסורא אפילו לאו בידו כי הא שכבר נשחט והיינו סתם בר ישראל דמהימן וכשר הוא וכן הנשים שהם מן הרוב מדינא סמכינן עלייהו בשחיטה כמו בטבילת הנדה דרובן כשרים אבל עבדים אין לסמוך עליהם מן הסתם אם אין מכירין וכו' וגריעי מישראל אוכל נבלות לתיאבון שהוא בחזקה שיודע הלכות שחיטה לדעת הרשב"א כמו שיתבאר בס"ד בסימן ב' אבל הני עבדים אין לסמוך עליהם אא"כ בידוע שהן מומחין ולכן כתב רבינו ועבדים משוחררים לומר דמשוחררים שוין לכל אדם מישראל שנותנים להם לשחוט מן הסתם אפי' אין מכירין שהוא מוחזק ומומחה אבל באינן משוחררים אין נותנין אא"כ מכירין והכי נקטינן דלא כמשמעות הש"ע דלעבדים שאינן משוחררין נמי נותנין מן הסתם אפי' אין מכירין דלית': כתב בסמ"ק ריש סימן קצ"ז וכן חש"ו אין אוכלין משחיטתן אם אין אחרים רואין אותם אך נשים שוחטות (לעצמן) אם יודעין ה' שחיטה עכ"ל כך היא הנוסחא בספרי סמ"ק הישנים המובהקים שוחטות לעצמן וכמ"ש בס' האגוד' משמו ריש חולין וכך פירושו דלעצמן יכולות לשחוט אם יודעין הלכות שחיטה אבל אחרים אין נותנין להם לשתוט אם אין מכירין וכו' ונ"ל דבסתם נשים לא אמרו חכמים רוב המצויין א"ש מומחין הם ומתני' דפכ"ה דמינה מוכח דנשים שוחטות לכתחלה אינו אלא במכירן שהן מוחזקין ומומחין וכמו שמפרש רבינו לגבי עבדים כך מפרש הסמ"ק גם לגבי נשים ואפשר דמ"ש האגור ומביאו ב"י דמעולם לא ראה נשים שוחטות ולכן אין להניחן לשחוט וכו' אינו אלא באין מכירין אותן שהן מוחזקין ומומחין דאינם מן הרוב וזו היא דעת הכל בו שפי' דברי הסמ"ק דלעצמן שוחטות אבל אין שוחטות לאחרים כלו' דבאין מכירין אין ליתן להם לשחוט כדפי' ודלא כמ"ש ב"י דלעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן וקשה דא"כ היה לו לומר שוחטות בינן לבין עצמן אבל שוחטות לעצמן משמע איפכא אבל לא לאחרים אלא שהב"י נדחק לפרש כך מפני שהיה קשה לו דמאי חלוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה ולאו קושיא היא וכדפי': ולעניין הלכה יראה דאפילו מכירין שמוחזקין ומומחין אין ליתן להם לשחוט ואף לעצמן לא יניחום לשחוט ולאו מדינא אלא לפי שכבר נהגו ע"פ הלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ועוד שמא יתעלפו דרובן מתעלפות מיהו בדיעבד שחיטתן כשרה בנדבקת והיא מומחה ושואלה אם נתעלפה:

ומ"ש וכל אדם אפי' אין מכירין וכו' פ"ק דחולין (דף יב) אסיקנא מבתר אוקמתא דרבינא בהך בריית' דמצא תרנגולת שחוטה בשוק מדמכשרינן לה אלמא דס"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומינה נמי ודאי שמעינן דלעלפויי לא חיישינן היכא דליתא קמן דאי חיישינן לא היינו מכשרינן להך תרנגולת והשתא לפי זה הילכתא הכי היא הכל שוחטין לכתחלה אפי' אין יודעין שהן מומחין דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו שאין יודעין שהן מוחזקין נמי שוחטים דלעלפויי לא חיישינן. ופרש"י (סוף דף ג) מומחין הן הלכך לא בעינן למיבדקיה עכ"ל וקרוב לומר שכך דעתו דלא אמרינן דבעינן למבדקיה לאחר שחיטה ואם אינו לפנינו לבדקו אסור לאכול משחיטתו וכן אי אשתלי ואכלוהו איסורא קא עביד כדאמר רבינא דליתא אלא סומכין על הרוב דמומחין הן אבל מודה רש"י דכשהוא לפנינו צריך לבדקו לכתחלה מקמי שיאכלנו דהך רובא אינו בודאי כיון דאיכא חזקה כנגדו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך אין סומכין אהך רובא היכא דאפשר לעמוד עליו ועוד דמיעוט המצוי הוא ששוחטין ואינן יודעין הלכות שחיטה לפי ששכחום דאפילו לא היתה חזקה כנגדו אין סומכין על הרוב כמו בטרפות דסירכא וכדאמר בפ"ק דפסחים (דף ד) גבי משכיר בית לחברו בי"ד דלא אזלינן בתר חזקה אי איתיה קמן ואפשר למישייליה הלכך נראה דאף רש"י מודה דאם הוא לפנינו אין לאכול משחיטתו עד שיבדקוהו אבל הב"י כתב דלרש"י אפילו הוא לפנינו לא צריך למיבדקיה וכדעת הרז"ה. וכך היא דעת הרא"ה בספר ב"ה דאפי' איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל אלא ממדת חסידות ודעת הפוסקים אינו כן אלא אסור לאכול משחיטתו כיון שהוא לפנינו עד שיבדקוהו: כתב הראב"ן סי' ר"ה (דף מ"ו ע"ד) דנ"ל דאף רבינ' לא אמר דאם שחט בודקין אותו אלא כשהוא לפנינו אבל אם אינו לפנינו ולא מצינן למירדף בתריה ולמבדקיה אף רבינא מודה דסמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין וע"ש ולפ"ז לדידן כשאינו לפנינו אוכלין משחיטתו אפי' מצינן למירדף אבתריה דסמכינן על הרוב ולא מטרחינן למרדף אבתריה והכי נקטינן:

כתב הרא"ש וז"ל רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן פי' ר"י ושוחט אף לכתחלה וכו' והגאונים מפרשים רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן ומוסרין להם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר השחיטה משום דאי ליתיה קמן סמכינן על הרוב וכו' וק"ל להאי פירושא אמאי לא מוקי מתני' כרבינא וכו' עכ"ל משמע דלהאי פירושא דגאונים קשיא ליה הא אבל לפר"י לא קשה א"כ בע"כ דלר"י א"צ לבדקו אפי' הוא לפנינו דאם היה צריך לבדקו אף לפר"י הוה קשיא הך קושיא ועוד דאם היה צריך לבדקו לפר"י למה לו להרא"ש להביא פר"י ופי' הגאונים כיון דליכא נפקות' בינייהו לענין דינא דלתרתי פירושי' שוחטים לכתחלה ואי איתיה קמן צריך למבדקיה ואי ליתיה קמן סומכין על החזקה אלא ודאי דלפר"י אפילו איתיה קמן א"צ למבדקיה וכדעת הרז"ה וכך הבין הר' ירוחם עיין עליו אכן דברי ב"י נכונים בעיני דלא בא ר"י אלא לומר שלא נפרש הא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דיעבד דוקא הוא דליתא אלא אף לכתחלה נמי מוסרין לו לשחוט ואה"נ דמודה למ"ש הגאונים דבאיתיה קמן שיילינן ליה: ומ"ש הרא"ש וק"ל להאי פירושא אפר"י נמי קאי ולא קאמר להאי פירושא אלא לאפוקי מפרש"י ובעל העיטור דלדידהו דלכתחילה אין מוסרין להם לשחוט לא קשיא כלל ומה שהביא פר"י ופירוש הגאונים אף על גב דל"נ לענין דינא ה"ט דבפר"י הוכיח בראיה דאין לפרש דבדיעבד דוקא הוא דכשרה השחיטה וכו' דזה אינו מפורש בפי' הגאונים והביא ג"כ פי' הגאונים לפי דבדבריהם מפורש דאי איתיה קמן צריך למיבדקיה שזה אינו מפורש בפי' ר"י ובזה מתיישב מה שקשה לכאורה למה לא הזכיר רבינו סברת ר"י שהלא לפ"ז סברת ר"י היא עצמה סברת הגאונים ורב אלפס שהסכים עמהם הרא"ש ז"ל:

