משנה חולין א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה א | >>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן, שחיטתן כשרה.
שחיטת נכרי -- נבלה ומטמאה במשא.
השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט -- שחיטתו כשרה.
השוחט בשבת, וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשוי, שחיטתו כשרה.
משנה מנוקדת
הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,
- חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
- שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן.
- וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
- שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
- חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
- שְׁחִיטַת נָכְרִי,
- נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
- הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה,
- וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
- וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט,
- הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
- אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,
- שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
- אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,
נוסח הרמב"ם
הכל - שוחטין, ושחיטתן כשרה -
- חוץ מחירש שוטה וקטן - שמא יקלקלו בשחיטתן.
- וכולם ששחטו, ואחרים רואים אותם - שחיטתם כשרה.
- שחיטת הנוכרי - נבילה, ומטמא במשא.
- השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט - שחיטתו כשרה.
- השוחט בשבת, וביום הכיפורים -
- אף על פי שהוא מתחייב בנפשו - שחיטתו כשרה.
פירוש הרמב"ם
ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה, והוא:
- כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחילה, ומה שאמר שחיטתן כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו, אבל לכתחילה לא.
- ומה שאמר גם כן וכולן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד, לפי שאילו היתה זאת כוונתו היה לו לומר "ואם שחטו ואחרים רואין אותן", (ואינו) [אלא] שב על מי שנאמר בהם בתחילת הדבור "הכל שוחטין ועל חרש שוטה וקטן", וזה גם כן מאשר יקשה לפי שאלו שנאמר בהם שהן שוחטין לכתחילה אינם צריכין "אחרים רואין אותן".
ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה, וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים מפסידי השחיטה והן חמשה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ועוד יתבארו כולן במקומותן מהמסכתא הזאת. וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה [ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני מי שיודע. ולכשידע דברים המפסידים השחיטה] אם שמא יארעו בה, ואם יהיה מומחה הרי שוחט לכתחילה. ומה שנאמר במשנה הזאת הכל שוחטין, אם היו יודעין ומומחין.
אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו, בודקין אותן ושואלים אותן הדינים המפסידים השחיטה. אם נמצאו יודעין שחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלו אותן ונמצאו יודעין מפסידי השחיטה, לפי שאנו אומרים שמא קלקלו בשחיטתן, רוצה לומר יפסידו השחיטה ואפילו הן יודעין, מפני שאינן שלמים בדעתן.
וכולן ששחטו - רוצה לומר שאינן מומחין, וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואין אותן. וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו. אבל אם מצינו אותו, על שאילתו אנו סומכין, לא על אחרים שראו אותו.
ודע שסיבת היות שחיטת נכרי נבילה, ואפילו היה חכם ואפילו ישראל עומד על גביו, מפני שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.
ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה כפי מה שבארנו במסכת עבודה זרה, לפי שעובדי עבודה זרה נחלקים לשני חלקים:
- האחד מהן, היודעין לעשות אותה, רוצה לומר להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם, להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא.
- והחלק השני, הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הם רוב עובדי עבודה זרה.
- והחלק הזה האחרון, עליו אמרו חכמים העניין בלשון הזה "גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מעשה אבותיהם בידיהם". ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד, ואינו אסור בהנאה.
ומה שאמר ומטמא במשא - ואף על פי שהוא ידוע שכל נבלה מטמא במשא, לפי שאפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, אומר בשחיטת נכרי שהיא במשא בלבד מטמאת.
ומה שאמר השוחט בלילה - רוצה לומר באפילה של לילה. אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחילה.
[ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחילה] אם הם יודעין ומומחין כמו שזכרנו, וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרם השחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים.
ואמר השוחט בשבת - אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה.
ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת אדם [מזיד] בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת, ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה, ואם שחט אחר כך שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת, קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר, בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת, ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול.
ודע שזה ששחט בשבת בשוגג שאמרו עליו שמותר באכילה אינו נאכל עד מוצאי שבת, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו חי בשבת, אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכול ממנו אלא למוצאי שבת, כמו שנתבאר בשביעית:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הכל שוחטין - בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחלה, ושחיטתן כשירה דיעבד. דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחלה א, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל, דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחלה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני, דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה. ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחים היודעים הלכות שחיטה ב שוחטין, ואע"פ שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלשה פעמים לראות אם יש בהן כח שלא יתעלפו ג בשחיטה ויבואו לידי שהיה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט, בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה:
חושן מחרש שוטה וקטן - דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן. דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת:
וכולן ששחטו - מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי ד אלא אך אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי, דבודקין אותו. ואי ליתיה קמן דלבדקיה, ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין. אלא אף על גב דאין אחרים רואין אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע"פ שאין אחרים רואין אותן:
שחיטת נכרי - אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו ה, נבלה. אבל אינה אסורה בהנאה ו, דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה ז אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה, אבל נכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהן בידיהן:
ומטמאה במשא - כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה וגו', ואעפ"י שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל, ואי זו, זו תקרובת עבודר זרה:
השוחט בלילה וכן הסומא - תנא שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא, אבל כשאבוקה כנגדו אפילו לכתחלה שוחטים בלילה:
השוחט בשבת - אע"פ שאם היה מזיד ח היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכיפורים, מה יום הכיפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט. מותר לבריא לאכול ט ממנו באותו שבת בשר חי, אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:
פירוש תוספות יום טוב
משנה חולין, הקדמה
כשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה אליהם. דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר (דברים י"ב) והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. והביא אחר מנחות חולין. הרמב"ם:
הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ"ג דזבחים [דף ל"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות:
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ"כ רש"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר"ב. הנהו דכתב ברפ"ב דהלכתא גמירא להו. ומ"ש הר"ב שלא יתעלפו פירש"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח') ע"כ:
חוץ מחש"ו. פי' הר"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ"ו] ובגמרא [דף י"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר"ת [בדף ב' ד"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע"כ:
וכלן ששחטו. כתב הר"ב דלאו אחש"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר"ן:
שחיטת נכרי נבלה. כתב הר"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש"י. ומסיים הר"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע"כ. ובכ"מ ספ"ב מהלכות אבה"ט. כתב הא דר"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש. שנאמר (שמות ל"ד) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ע"כ [ואעפ"י שהרא"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ"ש הר"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ"ג פ"ב דע"ז. ומ"ש הר"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע"ז. וזה לשון הרמב"ם לפי שעובדי ע"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה. נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע"כ:
ומטמאה במשא. כתב הר"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר"י בן בתירא בפ"ב דע"ז מ"ג ובפ"ג משנה ח' מש"ה פירשו הר"ב והרמב"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע"ז. ודלא כר"י בן בתירא. ועיין מ"ש שם בפ"ג דע"ז:
השוחט בשבת וביוה"כ. אעפ"י שמתחייב בנפשו. פי' הר"ב. אע"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ"ב דתרומות. וע"ש. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות שבת והטור א"ח סימן שי"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש"ה לא מוקמינן. כר"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב [דף ל"ט] וכו'. ע"כ. אלא דא"ה ה"ל להרמב"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י"ד סימן י"א דלהרמב"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז"ל הרמב"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע"כ. ומ"ש הר"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא"ש. ועיין מ"ש במ"ד פכ"ד דשבת. ומ"ש הר"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע"כ:
מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר"ן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) דודאי לא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן. דבמי דפשיטא לן ששוחט, מאי אתי למימרא, קרא כתיב וזבחת:
(ב) (על הברטנורא) הנהו דכתב בריש פרק ב' דהלכתא גמירי להו:
(ג) (על הברטנורא) לשון עייפות וחלשות הלב, שאין יכול, לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו ותתעלפנה הבתולות:
(ד) (על הברטנורא) ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה לא אפילו באחרים עומדים על גביהם. הר"ם. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) רש"י ומסיים הר"ן, שאין שחיטה אלא בישראל. אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. הר"נ. ובב"י בשם ר"י, משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה, כדתנן במ"ג פ"ב דעבודה זרה.