וכתב בספר המצות וכו' זהו לשון הסמ"ק אלא דלא כתבו על שם ר"ת אבל בסמ"ג כתוב כך ע"ש ר"ת בלשון אחר ושאר פוסקים כתבו כך ע"ש הר"א ממיץ:

ומ"ש רבינו ומיהו לכתחלה וכו' איכא למידק לאיזה צורך חזר וכתב דלכתחלה נותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו וישאלנו הלא כבר כתב כן בתחלת דבריו וי"ל דלפי שקשה היאך ניתן לו לשחוט ניחוש דלמא יאכלו משחיטתו מקודם שיבדקוהו וכשיבדקוהו אח"כ ונמצאו שאינו יודע הרי אכל איסורא וכדי ליישב זה אמר דליכא למיחש להא דהלא אם אכלו מקודם שיבדקוהו א"צ לבדקו אפי' הוא לפנינו דסמכינן ארובא והלכך יכולין ליתן לו לשחוט ולא חיישינן שמא יאכלו וכו' וכך מפורש במ"ש הרא"ש לפי' הגאונים דאי אשתלי ואכליה בלא בדיקה לאו איסור קעביד וסמכינן ארובא ולא צריך למיבדקיה והילכך לא חיישינן דלמא משתלי ואכל וה"נ:

אבל מי שיודעין וכו' מימרא דרב יודא אמר רב פ"ק דחולין (דף ט): ומ"ש ואפי' שאלו לו וכו' כ"כ הרא"ש לשם: ומ"ש ואפילו אמר ברי לי וכו' כ"כ בספר התרומות ומרדכי ואגודה לשם והרשב"א בתחלת ת"ה הארוך הביא ראיה מדלא אוקי תלמודא למתני' דהכל שוחטין באוקמתא רווחא דלא הוי בה קושיא ולימא הכי הכל שוחטין ואפי' אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל יודעין בו שאינו יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אוכלין משחיטתו ואם לאו אין אוכלין משחיטתו אלא ודאי כל שאינו יודע אע"ג דאמר ברי לי וכו' אין סומכין עליו דכל שאינו יודע עביד ולאו אדעתיה. ואיכא למידק בדברי רבינו דלמה ליה למיכתב תרתי ואפי' שאלו לו וכו' ואפי' אמר ברי לי וכו' דלכאורה היינו הך דאידי ואידי הוי טעמא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה תדע דהרא"ש לא כתב אלא הך דאפי' שאלו לו וכו' ולא כתב הא דאפי' אמר ברי לי וכו' ושאר פוסקים כתבו הך דאפי' אמר ברי לי וכו' ולא כתבו הך דאפי' שאלו לו וכו' נראה דרבינו דכתב תרוייהו לא מיבעיא קאמר ל"מ אם שאלו לו וכו' ומתוך תשובתו נראה לנו ששחט כראוי אלא שאינו יכול לומר ברי לי כיון שאינו יודע ה"ש אלא אפי' היכא דאמר ברי לי כגון שיודע עכשיו ה"ש דלאחר ששחט למד ה"ש וידע איזה יפה ואיזה אינה יפה ויכול לומר ברי לי לפי מה שידעתי עכשיו שמה ששחטתי מקודם לא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אעפ"כ אין לסמוך עליו דכל שלא ידע בשעה ששחט עביד ולאו אדעתיה וכיוצא בזה כתב הר"ן בשם התוס'. ולפ"ז נראה דאפי' דיעבד שנתערבה באחרות אוסרת הכל וכדין נבלה שנתערבה כיון דשחיטה זו פסולה מדינא אפי' למד אח"כ ה"ש ואומר ברי לי והכי נקטינן:

ומ"ש ואפי' לכתחלה יכולין ליתן לשחוט וכו' כ"כ הרשב"א בת"ה וז"ל שאין זה דומה לחש"ו שאין מוסרין להן לכתחלה לפי שאלו מועדין הן לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל הגדולים רוב מעשיהם מתוקנים עכ"ל מיהו בא"ז בשם הרב מרעגנשפורק דקדק מדקאמר תלמודא אלא אשאין מומחין בבודקים אותו סגי דמדלא קאמר לכתחלה נמי ישחוט כיון שאחרים רואין אותו אלמא דאפי' בגדול בן דעת אסור להניחו לכתחלה לשחוט באחד עומד ע"ג וכ"כ במרדכי והכי משמע מדאמר התם (ריש דף יב) אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ואוקימנן לה בדידע דלא גמיר וכו' ומשמע לשם דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ודלא כהסכמת רבינו והש"ע דאפי' לכתחלה נמי שרי והכי נקטינן וכ"כ הרב בהג"ה ש"ע:

וב"ה כתב אי ידעינן ביה דגמיר וכו' טעמו דמפרש הא דאסיקנא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן פירושו דאם שחט א"צ לבודקו אפי' הוא לפנינו אבל לכתחלה אין לסמוך על הרוב ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ וכך הוא בהגהת אשיר"י בשם הא"ז וזהו שאמרו בגמרא לעלפויי לא חיישינן ובמומחין לא אמרו לשאינן מומחין לא חיישי' אלמא דבעלפויי לא חיישי' כלל ואפי' לכתחלה נותנין לו לשחוט אע"פ דלא ידעינן דאיתחזק אבל לשאינן מומחין חיישינן לכתחלה ואין נותנים לו לשחוט אי לא ידעינן ביה דגמיר אלא דדיעבד סומכין על הרוב ואפילו הוא לפנינו ונראה שזאת היא דעת רש"י וכמו שהבין ב"י כי כן דרכו של הא"ז להורות ע"פ פירש"י ז"ל:

ומ"ש והרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק וכו' מלשון רבינו משמע דמפרש להרמב"ם דלא חיישינן כלל לשאינו מומחה ולשאינו מוחזק ואחרים נותנין לו לשחוט אפילו אין מכירין וכו' וז"ש והרמב"ם חילק ביניהם לענין לשואלו כלומר אבל בלכתחלה לא חילק אלא ס"ל כמו שכתבתי דנותנים לשחוט אפי' אין מכירין וכו' ולפ"ז נ"ל דמ"ש הרמב"ם לא ישחוט אלא המוחזק זהו ציווי לשוחט עצמו ולא הוצרך להזהירו שלא ישחוט אא"כ יודע הלכות שחיטה דהא פשיטא היא וכ"כ ב"י מיהו אפשר לומר איפכא דבלכתחלה ס"ל להרמב"ם דאין נותנין לו לשחוט אא"כ יודעין בו שהוא מומחה ומוחזק אלא דבדיעבד חילק ביניהם:

ומ"ש לא ישחוט לכתחלה אלא המוחזק הוא אזהרה לאחרים שלא יתנו לו לשחוט וה"ה דצריכין אנחנו לידע שהוא מומחה ויודע וכ"כ הר"ן דהרמב"ם החמיר לחוש לעלפויי לכתחלה אלא דמשמע מדבריו דאף בלכתחלה חילק ביניהם דלשאינו מומחה לא חיישינן ונותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו וטעמא דמסתבר הוא דבעלפויי היכא דכבר שחט לא חיישינן ואין צריך לשואלו הלכך לכתחלה מיהא חוששין לו אבל לענין ידיעה דחיישינן דיעבד וצריך לבודקו אחר ששחט הלכך לכתחלה נותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב וכל המומחין שוחטים לכתחלה בינן לבין עצמן וכו' דקשה הא פשיטא היא ולא צריך לכותבו אלא ודאי דה"ק כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחלה לאחרים בינם לבין עצמן אע"פ שלא נודע לאחרים אם הן מומחין אם לאו וא"צ לעמוד ע"ג אלא שוחטין בינן לבין עצמן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם דחילק ביניהם אף בלכתחלה דלא כרבינו דלא חילק ביניהם אלא לענין לשואלו: כתב הר"ן איכא מ"ד דכי היכי דאמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן בהמחאה שלו ה"נ סמכינן עליה ששחט רובן של סימנים שרוב המצויין אצל שחיטה חברים הם וחזקה עליהם שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם אבל מדברי בעל הלכות נראה שצריך לבדוק בסימנין עכ"ל פי' היכא ששחט והלך לו דסמכינן ארוב מומחין הן איכא מ"ד דסמכינן נמי עליו שבדק בסימנים ומצאן שחוטות כראוי דאי לא נשחטו כראוי א"נ שהה או דרס שלא במתכוין היה לו להודיע קודם שהלך ומדשתק והלך לו חזקה שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם בשתיקה בלא הודעה ועוד דהיה לו להשליכה באשפה שבשוק ולא להניח בבית ולהכשיל שיאכלו נבלה וז"ש חזקה עליהם שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם אבל דעת ההלכות דאע"ג דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואוכלין משחיטתו אע"פ שאין מכירין וכו' הטעם הוא דכיון שהלך לו ואינו לפנינו אי אפשר לעמוד עליו ע"י בדיקה אבל מה שאפשר לבדוק חייבין לעמוד עליו בבדיקה ולפיכך כיון שאפשר לעמוד עליו בבדיקת הסימנים צריך לבודקן וכן עיקר והכי נקטינן:

וא"א הרא"ש לא חילק וכו' עד וכן הוא סברת רב אלפס מיהו הר"ן חולק ע"ז ופי' דרב אלפס ס"ל דלא חיישינן כלל לעלפויי לא בתחלה ולא בסוף ולשאינו מומחה חיישינן בסוף וצריך למיבדקי האם הוא לפנינו אבל לכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ וכך היא דעת הרשב"א בת"ה: ולענין הלכה נהגינן לחומרא באיסורא דאורייתא כסברת כל הגדולים ופירושיהם והוא דיש לחוש לכתחלה לשאינו מומחה ולשאינו מוחזק ולא יניחו לשחוט על סמך שיבדקנו וישאלנו אח"כ ואם כבר שחט מחמרי' ג"כ דצריך לבודקו אם הוא מומחה ולשואלו אם נתעלף וע"כ נהגו עכשיו שלא יניחו לשחוט אא"כ נודע שהיה אצל חכם שבדקו ושחט לפניו ג' עופות כדי שיהא רגיל וזריז ומוחזק שלא יתעלף גם צריך להשגיח על השוחטים דהרבה פעמים נבדקים ולא ידעו נכונה ואף שנודע שהיו אצל חכם ונטלו קבלה א"נ יש בידם כתב ע"ז הנה פושעים הם שלא חששו לחזור עליהם שלא יהיו נשכחים מהם ואם אירע כך שנבדקו ולא ידעו אין לאסור למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע ונשחטה בחזקת היתר עומדת ואוקי שוחט בחזקתו ותלינן דעד השתא ידע ואין איסור אלא מה ששחט עכשיו וכ"פ באגודה אהא דקאמר תלמודא פ"ק דחולין (דף י') סכין איתרע בהמה לא איתרע ובתשובה הארכתי לבאר זה בס"ד מיהו אין זה אלא בנודע שהיה יודע הלכות שחיטה כגון שנטל קבלה פעם אחת אבל אם לא נודע בבירור שהיה יודע ומה שהיו נותנים לו לשחוט הוא לפי שנהגו להאמינם על פיהם בלבד מטעם לא חציף דמשקר במילתא דעבידא לאיגלויי ואח"כ נמצא שאינו יודע אין כאן חזקה והכל אסור למפרע הבשר והכלים וצריכין כלים הכשר וכן פסק הרשב"א בתשובה הביאה ב"י וכתבה הרב בהגהת ש"ע: כתב בשלטי הגבורים פ"ק דחולין כמה בעלי הוראה מחמירין שלא ליתן קבלה לשחוט עד שימלאו לו י"ח שנה כמ"ש במרדכי דה"א בהלכות א"י ואפשר דבקעה מצאו וגדרו בה גדר דכמה דרדקי כשנותנים להם קבלה בפחות משנים הללו מקילים הם בשחיטה ולכן החמירו והצריכו דוקא שיהא בן י"ח שנה דאז גברא בר דעת הוא ולא יקלקל שחיטתו עכ"ל גם מהרש"ל כתב שכך קבל הוא ויש סמך מהא דאיתא סוף פרק בהמה גבי יאשיהו שכל דין שהיה דן עד י"ח שנה החזיר והח"מ הביאו סימן א' אכן כשהוא משכיל ולומד תלמודא לא מחמרינן וכדאשכחן בפעוטות דהכל לפום חורפיה:

וכיון שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן המוצא וכו' ברייתא פ"ק דחולין (ד' יב) ופרק אלו מציאות (סוף דף כ"ד) והוכיח לשם הרא"ש ושאר פוסקים דהלכה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי דשרי בכל ענין אא"כ מצאה באשפה שבשוק שדרך הנבלות להשליכם לשם ואיכא לתמוה דמוכח לשם דאפילו במקום שרובן נכרים אם רוב הטבחים ישראל בשר הנמצא לשם מותר וכ"כ רבינו בח"מ סימן רנ"ט וכאן כתב בסתם במקום שרוב ישראל מצויים דמשמע דבמקום שרוב נכרים מצויים בכל ענין אסור ואפשר דכיון דרוב טבחים לא מהני אלא בבהמה הנשחטת במקולין אבל לא לגבי עופות ופרגיות הנשחטים בבית והכל שוחטים אותן ולא שרי אלא ברוב ישראל וכדכתב הרא"ש ע"ש הראב"ד א"כ לאו מילתא דפסיקא היא ולכך לא כתב כאן להתיר אלא ברוב ישראל ותו דמה שחסר כאן כתבו אחר כך בחושן משפט: פסק ונראה דאף ברוב ישראל וגם רוב בני אותו השוק ישראל לא התירו רז"ל אלא בנמצא בשוק או באשפה שבבית אבל בנשלח ביד נכרי להוליך לישראל לשחוט לא יועיל רוב ישראל דשמא הנכרי שחטו שהרי הוא בידו ואין לסמוך על דבריו באומר פלוני ישראל שחטו מטעמא דמרתת דלא התירו באומר מישראל פלוני אלא בדמאי או בגבינה דליכא אלא איסור מדבריהם ודוקא בישראל חשוד אבל בחשוד על איסור דאורייתא אין נאמן לומר מישראל פלוני וכ"ש דנכרי אינו נאמן ותו דבשחיטה נמי אינו נאמן לומר מומחה שחט לי אלא במומר לתיאבון כמ"ש בסי' ב' אבל נכרי פשיטא דאינו נאמן וכ"כ רש"י בתשובה לאסור העופות שהובאו שחוטין ביד נכרי בלא סימן כמ"ש במרדכי פ"ק דחולין ויתבאר בסימן ס"ג בס"ד ועכשיו נתפשט מנהג רע בהרבה קהלות וישובים לשלוח ביד נכרי ונכרית המשרתים בבית ישראל עופות להוליכם לישראל לשוחטם ונכרי לוקח טבלא בידו והישראל ששחט כותב עליה כשר והדבר פשוט דלא מהני סימן אלא כשהסימן בגוף הבשר או שהניחו בשק וחתמו אבל אין הסי' שהוא בטבלא מועיל כלל לבשר וגדולה מזו נראה מדינא דבעינן שיהא השליח גדול ולא קטן והכי משמע פ"ק דחולין דקאמר שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה דמדלא קאמר אין מוסרין להם חולין לשחוט אלמא דאפי' למסור להם להוליכם לישראל לשחוט נמי לא דכיון דאין בהם דעת חיישינן שמא הוא בעצמו ישחוט ויניחנו כך ויהיו סומכין על רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן וכך ראיתי כתוב ע"ש הרב מה' ר"ל בר בצלאל מפראג ועוד נראה דכיון דמהרא"י פסק בתרומת הדשן סי' רנ"ז דאין לשלוח כלי מתכת לטבילה ע"י קטן דאין קטן נאמן באיסור דאורייתא ואע"ג דאין אוסר מה שבא בתוכו מקמי טבילה א"כ כ"ש שחיטה דאין קטן נאמן עליה והדבר ברור ע"פ עיקר ההלכה דאין קטן נאמן באיסור דאורייתא ואצ"ל נכרי ולכן מחוייבין הגדולים לבטל המנהג הרע ושלא יוליכו העופות לשחוט אלא ע"י בני ברית הגדולים הכשרים וע"ל בסי' קי"ח קי"ט: ופירוש אשפה כתב רשב"ם בפ' הספינה (דף עח) וז"ל מכר אשפה מכר זבלה אשפה מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל לתת שם זבל בהמותיו עכ"ל ונראה דטעמו דכל פחות מג' דרסי עליה רבים ואפי' צואה וכדרב אשי פ"ק דשבת (דף ז) כל שכן זבל בהמות וא"כ כאן בדין שחיטה נמי כשהאשפה פחות מג' אפילו מצאו באשפה שבשוק דינו כמצאו בשוק בלא אשפה ושרי להרא"ש והרשב"א דנקטי' כותייהו כנ"ל:

חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' משנה פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר וכ"כ הרא"ש בריש חולין לפרק הכל שוחטין חוץ מחרש ונראה דלאו דוקא חרש מעיקרו אלא אפילו פיקח ונתחרש וכדאסיקנא בפרק מי שאחזו לענין גטין דכל שאינו שומע ואינו מדבר דינן כשוטה וקטן:

ומ"ש ושוטה היוצא יחידי בלילה וכו' ברייתא פ"ק דחגיגה (דף ב) איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות וכו' איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת ר"י אמר אפילו באחת מהן ואוקימנא פלוגתייהו בדעביד דרך שטות אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ופסק רבינו כר' יוחנן וכ"כ הרא"ש ריש חולין והרמב"ם פ"ט דה' עדות ומשמע מדבריו דלאו דוקא הני אלא ה"ה לעושה דבר מן הדברים דרך טרוף ושבוש הדעת בכלל שוטה יחשב וכ"כ מהרש"ל ופשוט הוא ואיכא למידק בל' רבינו דכיון דכתב בפי' או או לאיזה צורך כתב עוד אפילו באחד מאלו הרי מפורש אמר או או ונראה דכתב כך לאורויי דוקא דבדעביד דרך שטות הוא דצקרא שוטה אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדפי' דה"א בגמ':

וקטן שאינו יודע לאמן וכו' כ"כ הרא"ש לשם וקטן דמתני' שאין שוחט לכתחל' אפי' כשגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחנוך וחנוך דשחיט' היינו שיודע לאמן את ידיו וכו' וכך היא דעת הר"ן ס"פ לולב הגזול ע"ש אבל הסמ"ג וסה"ת בסוף ה' שחיטה כתבו דקטן דמתני' איירי נמי ביודע לאמן ידיו ומש"ה שחיטתן כשרים דיעבד באחרים עע"ג דאם אינו יודע לאמן אסור לאכול משחיטתו אפי' הוא מומחה וגם אחרים עע"ג וה"ט דכיון דאינו יודע לאמן חוששין שמא שהא או דרס קצתו ולאו אדעתייהו דהני אחרים שעומדי' ע"ג והכי משמע מפרש"י כמ"ש בס"פ לולב הגזול ובסמוך יתבאר עוד בס"ד וכתב המרדכי פ"ק דחולין והוכיח בראייה מהגמרא דאין חלוק בין אחרים רואין אותו לאחרים עע"ג דלא כי"א שחילקו בזה וכ"נ מדברי הפוסקים:

ומ"ש ואין מוסרין להם וכו' אפי' רוצה להשליכו לכלבים אכולהו קאי אחרש ושוטה וקטן והוא מדברי התו' והרא"ש ע"ש ר"ת בהא דקאמר חוץ מחש"ו שמא יקלקלו שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופרש"י אפי' רואין אותן אחרי' והקשו התו' דהא מסיפא שמעי' לה דתני וכולם ששחטו וכו' דמשמע דיעבד דוקא ופי' ר"ת דאין מוסרין להן חולין לכתחלה אפי' להשליכו לכלבים דילמא אתא למיכל משחיטתן שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להם לשחוט ע"כ ובעל התו' הוסיף מדעתו על דברי ר"ת וכתב וז"ל וניחא השתא דבאין אחרים רואין אותו עסקינן ברישא עכ"ל אבל ר"ת לא כתבו מדלא כתב הרא"ש בשם ר"ת ג"כ כך אבל רבי' תופס עיקר כדברי בעל התוס' ולכך כתב כשאין אחרים רואין אותם וקשיא לי לפי טעם זה שיטעו להכשיר שחיטתן וכו' א"כ בגדול בן דעת נמי כשאינו יודע הל' שחיטה לא ניתן לו לשחוט אפילו להשליכו לכלבים דשמא יטעו להכשיר שחיטתו וכו' ואמאי תני מתני' הך דינא דאסור אפי' כדי להשליכו לכלבים גבי חש"ו טפי מבגדול בן דעת ואפשר לומר דאה"נ דה"ה בגדול בן דעת דאינו יודע אלא דנקט תנא חש"ו דאף ביודעי' ה"ש נמי אין נותנין ואצ"ל בגדול דאינו יודע וכ"כ באגודה דחש"ו אין מוסרין להם אפי' להשליכו לכלבים אפילו הן מומחין. ועי"ל והוא העיקר דהא דחיישינן שמא יטעו וכו' אין פירושו שמא יטעו לאכול משחיטה זו ששוחט עכשיו לכלבים דהא ודאי מידע ידעי דנבילה היא כיון ששוחטה וזורקה מיד לכלבים ולא שחטה אלא להתלמד אלא דחיישינן שמא הרואה שמוסרין להם לשחוט ואזל לעלמא ולא ידע ששוחט לכלבים ויתן להם ג"כ לשחוט ויאכל משחיטתן ותדע דהא באחרים רואין אותו מוסרין להם לכתחלה לשחוט להשליכו לכלבים ולא חיישינן שמא אחרים יאכלו משחיטה זו והיא ודאי נבלה שהרי האחרים לא הקפידו לראות אם שחט כראוי אם לאו כיון שאינו שוחט כי אם לכלבים אלא בעל כרחך דלא חיישינן כלל שמא יאכלו משחיטה זו אלא דחיישינן לשמא יתנו להם פעם אחרת לשחוט ובאחרים רואים אותם לית לן למיחש למידי דמידע ידעי דאינם נאמנים לשחוט בינם לבין עצמם אלא א"כ אחרים רואין אותם והשתא ודאי בגדול בן דעת לא חיישינן להא דאפי' יטעו הרואים ויתנו לו לשחוט הוא עצמו ודאי כיון דבן דעת הוא יאמר לנותנין לו לשחוט שאינו יודע שחיטה ומה ששחט מתחלה לא היה אלא לכלבים כדי להתלמד כנ"ל לפי דעת התוס' ורבינו דגדול בן דעת אפי' אינו יודע ה' שחיטה יכול לשחוט לכתחלה להשליך לכלבים אפי' אין אחרים רואין אותו ולא חיישינן למידי מיהו למאי שכתב ה"ר ירוחם בשם ר"י נט"ו ח"א דלהשליכו לכלבים אסור אפי' אחרים רואין אותו פן יבואו לאכול משחיטה זו שהשליכו לכלבים והבין דברי ר"ת שלא כדברי בעל התוס' במה שהוסיף מדעתו על דברי ר"ת וכן יראה מבואר ממ"ש התוספות (בדף ג) בד"ה בדוק סכין א"כ לפי זה אף בגדול בן דעת כשאינו יודע ה"ש אסור לו לשחוט אפילו לכלבים ואפי' באחרים רואין אותם וכן נראה מדברי הרא"ש שלא הביא דברי התוס' שכתבו על דברי ר"ת וניחא דבאין אחרים רואין אותם עסקינן דאלמא דס"ל להרא"ש דאף לר"ת איירי באחרים רואין אותם ולא בא ר"ת אלא לתרץ מה שקשה אפרש"י והכי נקטינן לחומרא. ודו"ק:

וחרש המדבר ואינו שומע וכו' פי' מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהן כדתניא פרק מי שאחזו ופ"ק דחגיגה אלא דאפ"ה לכתחלה לא ישחוט אפי' מומחה ומוחזק מטעם הברכה ובאינו שומע ליכא תקנתא שיהא שומע וזה שכתב בהגהת אשיר"י משם הא"ז דלא אכלי משחיטתיה ר"ל דלכתחלה אין לו לשחוט כדי לאכול משחיטתו כיון שאינו שומע הברכה אבל בשומע ואינו מדבר איכא תקנה אם אחר מברך פי' כשאחר ג"כ שוחט ומברך וזה שאינו מדבר שומע ממנו הברכה דיצא בשמיעה זו ושוחט וכדתניא עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם אבל אחר שאינו שוחט אינו יכול לברך על מה שחבירו שוחט ואם בירך ה"ל ברכה לבטלה כדין שאר ברכת הנהנין כדאיתא ס"פ ראוהו ב"ד וכך מבואר באור זרוע ומביאו בהג"א דפ"ק דחולין וזה שאמר רבינו אם אחר מברך ולא כתב ואחר מברך אלא אם אחר מברך בלאו הכי על שחיטתו ופשוט הוא ולקמן בסי' י"ט כתב דוקא שאותו אחר מכוון להוציא ע"ש וע' עוד בא"ח סי' תקפ"ד ובמ"ש לשם בס"ד ואע"ג דבהג"א משם האור זרוע מסתפק בזה שכתב וז"ל מיהו איני יודע אם הוא הדין אלם אם יוצא בברכת האחר כששניהם שוחטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך עכ"ל לא שבקינן פשיטותא דהרמב"ם ורבינו מקמי ספיקא דאור זרוע שהרי גם הרמב"ם כתב כרבינו בנשתתק והוא שומע דשוחט לכתחלה ומביאו ב"י והיינו אם אחר מברך והכי נקטינן:

וקטן מומחה ויודע לאמן וכו' ז"ל הרא"ש פ"ק דחולין וקטן דמתני' שאין שוחט לכתחלה אפי' בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחנוך וחנוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו שוחט לכתחילה כשגדול עומד ע"ג כדאי' בסוכ' היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו א"ר הונא והוא שגדול עומד ע"ג ולשון מותר משמע אף לכתחלה עכ"ל ונראה דהא דכתב וקטן דמתני' וכו' פי' קטן דמתני' דמיירי אפי' כשהוא מומחה שאין שוחט לכתחלה אפי' בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחנוך וכו' שהרי פיסולו דקטן דומיא דחרש ושוטה הוא דפסילי משום דלאו בני דיעה נינהו אפי' היו מומחין ומ"ה כתב הרא"ש בסתם וקטן דמתני' וכו' דהיינו אף בקטן מומחה ומ"ש אבל קטן מומחה וכו' ה"ק אבל אם הגיע גם לחנוך שוחט לכתחלה כשגדול עע"ג והיה צריך לפרש כאן ולומר אבל קטן מומחה ואי לא אמר מומחה היה אפשר להבין מדבריו דבגדול עע"ג סגי אפי' אינו מומחה ויכול לשחוט לכתחלה כשיודע לאמן ידיו לכך אמר אבל קטן מומחה וכו' לאורויי דלא ישחוט לכתחלה אא"כ הוא ג"כ מומחה כך היא דעת הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו דתחלה כתב חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' ושוטה וכו' וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט הני תלתא אין שוחטין לכתחלה אפי' אחרים רואין אותן ור"ל אפי' הן מומחין דפיסולייהו דחש"ו אינו אלא מטעם דאינם בני דעה ואפי' הן מומחין ואח"כ אמר ובדיעבד כשרים אם אחרי' עומדין על גבן ור"ל אפי' אינן מומחין דמתני' סתמא תנן דלכתחלה לא אפי' מומחין ושחיטתן כשרה דיעבד אפי' אינן מומחין ומש"ה כתב רבינו כאן ג"כ בסתם לאורויי דלכתחלה אפי' מומחין לא ישחטו אבל דיעבד כשרה שחיטתן אפי' אינם מומחין ואם היה רבינו מפ' ברישא דאפי' מומחה לא ישחוט לכתחלה ה"א דבסיפא דכשרה דיעבד אינו אלא במומחה כגוונא דרישא לכך כתב ברישא ובסיפא בסתם לומר דבלכתחלה אפי' במומחין לא ובדיעבד אפי' באינו מומחה כשרה ואח"כ כתב וקטן מומחה ויודע לאמן וכו' פי' דכיון שהוא מומחה ויודע לאמן שוחט לכתחלה אם גדול עומד ע"ג וכדעת הרא"ש ונראה דס"ל דברייתא דסוכה דתני היודע לשחוט בסתמא משמע תרתי משמע דיודע ה"ש ומשמע יודע לאמן ידיו לשחיטה וקאמר רב הונא עלה והוא שגדול עע"ג והתם הוא מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר משמע אף לכתחלה הא לאו הכי אסור לכתחלה ודלא כמ"ש ב"י דלהרא"ש ורבינו שרי לכתחלה אפי' אינו מומחה דליתא אלא כדפי'. וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין בסי' ג' דלא כב"י בזה עוד חלק מהרש"ל על דברי הרא"ש ורבינו ע"ש ואיכא למידק ומנ"ל לרבינו במומחה ויודע לאמן דכשרה דיעבד אפי' אין גדול עע"ג וי"ל דדייק מדתני בסתם היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא תני בהדיא היודע לשחוט וגדול עומד ע"ג מותר וכו' אלמא דלאו מילתא דפסיקא היא דבעינן דוקא גדול עומד ע"ג דאפי' באין גדול עומד ע"ג נמי מותר והיינו בדיעבד ורב הונא דאמר והוא שגדול עומד ע"ג היינו משום דלשון מותר משמע אף לכתחלה ובלכתחלה בעינן נמי גדול עומד ע"ג ומותר דתני בברייתא לצדדין קתני בגדול עומד ע"ג מותר אפי' לכתחלה ובאין גדול עומד ע"ג מותר דיעבד ומ"ה לא תני בברייתא בפירוש וגדול עומד ע"ג לאורויי לן דאיכא היתירא בדיעבד אפי' אין גדול עומד ע"ג ולשון הרא"ש דייק הכי שכתב ולשון מותר משמע אף לכתחלה אלמא דפשט הלשון משמעו מותר דיעבד אלא דמשמע ג"כ לכתחלה כנ"ל דעת רבינו: ולענין הלכה כבר התבאר דנקטינן כהא"ז דאפי' בגדול בן דעת דודאי יודע לאמן ידיו אין לו ליתן לכתחלה לשחוט אם אינו מומחה ואפי' באחד עומד על גביו ואפי' להשליכו לכלבים להר"ר ירוחם בשם ר"י ואצ"ל בקטן דבעינן דליהוי נמי מומחה בלכתחלה להרא"ש ורבי'. מיהו נראה להחמיר באיסורא דאורייתא כהסמ"ג וסה"ת דפירשו ברייתא דסוכה דקתני מותר אינו אלא בדיעבד ומתני' דחולין נמי מיירי בקטן היודע לאמן ואע"ג דאיירי נמי במומחה דומיא דחרש ושוטה דפיסולייהו אינו אלא משום דלאו בני דיעה נינהו אפ"ה לכתחלה לא אפי' בגדול עע"ג ולכן תמה בעל האגור על מקצת מקומות שמניחין לקטן לשחוט לכתחלה ומקילין כנגד דעת הסמ"ג והסה"ת אשר האשכנזים נמשכים במנהגם אחריהם על הרוב ונתיישב מעתה מה שהקשה ב"י על בעל האגור ולפי דעת זו אם אין גדול עומד ע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן שחיטתו פסולה וכך פסק בהג"א משם הא"ז וה"ה בגדול עומד ע"ג ומומחה אלא דאינו יודע לאמן שחיטתו פסולה כדפי' לעיל אבל ביודע לאמן וגדול עומד ע"ג שחיטתו כשרה דיעבד אפי' אינו מומחה כנ"ל לפי דעת הסמ"ג והסה"ת המחמירין והכי נקטינן: וכתב מהרש"ל לעולם נקרא קטן עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד עכ"ל ופשוט הוא:

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט פשוט ר"פ הדר וכן פסק הרמב"ם ובעל העיטור ומביאו הרא"ש רפ"ק דחולין וכתב עוד הרמב"ם כיון דדינו כשוטה אם אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה. ובסמ"ג כתב בשם בה"ג שאדם המשתכר לא ישחוט כי רוב דרסות מחמת שכרות הן עכ"ל ונ"ל דאין זה אלא אזהרה דרך עצה טובה קמ"ל אבל מדינא שוחט לכתחלה כל שלא הגיע לשכרותו של לוט דהרי הוא כפקח לכל דבריו כדתניא ר"פ הדר וכך הוא משמעות הפוסקים ומ"ש ב"י ע"ש הגה"מ שהסמ"ג כתב שאדם המשתכר אסור לשחוט הוא שלא בדקדוק דאיסורא ליכא אלא מדת חסידות ועצה טובה כדפי' אי נמי ה"ק שהקהל לא ימנו אדם המשתכר שיהא ממונה לשוחט בקהל אבל באקראי בעלמא יכול לשחוט מדינא מיהו הוא עצמו לא יכניס עצמו בספק אע"פ דליכא אלא חששא בעלמא שמא יבא לידי דרסה והכי נקטינן:

וסומא לא ישחוט וכו' משנה פ"ק דחולין (דף יג) ומ"ש אא"כ אחר עע"ג הכי משמע בסוגיא דכל שבלילה דומיא דיום שוחט אפי' לכתחלה כגון באבוקה כנגדו שרואה אם שוחט רוב הסימן אם לאו ודכוותא בסומא אם אחר עומד ע"ג דהו"ל דומיא דלילה באבוקה כנגדו וע"ל בסי' י"א בדין השוחט בלילה דשייך לדין סומא ובמ"ש לשם בס"ד: כתוב בספר א"ז סומא שלא ראה מאורות מימיו אפי' בדיעבד אסור לאכול משחיטתו:

וערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו יכול לברך כ"פ בהגהות אשיר"י בשם הא"ז רפ"ק דחולין והיינו טעמא דהכא ליכא תקנתא דאחר מברך דאף אחר רשאי לברך כנגד הערום ועי' בא"ח סי' ר"ו: כתב מהרי"ק שורש ל"ג על שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום הוא והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא ומבואר בדבריו לשם דאף מה שהעיד עליה העד ששחט שלא כהוגן מותר ואינו אסור אלא לאותו העד עצמו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ופסק כך בש"ע מיהו בנ"י ע"ש ר"י בפרק האשה רבה (דף תלג) כתב דבכיוצא בזה הו"ל חד לגבי חד ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ השתא נראה ודאי בפלוגתא דרבוואתא ואיסורא דאורייתא אזלינן לחומרא ובהמה זו שהעיד עליה העד אסורה לכל ישראל וכך פסק בתשובת בן ל"ב וכך פסק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ט':

דרכי משהעריכה

(א) כתב הרב רבי משה פרק א' דהלכות שחיטה: מצוַת עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר יאכל, שנאמר: "וזבחת מבקרך ומצאנך", ונאמר בבכור בעל מום: "אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל"; הא למדת שחיה בכלל בהמה לעניין שחיטה. ובעוף הוא אומר: "אשר יצוד ציד חיה או עוף" וגו' "ושפך את דמו", מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. והלכות שחיטה בכולן אחת היא, עד כאן לשונו.

(ב) וכן הרמב"ם כתב שם, דעבדים שוחטים לכתחילה.

(ג) נראה דהיינו שאנו סומכין על הרוב ומוסרין לו לשחוט, אבל השוחט עצמו לא ישחוט עד שנוטל קבלה לפני חכם, וכן כתב הרמב"ן (נראה דצ"ל הרמב"ם) פרק ד' דהלכות שחיטה וזה לשונו: ישראל היודע הלכות שחיטה, הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות, עד שיהא רגיל וזריז. ואם שחט בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה, עד כאן לשונו. והביאו רבינו בעל הטור בסמוך. ונראה דמטעם זה נהגו ליטול קבלה לפני חכם.

(ד) וכן כתב באגור, וכן משמע בשאילתות פרשת בהעלותך.

(ה) משמע דאינו מחלק בין לסמוך עליו, בין שהוא עצמו ישחוט, וסבירא ליה דאין לסמוך עליו, עד שידעינן שנטל רשות. ולזה נשתרבב המנהג שמקצת בני אדם לוקחים כתב מאיזה מומחה שהם מומחים בהלכות שחיטה. ואין המנהג כן בזמן הזה, אלא כל הבא לשחוט מוסרין לו לכתחילה לשחוט, ואין חוששין שמא לא נטל קבלה בפני חכם. ואפשר דאנו סומכין אדברי תורה ואשיר"י וטור ור"ן ושאר גאונים, שכתבו כולן שסומכין ארובא אפילו לכתחילה. ובספר בית יוסף פסק גם כן דכי הלכתא.

ועוד נראה לי דאפילו לדברי האור זרוע, בזמן הזה דנוהגין דאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה, בוודאי סמכינן ארובא, (אפילו) דלא שכיח כלל ששום אדם ישחוט בלא קבלה.

מצאתי במהרי"ל בשם מהר"ש, דקבלה בידו מרבינו יונה, שיש לכל שוחט כשיתחיל לשחוט לחזור השחיטה בכל יום פעם אחת, וכן יעשה שלושים יום, ואחר כך כל חודש פעם אחת, וכן יעשה שנה תמימה, ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פעם אחת, וכן יעשה כל ימיו. ואם לא עשה כן, אסור לאכול משחיטתו. עד כאן לשונו. ונראה לי דאין להחמיר, רק לכתחילה, אבל לא בדיעבד.

(ו) ועיין לקמן ריש סימן כ"ג איזה דבר צריך לדעת.

(ז) באשר"י דפרק קמא דחולין כתב טעמא דלא חיישינן, דאף אם אכלו בלא בדיקה, סמכינן ארובא דמצויין אצל שחיטה מומחין הן.

(ח) הרמב"ם כתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה: ושחיטה זו הוי ספק נבילה, והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.

(ט) ולא נראה לי, אלא אם בקי בדברים השכיחים — די בכך, דלא עדיף משחיטה, כן נראה לי וכן הוא המנהג. גם בהלכות בדיקות שלנו לא הזכיר אלא טריפות בריאה דשכיחא, אבל שאר טריפות אינן תלויות בבודק ואין צריך לבדוק אחריהן, ועל כן אין הבודק צריך להיות בקי בהן, ואם ימצא איזה ספק טריפות, ילך אצל חכם וישאלנו, כן נראה לי.

(י) כתב הרב רבי יוסף: דווקא באינו יודע הלכות שחיטה; אבל במי שרגיל להתעלף ואינו מוחזק, ושחט בינו לבין עצמו, מותר לאכול משחיטתו. ולדברי הפוסקים דסבירא להו דצריכים לשאול אם נתעלף, גם כאן צריך לומר ברי לי שלא נתעלף. ולהרמב"ם לקמן, אפילו שאלה בזה לא צריך, דמאחר דיודע הלכות שחיטה, אילו נתעלף – היה מגיד לנו.

(יא) ורש"י פירש בגמרא, וכן כתב הר"ן בשם הרב זרחיה כדברי בעל העיטור שכתב הטור, דלעניין דיעבד אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ואין צריך לבודקן; אבל לכתחילה אין נותנין לו על סמך שיבדקנו. וכן מצאתי בהגהות אשר"י ומרדכי. וכן כתב הסמ"ג, וזה לשונו: וכמה בני אדם שאנו אוכלין משחיטתם אף על פי שאינו ידוע לנו אם בקיאים בהלכות שחיטה, משום דסמכינן ארוב מצויין וכו', עד כאן לשונו. וכן נוהגין בזמן הזה, דאפילו איתא קמן למבדקיה לא בדקינן ליה; ולא כסברת הרא"ש, דסבירא ליה דלעניין לכתחילה אמרינן רוב מצויין וכו', שנותנין לו על סמך שיבדקנו בסוף, אבל בדיעבד – בדיקה זו מיהא בעי אם איתא לפנינו.

ואין להקשות ולומר, היאך אנו תופסין שתי קולות, שמוסרים להם לכתחילה לשחוט, ואין בודקין אותו לסוף, וזה לכל הדיעות שהביא רבינו אסור, דלמאן דאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן קאי אלכתחילה, היינו דמוסרין להם לכתחילה על סמך שיבדקוהו בסוף; ולמאן דאמר דאין צריך למבדקיה, מכל מקום סבירא ליה דאין מוסרין לו לכתחילה! מכל מקום נראה לי דבזמן הזה, דמנהג דכל אחד נוטל קבלה, אינו שכיח כלל דלא יטול קבלה וישחוט, דהוי כמיעוטא דלא שכיחא, דלא חיישינן ליה כלל, כן נראה לי. ועיין לקמן בסימן זה אי שחט אחד דאין מכירין אותו, אם אנו צריכין לבדוק בסימנין אם שחט כראוי.

כתב מהרי"ו בתשובותיו סימן ג', דשלח פעם אחת חכם אחד בכל סביבותיו, לשמוע ולבדוק בשוחטים ובודקין אם היו בקיאין, עד כאן לשונו. ובפסקי מהרא"י סימן קע"ז, דפעם אחת עשו הקהל תקנה לבדוק בכל השוחטים אי היו בקיאין, ולא נתקיימה הדבר ונתבטלה התקנה. והשיב: אף על גב דמאד מכוער הדבר לעשות סייג וגדר למצוות השם יתברך ולבטלן, מכל מקום לא איתרע חזקת השוחטים ובודקין בהכי, ומותרין אותן השוחטים לשחוט לכתחילה אפילו למאן דאמר דלא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהואיל ונטלו רשות פעם אחת מחכם או טבח מומחה, ליכא למיחש דלמא איתרע חזקתייהו, אלא מוקמינן ליה אחזקה דעדיין מומחין הן, עד כאן לשונו.

ואם בדקו השוחטים והבודקים ונמצאו שאינן יודעין, כתב חידושי אגודה פרק קמא דחולין שאין להטריף למפרע מה ששחטו כבר, וגם אין צריך להכשיר הכלים, דאדם איתרע, בהמות שנשחטו לא איתרעו ונשחטו בחזקת היתר, ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה היה יודע, עד כאן לשונו. אמנם בתשובת הרשב"א סימן רי"ח שהביא בית יוסף, על ראובן שהיה ממונה על שחיטות וכו', וכן כתב שם סימן תרי"ט ותר"ך בטבח ממונה על הקהל ונמצא חשוד בבדיקת הסכין, כל הבשר ששחט למפרע וכל הכלים אסורים, עד כאן לשונו. ואפשר דאף דברי אגודה אינו אלא במי שהיה לו חזקה טובה, כגון שנטל קבלה מחכם; אבל בלאו הכי אפשר דמודה להרשב"א. ועיין לקמן סימן פ"א.

(יב) ובפרק קמא דחולין שם ע"ב ריש הפרק משמע, דטעמא דרבינו חננאל הוא, משום דבלאו הכי אין עד אחד נאמן באיסורין. ורבינו ברוך מתרץ: שאני שחיטה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולכך עד אחד מהימן.

ובספר בית יוסף כתב, דבמיימוני פרק ח' דהלכות מאכלות אסורות משמע כדברי רבינו חננאל, עד כאן לשונו. ואינו, דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים, אבל בשאר שוחט לא קאמר; ועיין שם דכן הוא. אמנם מכל מקום נראה לי בזמן הזה, דכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם, שצריך שיהיה אדם כשר, כמו שכתב הרא"ש לקמן סימן י"ח. ועיין לקמן סימן קכז מדין נאמנות עד אחד באיסורין.

(יג) וכן משמעות לשון הטור.

(יד) ועיין לקמן סימן קי"ח, דאין להתיר על סימן השחיטה אם אין רוב ישראל מטעם "חתיכה דישראל מידע ידיע".

(טו) והמ"מ (ויש גורסים והמה) דברי הרא"ש פרק קמא דחולין עמוד ג' דף קנ"ב.

(טז) וכתב הר"ן ריש פרק קמא: יש אומרים, היכא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הוא הדין דסמכינן עליו ששחט רובא של סימן, דרוב המצויין אצל שחיטה חכמים הן, ואינם מוציאין דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם. אבל מדברי בעל הלכות נראה שצריך לבדוק בסימנין, עד כאן לשונו. ובתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י"ג משמע דאין צריך לבדוק אם שחט הרוב, דזה נמי מהלכות שחיטה היא שצריכין לבדוק בסימנים; והואיל ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ודאי בדק, עד כאן לשון הרא"ש. ונראה דאף הרא"ש לא קאמר אלא דאי לא בדק וחתך הצוואר, או שנחתך ולא יוכל למיבדק. אבל אי יכול למיבדק, והשוחט ליתא קמן למיבדקיה, ודאי צריך למיבדק, דלא גרע מאיתא קמן דצריך למיבדקיה לדעת הרא"ש, וכן נראה לי.

(יז) עיין בחושן המשפט סימן ל"ה, שם נתבארו כל דיני שוטה.

(יח) בהגהות אשר"י פרק קמא דחולין בשם אור זרוע, דאין אחר יכול לברך לאחד ששחט, אלא אם כן גם המברך שוחט. מיהו איני יודע אם הוא הדין אילם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטין, הואיל והוא עצמו אינו יכול לברך, עד כאן לשונו. וזה שלא כדברי רבינו.

(יט) וכן הוא באור זרוע הלכות שחיטה. וכתב שם, דיש מתירין בקטן שהולך לשנת י"ג ולא השלימהּ. ור' יואל אמר דאין לחלק בין קטן לקטן, וכן כתב בית יוסף בשם בעל העיטור.

וכתב עוד, דביודע לאמן ידיו אף על פי שאינו מומחה, שוחט לכתחילה. והא דנקט רבינו והרא"ש: "וקטן מומחה", משום דאז בדיעבד נאמן אפילו אפילו בלא אחרים עומדים על גביו; אבל כשאחרים עומדים על גביו, אין צריך מומחה. וכן נראה מפירוש רש"י פרק לולב הגזול.

במרדכי ריש חולין הביא הלכות "אמר יהושע", דקטן לא ישחוט עד שיהא בן י"ח שנה. וכתב לבסוף דחומרא בעלמא הוא, ולא נהיגי כן. ובהגהות אלפסי בדפוס חדש: וראיתי כמה בעלי הוראה, שמחמירים שלא להרשות לשום אדם לשחוט עד שימלאו לו י"ח שנה, כדברי הלכות "אמר יהושע". ואולי משום דבקעה מצאו וגדרו בה גדר, דכמה דרדקי יש, כשמרשין אותו לשחוט בינו לבין עצמו בפחות משנים הללו, שמקילין הם בשחיטות, ולכך החמירו שלא להרשות שום אדם עד שיהא בן י"ח שנה גמורים, דאז גברא בר דעת הוא ולא יקלקל שחיטתו, עד כאן לשונו.

(כ) כתב באור זרוע: הא דשחיטת סומא בדיעבד כשר, היינו שראה מאורות מימיו; אבל אי לא ראה מאורות מימיו, אפילו בדיעבד פסול, עד כאן לשונו. ושאר הפוסקים לא חילקו.

חידושי הגהותעריכה

*    בתוספות שלפנינו ליתא בשם ר"י, רק התוספות בסתמא כתבו כן. מיהו לפי מה שכתב הרא"ש כן בשם הר"י (וכפי הגהות מעדני יום טוב), מאליו נתוודע שהתוספות שכתבו כן הוא הר"י בעצמו. ועיין במהרש"א מה שכתב על רש"י דף ג,ב ד"ה מומחין הן.

א    אף על גב שכבר כתב בתחילת דבריו שלכתחילה נותנים לו לשחוט, חזר וכתב כאן שנותנים לו על סמך שיבדקנו, כדי ליישב דלא תקשי, היאך נותן לו לשחוט? ניחוש שמא יאכלו משחיטתו קודם שיבדקוהו, וכשיבדקוהו ימצאוהו אינו יודע, הרי אכלו איסורא! על כן אמר דליכא למיחש להא, משום דאם אכלו ממנו קודם בדיקה, אין צריך לבודקו אחר כך כלל, דסמכינן ארובא, הילכך יכולים ליתן לו לכתחילה לשחוט ולא חיישינן שמא יאכלו כו' (ב"ח).

ב    לשון ואפילו דקאמר, נתיישב יפה בדרישה ופרישה וב"ח וט"ז ס"ק ח', קחנו משם.

ג    אפשר כוונתו אדברי רש"י שם בסוכה, דכיוון דקאמר: אף על פי שאינו בקי מותר לאכול משחיטתו וכו', והך מותר — על כרחך היינו דלכתחילה נותנין לו, דאחלו בדיעבד, מאי איריא יודע לאמן ידיו? אפילו אינו יודע, כיוון שגדול עומד על גביו וראה ששחט שפיר. אלא על כרחך דמותר אפילו לכתחילה. ואם כן, כל שכן דגדול שאינו בקי דמותר לכתחילה באחר עומד על גביו (דמשק אליעזר).

ד    פירוש, בודקין אותו אם יודע כו' (פרישה).

ה    ואף על גב דלעיל כתב בשם הרמב"ם דלעילוף חיישינן לכתחילה, היינו לפי שיטתו, שפירש דברי הרמב"ם בעניין אחר, וכמבואר בספרו כסף משנה על הרמב"ם. אבל מה שכתב כאן הוא ליישב דעת הטור לשיטתו בדברי הרמב"ם. כן כתבו הפוסקים.

ו    אף על גב דהתחיל ב"או" "או", אפילו הכי צריך לסיים "אפילו באחת מאלו", כמבואר בט"ז ס"ק י"ב וש"כ ס"ק ג"ד.

ז    הפרישה הגיה דצריך לומר "אין שוחטין", דהא אכולהו קאי, טחרש שוטה וקטן. וכנסת הגדולה כתב דיש לומר דהכי קאמר: כל אחד ואחד מהם אינו שוחט לכתחילה.

ח    הך אם הוא מומחה דנקט בשומע ואינו מדבר ולא במדבר ואינו שומע, נתבאר היטב בש"כ ס"ק ל'.