(ז) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, לפי שעובדי ע"ז חלוקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם, ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות המטנפים השכל כו'. והחלק הב', הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוכ עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה, נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מעשה אבותיהם בידיהם. הר"מ:
(ח) (על הברטנורא) דאילו במזיד, לא יאכל עולמית. כדאשכהן במבשל בשבת במזיד. במ"ג פ"ב דתרומות. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכ"כ הר"מ והטור. ולכאורה בשחיטה נמי דינא הכי. ומ"מ מתניתין לא מתוקמא במזיד, דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו'. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שכת דפירש הר"ב במשנה דלקמן דשחיטתו פסולה. י"ל דלקמן מיירי בפרהסיא והכא בצנעא. ועי"ל דמשום פעם אתת לא חשיב מומר. תום'. אבל בהר"מ והטור משמע דבמזיד אסור אף לאחרים. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) גמרא, מ"ט, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, אדעתא דחולה קא שחט. פירש"י, וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:
(י) (על המשנה) בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכיפורים כרת. הר"נ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בעה"י הרופא חולים ומתיר אסורים שבויים וגולין נתחיל גם מסכת חולין:
הכל שוחטין וכו': רפ"ק דערכין מפרש דהני תרי הכל שוחטין דבפירקין חד לאתויי כותי וחד לאתויי משומד וכמו שפי' ר"ע ז"ל לקמן בסי' ב' אבל הכא בגמרא דילן דדוכתיה מעיקרא מפרש דהכל שוחטין תניין דקתני במתני' ר"ל הכל בשחיטה ואפי' עוף והכי משמע את הכל צריך לשחוט ואפי' עוף ואע"ג דלא כתיב ביה שחיטה בהדיא אבל רבא מסיק דתרי הכל שוחטין חד לאתויי כותי וחד לאתויי משומד כדמפרש בערכין וקאי אשוחטין ולא אנשחטין. וכתבו תוס' ז"ל הכל שוחטין כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעהן קלה ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדמוכח בפ' כל הפסולין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני כדמפרש בריש חמורה משום דכל הפרשה נאמרה בלשון זכר אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש ובפ' כל הפסולין גבי קדשים איצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות ואפילו כהנות. תוס' ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל דבכל מידי אפילו דאורייתא נשים מהימני כיון שיודעות שיש שם איסור ידוע חוץ מבדיקת חמץ דאי לאו דהויא דאורייתא מדרבנן לא הוו מהימני דכיון שאין שם חמץ ידוע תולות להקל ואינם בודקות יפה יפה ע"כ:
חוץ מחרש שוטה וקטן וכו': תוס' ריש פ"ק דחגיגה:
שמא יקלקלו את שחיטתן: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשחיטתם וכתב כן מצאתי ע"כ:
וכולן ששחטו וכו': בפ' השוחט (חולין ד' ל"א) ותוס' פ' המביא תניין (גיטין ד' כ"ב) וביד פ' שני דהלכות שחיטה סי' י"ב ובפ"ד סי' ג' ד' ה' ו' ט' ובטור יו"ד סי' א'. ובגמרא מוקמינן למתני' כר' נתן דלא בעי כונה לשחיטה דהא חש"ו לחתיכה בעלמא מכווני ואין בהם דעת להתכוון לשחיטה וקתני וכולם דקאי נמי אחש"ו. ועיין במ"ש בשם הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין סי' ה': ובטור יו"ד סי' ג':
וכולן שֶׁשָׁחָטוּ: היה נראה דגרסי' לה שֶשָחְטוּ החי"ת בקמ"ץ ומלעיל כדי להפריש בינו שהוא עבר לנְשַחֲטוּ הפסח. שהוא צווי ומלרע. אכן מצינו בכתובים גבי כיור בכי תשא וְרָחֲצוּ שהוא צווי ומלרע ובסוף פ' פקודי כתיב וְרָחֲצוּ מלרע והוא סיפור מה שעבר או מה שֶהוֶֹה וכן וגללו את האבן דבפ' ויצא שהראשון מתורגם ומגנדרין והשני מתורגם ויגנדרון וכמו שמפורש שם בפי' רש"י ז"ל ואע"פ ששניהם מלרע ובנקודות שוות ועיין עוד במ"ש ריש פ' שני דכלים במלת טהרו וכן מלת ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה דלקמן פרק שני סי' ג' וכן לקמן פ' ששי משנה ג' ובמקומות אחרות זולת אלו:
ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה: ואיתה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקכ"ט ותק"ל:
שחיטת גברי נבלה: ביד שם ס"פ שני ובפ"ד סי' י"א י"ב ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י' ובטור יו"ד סי' ב' ובגמרא דייק נבלה אין איסור הנאה לא ומתני' דלא כר' אליעזר דאמר לקמן בפ' שני דאפילו שחטה ישראל לצורך נכרי אסורה בהנאה שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ותו דייקינן בגמרא שחיטת נכרי נבלה הא דמין לע"ז ותנינן להא דת"ר שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי וכו' וש"מ דהלכתא כברייתא מדמסייע לה דוקיא דמתני':
השוחט בלילה וכו': ביד פ"א דהלכות שחיטה סי' כ"ח כ"ט ובפ"ד סי' י' ובטור יו"ד סי' א' י"א:
השוחט בשבת וכו': וס"ל לתנא דמתני' כר' יהודה דמדקאמר שחיטתו כשרה משמע ל"ש לו ול"ש לאחרים מותר במ"ש ובו ביום אפילו לאחרים אסור אפילו שבשוגג שחטה ועיין בהר"ן ז"ל. ואיתה בפ' אלו נערות (כתובות ד' ל"ד) ובפ' מרובה (בבא קמא ד' ע"א) ותוס' פ' הנזקין ד' נ"ג וכתוב בספר אחד שחבר בעל שארית יוסף כתב בשם הר"י קולין דסי' ק"ס וז"ל בקיצור השוחט בשבת וכו' אי דוקא באחרים רואין אותו אין כאן חדוש אלא דלא נימא גוי הוא פשיטא דלא חשיב כגוי דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד היה לו לרבי לקבוע בבא זו סמוך לשחיטת נכרי דקתני לעיל אם לא בא אלא להשמיענו דלא חשיב כשחיטת נכרי למה הפסיק בינתיים וקדם השוחט בלילה וכן הסומא אלא על כרחין לאשמועינן דההיא דהשוחט בשבת איירי אפי' היכא דאיכא למיחש דילמא לא שחיט שפיר כגון שאין אחרים רואין אותו דומיא דהשוחט בלילה והסומא דפשיטא דהוי רבותא טפי אע"ג דאיכא למיחש דילמא לא שחיט שפיר כיון שאינו רואה מחמת שהוא לילה ואין אבוקה כנגדו כדאיתא בגמרא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ודוקא בשוגג או אפילו במזיד כששחט בצנעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קיימא לן דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה אבל בתוס' ז"ל כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה הראשונה ואילך והביאו ראיה לזה וכו' ע"ש בתוס'. וגם שם סי' ק"ה במהר"י קולין ז"ל שהאריך לפ' לשונם ולפרש החילוק שיש בין דעת תוס' לדעת תוס' משנץ בהא:
תפארת ישראל
יכין
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה: הכל שוחטין משמע לכתחילה ושחיטתן כשרה משמע בדיעבד. אלא הכי קאמר כל המומחים שידענום שיודעין הלכות שחיטה. מותרים לשחוט לכתחלה. אף שאין מוחזקים לבלי להתעלף כשישחטו. דהיינו אף שלא שחטו לפנינו עדיין ג' פעמים בלי התבהלות. והרי בכל עילוף יש חשש שהוי. לא חיישינן לעילוף. אבל כשלא ידענום שיודעים הלכות שחיטה. לכתחילה לא ישחטו על סמך שיבדקום אחר שחיטה. דשמא ישכח מלבדקם. ועכ"פ אם שחטו בדיעבד. שחיטתן כשרה כשיבדקום וימצאום שבקיאין בהלכות שחיטה. [ואיכא אוקימתא בש"ס איפכא. דלכתחילה ודיעבד דמתניתין קאי אעילוף. דלכתחילה צריך לידע שאינו מתעלף. ובדיעבד סגי בשיאמר אח"כ לא נתעלפתי. אבל בבקיאתו בהלכות שחיטה. א"צ לבדוק כלל. דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד יש אוקמתי טובא בש"ס לתרוצי לכתחילה ודיעבד דמתניתין. דס"ל דלשאינן מומחין או לעלפויי לא חיישינן. דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. וגם רובם אינן מתבהלין בשעת שחיטה]. וקיי"ל דא"צ לחוש לשאינו בקי בדינים או למתבהל. ומותר ליתן לו לשחוט לכתחילה על סמך שיבדקוהו בדינין אח"כ. וא"צ לשאלו לבסוף אם נתעלף. דלא חיישינן כלל לעלפוייה. דאם התעלף היה אומר לנו. כיון שיודע הדין שיש לחוש בה לשהוי. וי"א דלא ישחוט לכתחילה עד שיבדקוהו בדינים. ונוהגין שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שיקבל כתב הרשאה מחכם שמעיד שבקי בדינין וששחט לפניו ג"פ ולא נתעלף [י"ד סי' א' ס"א]:
חוץ מחרש: ודוקא שאינו שומע ואינו מדבר. ואפילו פקח ונתחרש נמי דיניה הכי. אבל מדבר ואינו שומע או איפכא. רק לכתחילה לא ישחטו. דלכתחילה ברכה מעכבת. והרי אין יכולין לברך ברכה כראוי. ובדיעבד שחיטתן כשרה [שם ו']. מיהו כשאחר מברך שוחטים אפילו לכתחילה [ש"ך שם ס"ק ל"ב]:
שוטה: דהיינו שיוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו. או לן בבית הקברות. או מאבד מה שנתנו לו. ודוקא בעשה א' מהנהו דרך שטות וגם רגיל בכך. דאל"כ אפילו עשה כולהו אינו בכלל שוטה [ש"ך שם סקכ"ג]:
וקטן: דהיינו פחות מבן י"ג שנה ויום א'. [ונ"ל דבן י"ג א"צ ב"ש דהרי להרא"ש בהגיע לחנוך בשחיטה סגי]. ואפילו הוא מומחה ויודע לאמן ידיו [ש"ך שם סקכ"ה]. ונוהגין שלא ישחוט עד שיהיה בן י"ח שנה. מיהו בבן תורה וירא שמים אפילו בפחות מבן י"ח סגי [ש"ך שם סקכ"ח]:
שמא יקלקלו בשחיטתן: והנך ג' אם אחרים עומדין ע"ג לראות ששוחטין כראוי. ויש ג"כ ב' לטיבותא שבקיאין בדיני שחיטה ויודעין ג"כ לאמן ידיהן כראוי. אז שוחטין לכתחילה. ובחדא לטיבותא. שבקיאין בדינין או ידעו לאמן ידם. אז אף שאחרים עומדין ע"ג רק בדיעבד שחיטתן כשרה. ובב' לריעותא. שאין בקיאין בדינין וגם אינן יודעין לאמן ידן. אף שאחרים עומדים ע"ג. או אפילו ב' לטיבותא אבל אין אחרים עוע"ג. אפילו בדיעבד שחיטתן אסורה [ש"ך שם סקכ"ה]:
ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה: מדלא קתני ואם שחטו. רק וכולן ששחטו. משמע דלאו אחרש שוטה וקטן לחוד קאי. רק גם ארישא. דהיינו אשאין יודעין בו שיודע הדינין ושאינו מתבהל. אם שחטו והלכו לעלמא. שא"א תו לבדקן אז אם אחרים ראו אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה. [ונ"ל דנקט אחרים בל"ר. דקמ"ל דאפ"ה לכתחילה לא ולתוס' דלכתחילה שרי קמ"ל דל"א דסמיך חד אחבריה [כב"ב כ"ד ב']. מיהו אנן קיי"ל דאפילו אין אחרים רואין אותן ואי אפשר למבדקינהו שחיטתן כשרה. דרוב המצויין בשחיטה. מומחין הן. וגם לעילוף לא חיישינן. ורק בחרש שו"ק. אפילו בדיעבד שחיטתן אסורה כשאין אחרים רואין אותן. וכלעיל:
שחיטת נכרי: ואפילו אינו עובד עכומ"ז. ואפילו קטן:
נבלה: ואסור מדאורייתא אפילו אחרים רואין אותו. וה"ה מומר לעכומ"ז. אפילו עבד רק פ"א ובצנעא. דינו כמומר להכעיס [י"ד קנ"ח]. וכ"כ המומר לחלל שבתות בפרהסיא דהיינו בפני עשרה ישראלים. אפילו עשה רק פעם אחת [ש"ך י"ד סי' ב'. סקט"ז] ואפילו עשה רק חלול שבת דרבנן. כגון שטלטל מוקצה או שהוציא חוץ לערוב בשבת. דינו כמומר לעכומ"ז [תוס' עירובין דס"ט א' וא"ח שפ"ה ס"ג. ובשמ"ח מקיל במומר לחלל שבת באיסור דרבנן]. וה"ה במומר לדבר אחד להכעיס. אפילו עשה רק פעם א'. או אפיקורס שמלגלג על דברי חז"ל וכדומה. או מומר לאכול טריפות בלא תיאבון אף שאינו עושה להכעיס. כגון שאין רואה. כולן שחיטתן אסור מדאורייתא [י"ד סי' ב' ס"ה]. וביצא מהדת דינו כמומר להכעיס [מג"א קפ"ט סק"א]. ובמסור יש מתירין [י"ד סי' ב' ס"ט]:
ומטמאה במשא: שאין שחיטה רק בישראל. וכששחט נכרי הו"ל כמתה מאליה:
השוחט בלילה: באפילה:
שחיטתו כשרה: בדיעבד. וה"ה בשחט ביום במקום אפל. מיהו לכתחילה לא ישחוט בכה"ג. שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש. עד שיהיה אבוקה כנגדו. דהיינו נר עם ב' פתילות נפרדות. וב' נרות חשובים כאבוקה. ואפילו קלועין יחד [י"ד י"א ס"א]. רק צריך שיהיו הפתולות פרודות והלהבות נוגעות זב"ז [שמ"ח שם]. ולאור הלבנה לא ישחוט רק בשעת הדחק ורק כשאורה מבהקת ביותר [פר"ח שם]:
השוחט בשבת וביום הכפורים: בשוגג:
אף על פי שמתחייב בנפשו: ר"ל אף שאם היה במזיד היה חייב סקילה בשבת. וביו"כ מלקות. ככל חייבי כריתות:
שחיטתו כשרה: מיהו מדנקט שבת ויו"כ והרי יו"כ דקיל כ"ש הוא משבת דחמיר. אלא קמ"ל שבת דומיא דיו"כ. דעכ"פ אסור באכילה ביומו. מיהו בשחט באמת במזיד. שחיטתו פסולה לגמרי. אמנם בשחט לחולה מסוכן בשבת. מותר לכל לאכלו באותו שבת חי. אבל כשבשל לו בשבת אסור באותו יום לאחרינא שמא ירבה בשבילו [א"ח שי"ח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת